ביקורת ספרותית על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר מעולה

---

צילה של הרוח" הוא ספר שמדבר על החוויה של האדם הקורא, על הרומנטיקה מסביב לספריה, להתאהבות בספרים. זו חוויה מאוד אוניברסאלית, כמעט כל אדם קורא מסוגל להזדהות אתה.

"משחקו של המלאך" לעומת זאת מדברת על החוויה ההרבה פחות נפוצה של האדם הכותב. על התחושה האלוהית של הכתיבה אבל גם על הגהנום שהיא לפעמים מביאה אתה. על החולשות של אנשים כותבים אבל גם על החוזקות שלהם.

הספר עצמו מספר על דויד מרטין, סופר מתחיל העובד ימים ולילות על כתיבת סדרת ספרים זולה ונעשק על ידי העורכים של העתון בו עבד והוצאת הספרים שמעסיקה אותו. הוא שוקע לאלכוהול, קפה, סיגריות וסובל מחוסר שינה. כאשר מתגלה שהוא סובל מגידול סרטני הוא בטוח שנותרה לו רק שנה לחיות. אבל אז מופיע קרולי, עורך של הוצאת ספרים שאיש לא שמע עליה ומציע לו עסקה שאין לסרב לה - הוא יקבל בחזרה את בריאותו, הון בל יתואר והצלחה מסעירה אם רק יכתוב עבורו ספר אחד.

מרטין מסכים בלי להבין למה הוא מסכים ומוצא את עצמו נאשם בסדרה של רציחות מסתוריות, נאחז בכל יכולתו באישה שהוא אוהב ומנסה להבין איזה ספר הוא בדיוק אמור לכתוב, ולמה הספר הזה יכול לשנות את העולם כולו. האווירה אפלולית מאוד, מתנדנדת בין הומוריסטית, קמצוץ קסם, ואימה. מומלץ בעיקר לכותבים, פחות לקוראים

» ביקורות נוספות של JK
» ביקורות נוספות על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2