הביקורת נכתבה ביום שישי, 27 בספטמבר, 2019
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
"החווה הישנה היתה חלקה קלאסית של מקרקעין מערבי, עם שטחי מרעה חומים צהבהבים, ועצי מחט ירוקים כהים, וסלעים מבצבצים, ומים כחולים מפכפכים בנחלים. במרחק ניצבו הרי הרוקי, שנגלו קלושות מבעד לערפל. הבית הראשי היה מבנה של בולי עץ רחב ידיים עם כל מיני סוגי אגפים. היו בו אסמי עץ ומוסכי עץ. הרבה בולי עץ, חשב ריצ'ר, וכולם בסגנון של פעם, עצומים וכבדים, קשים כאבן, מחולקים על ידי גרזינים ומחוברים ביתדות. כמו כרזת נסיעות ישנה על קיר נמל תעופה."
נזכרתי למה אני אוהבת את הכתיבה של ג'ים גרנט. כלומר של לי צ'יילד. כלומר למה אני אוהבת לקרוא על ג'ק ריצ'ר. זו לא הדמות הרומנטית של האביר הבודד חסר המנוחה המתנייד ברחבי החצרות האחוריות של ארצות הברית באוטובוסים בין מדינתיים ובטרמפים, מחפש אנשים להציל אותם ובדרך מקפיד לצחצח שיניים אבל קצת פחות מקפיד על מקלחות או על תזונה בריאה. או על תחזוקת הכושר הרב שלו, אם כבר מדברים. כלומר הדמות היא חלק מהקסם, אבל מה שעושה את הספר ואת הסיפור אלה העצירות לתיאורים. מיד אחר כך יתחיל דיאלוג מהיר ושנון, מכות אם צריך. התיאורים הם העושים את אווירת המתח, ומעמעמים את המופרכות של העלילה.
התקציר כתוב בגב הספר, אז אולי לא צריך להאריך בו. ריצ'ר הפעם בעקבות טבעת שהוא ראה במקרה בחלון ראווה של בית עבוט, ובחיפוש אחרי בעלת הטבעת. זה מוביל אותו למדינה שוממה וכמעט ריקה מתושבים שבה אם יש בין שני בתים 70 ק"מ אז הם נחשבים שכנים. בתור זאב בודד שנהנה מאוד מחברת עצמו, הוא מפגין בספר כמות מדהימה של שיתוף פעולה עם בלש פרטי ועם המעסיקה היפה שלו. אבל כאמור, על כל פשעים תכסה אהבה, ועל כל פרט לא אמין בעלילה יכסה מגוון מדהים של תיאורי מציאות. ובסך הכל היה כיף. ובסוף ריצ'ר סיים להציל את הקורבן התורן וחוזר לשוטט ברחבי ארצות הברית, בלי שום תיק, בלי מקור מובהק למזומנים, בלי מקום לתחזק את הכושר הטוב שמאפיין אותו בכל הספרים. עד לספר הבא.
13 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
לורנס סנדרס מתעלה בהרבה
על לי צ'יילד כסופר מתח יוצא דופן שהלך לעולמו לפני 20 שנה, מבין באמת את נפש האדם.
אכן הביקורות כאן מעטות למדי (חלקן שלי). הדמויות הקבועות כמו איש המשטרה הוותיק אדוארד איקס דילייני החריף והמנוסה המוזעק מדי פעם מפרישתו והבלש המרופט למראה אך מבריק בדרכו,טימותי קון. אין לי בעייה עם דמותו של ריצ'ר.להפך, יש בו משהו יוצא דופן.סופרים יוצרים דמויות משלהם כמו סיימון ריסק של כריסטופר רייך.סגנונו של לי צ'יילד זה עניין אחר. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
לורנס סנדרס היה סופר מתח מצויין.
בשלב מסויים הפסיקו לתרגם אותו - נדמה לי שהוא התנגד שיתרגמו או משהו. לכן הוא די נשכח. בטח יש עוד מספריו בספריות ובחנויות יד שנייה. |
|
|
נצחיה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
הלכתי לבדוק מי זה לורנס סנדרס.
כי השם לא היה מוכר לי, למרות שמסתבר שהוא כתב די הרבה ספרים. אף אחד מהספרים לא היה מוכר לי, ויש עליהם מיעוט יחסי של ביקורות כאן באתר. מהכריכות הם נראים כמו משהו שיצא בשנות השמונים. לא שזה רע, רק מוזר שספרות טובה וותיקה לא מוכרת. |
|
|
ויויאן
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
גמני אוהדת מושבעת של ג'ק ריצ'ר ויש משהו רומנטי בדמותו, אם כי, מסכימה עם ראובן, העלילה חוזרת על עצמה וקצת בנאלית אפילו.. עם זאת, הסקירה שלך עשתה לי חשק לחזור ולקרוא אז הוספתי לרשימה שלי :)
מעניין מי זה לורנס סנדרס שראובן המליץ עליו |
|
|
נצחיה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
דווקא מוקש קטלני פחות מוצלח בעיני מהרבה ספרים בסדרה.
פענוח העלילה מתבקש וגדוש רמזים עבים לקורא. (גם כאן הם קיימים, אבל לא ברמה הזאת). |
|
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
לנצחיה-זה העניין, ברור מיהו
ועם הזמן הבנו והכרנו.בסדר, זה גיבורו של המחבר ואליו מתחברים.מעבר לזה-וזה לחלוטין עניין של טעם אישי-בשלב מסויים סגנונו הפך למשעמם.הייתי אומר קצת בנאלי. הספר הראשון שלו (או אחד מהם)-מוקש קטלני-Tripwire היה ממש טוב."אין מה להפסיד" נפל ממנו בהרבה-שוב,טעם.פרטים מיותרים ומשעממים- כמה לקוחות במסעדה -שלישייה, זוגות ויחידים והטוסט עם המילקשייק של הבחורה ההיספנית- לא במינון של באלדאצ'י שנראה שמתאמץ לעבות את ספריו בקשקשת מייגעת. העיקרון ברור ומרגיש שמיציתי.אליסטייר מקליין למשל-דמויות שונות, יש גיוון.מאחל לך שנה טובה.נסי את לורנס סנדרס אם טרם קראת.
|
|
|
נצחיה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ראובן
אני חושבת שזה חלק ממה שברור. בוודאי שברור למו"ל, בבחירה לכתוב על הכריכה "לי צ'יילד" בגדול, את שם הספר בקטן, ושמדובר בספר ה-22 בסדרת ג'ק ריצ'ר. מדובר במוצר שבו אתה קונה את מה שאתה יודע שתקנה, בלי הפתעות. או כמעט. שכחתי לומר שיש חלוקה בין שני סוגים של "ריצ'רים" - אלה הכתובים בגוף ראשון, ואלה הכתובים בגוף שלישי. הגוף שלישי יותר טובים. אני לא מסכימה שזה כמו דיוויד באלאדאצ'י. בלאדאצ'י לא שומר על הרמה. היו לו שני ספרים טובים והשאר איכות נמוכה בהרבה. צ'יילד מצליח לשמור על רמה, בעיקר בגלל מה שכתבתי - איכות הכתיבה והדיאלוגים, מה שמחפה על עלילה שהיא באמת פעמים רבות מופרכת. |
|
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
גילוי נאות (ולא ביקורת על חוות הדעת)-לא קראתי את זה אבל כן כחצי תריסר מספריו.אחרי זמן מה הוא מתחיל לחזור על עצמו.
חלק היו טובים יותר,כנראה שסופרים מאבדים את זה אחרי כך וכך ספרים ומתחילים לחזור על עצמם כמו דייויד באלדצ'י.הדמויות מוכרות ואין הפתעות.
|
13 הקוראים שאהבו את הביקורת
