אל הספר הזה נחשפתי בזכות ההייפ המטורף שיש סביבו, ורגע שהבנתי שמדובר בספר ישראלי עם אלמנטים פנטסטיים, הסקרנות שלי התעוררה. השמועות המשיכו להתפשט: הדמויות אמיתיות להפליא, מערכות היחסים הנרקמות ביניהן מתוארות לעומק ובכישרון, ועד מהרה הבנתי שאני חייבת לקנות אותו.
מדובר במציאות ישראלית אלטרנטיבית, עולם מקביל הזהה לעולם שלנו מלבד קיומם של כוחות כישוף. לנדסמן רוקמת את הכישוף אל ההיסטוריה, ההיררכיה והמוסכמות החברתיות, אפילו השפה והסלנג. היא עושה את זה בחינניות וטבעיות, כמעט כבדרך אגב. היכולת שלה מתבטאת בניואנסים הכי דקיקים של היומיום: היא מעצבת את סגנון הדיבור הישראלי כך שישקף את הדינמיקה החברתית של מכשפים מול "רגילים", מהדהדת מאבקים קיימים בכפייה הדתית, ומתכתבת עם הפולקלור היהודי והמסורת המקראית בצורה נועזת ומקורית, בעיניי.
לקח לעלילה זמן-מה לכבוש אותי. בעולם שבו הדמויות הראשיות נרדפות בכל היבט אפשרי של חייהן, מתגבשת אווירה דיסטופית של ייאוש מוחלט. תחושות המועקה והדיכוי לא נשברות לרגע, מעכבות חיבור עם הדמויות. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נסחפת אל תוך סיפור ההתאהבות של גבע, ותחושת התקווה שחיכיתי לה שטפה את העלילה בדיוק במינונים הנכונים. כשזה קרה, הבנתי שההתחלה המרה היתה מדויקת. בין קסמיו הרבים של הספר, זה היה האהוב עליי: הדיסוננס בין המאמצים הבלתי נדלים של החברה ליטול את כוח החיות של מיעוט המכשפים, את חירותם – לבין הטבעיות הפשוטה אך רבת העוצמה שבה גבע וחבריו מוצאים אושר וסיבות לחיות.
אפרט קצת על מציאות הכישוף בספר, כי היא מאוד מצאה חן בעיניי. בין סוגי המכשפים קיימים מכשפי נפש, שמתחלקים לשני סוגים – מכשפי רגש ("אמפתים", או בסלנג, "ריגשיים") ורואי עתיד ("דמוסים"). גבע הוא אמפת, והחברה הכי טובה שלו, תמר, היא דמוסית.
כדמוסית, תמר לא רק חוזה את העתיד (ולא רק עתיד אחד). היא רואה את כל האפשרויות הקיימות, ויודעת בדיוק מה הנתיב להגיע לכל אחת מהן. מעבר לכך – היא יודעת לבחור את ההווה שהיא מעוניינת בו ולהגיע אליו. ככל שגיליתי פרטים על הכוח שלה, הופתעתי לגלות שכוחות החיזוי שלה דומים מאוד לאופן שבו למדתי על מודאליות בקורס לוגיקה. פילוס הדרך במגוון העתידים לא קל כמו שהוא נשמע; לא תמיד כל האפשרויות שאת רוצה שיהיו קיימות אכן קיימות – לפעמים כל העולמות מכילים הווה שאת לא רוצה להגיע אליו. לפעמים ההווה שאת רוצה להגיע אליו נעלם מעינייך מאיזושהי סיבה.
זה עוד דבר שאהבתי בספר: לכוחות הכישוף שם יש שני פנים. זה נשמע נחמד להיות דמוסית, לבחור לך תמיד את ההווה החביב עלייך, אך מה לגבי הווה שאת לא מעוניינת בו ולא ניתן לבחירה? האם את רוצה לדעת עליו מראש? לעיתים את חווה חיזיון מציף וטובעת בו, חוויה כה טראומתית מבחינה נפשית עד שמתאשפזים בגללה במחלקות סגורות. אהבתי מאוד את האמביוולנטיות, האופי הרב משמעי של כישרונות כישוף, והמגבלות ההגיוניות כל כך שלנדסמן הטילה עליהם.
גבע הוא אמפת, וזה אומר שכוחות הכישוף שלו קשורים לרגשותיהם ומצביהם המנטליים שלו ושל הסובבים אותו. הוא יכול להרגיש מה אחרים מרגישים – הוא יכול לגרום להם להרגיש דברים שהוא רוצה שירגישו, או לקלף מהם רגשות כואבים שהם לא מעוניינים בהם. אנקדוטה שהקסימה אותי במיוחד היתה הצורה שבה כוחות הכישוף של גבע דווקא מחלישים את חדות האבחנה שלו, מונעות ממנו לפתח מיומנויות חברתיות. מבין כולם, הגיבורים האמפתיים בספר היו הכי גרועים ביכולת לקרוא אנשים בצורה רגילה, כשהם לא משתמשים בכוח הקריאה העל טבעי שלהם.
הקסימה אותי ההתאהבות של גבע דווקא בגלל שכל כך מאתגר לכתוב על התאהבות של אמפת. לנדסמן הצליחה לעשות את זה בצורה אותנטית שהדהדה את ההתאהבויות ה"רגילות" שחוויתי, שזו העדות האולטימטיבית לכתיבה מוכשרת ומדויקת – ובו זמנית מקורית, שכן עולם הרגש של גבע שונה לחלוטין מזה של אדם רגיל.
אוסיף דבר אחרון: רק כששקעתי בספר באמת, הבנתי כמה חסר לי הנוף הישראלי בספרות, ואומץ לכתוב על עולם ישראלי אלטרנטיבי, שמכיל יסודות על-טבעיים. עלילה שנרקמת ברחובות תל אביב ובפיות דוברי עברית עושה לי משהו שונה; היא מציירת את החיים כאן מחדש, מוסיפה להם אלמנט רומנטי, מוכיחה שגם החום והלחות של העיר הלבנה עשויים להשפריץ נושאי כתיבה, ולא רק סמטאות האבן האירופאיות, הרחובות הסואנים של ניו-יורק או נופיו המומצאים וחסרי הגבולות של יקום אחר.
תודה לך, קרן לנדסמן. אני מצפה לספרים הבאים שלך.
![ענבי זעם [1988]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2201.jpg)
