ביקורת ספרותית על ברונז - פנטזיה כנענית מאת אמיר חרש
ספר לא משהו

---

סקירה בלי ספוילרים, ולאחריה ספוילרים.

הסיפור פותח בפרח כהונה הבורח מהמקדש הכנעני ערב הפיכתו לכהן משום שהוא גילה את הנורא מכל – אין באמת אלים. עבדו על כולנו. אולם האתאיסטים של אותו עולם נרדפים ולכן כשתופסים אותו הוא ממציא אל. האל המומצא מתחיל לתפוס תאוצה ואט אט הופך לאיום משמעותי על האלים והסדר החברתי הקיים.
סיימתי את "ברונז" עם מחשבות מעורבות מאוד. הוא לא ספר נעים לקריאה, אולם מה שהוא שואף לעשות הוא עושה היטב. המטרה העיקרית של הספר היא בניית עולם. כל פרק הוא על דמות אחרת, חסרת שם, המתאר פן מסויים של העולם, ולרוב אין סגירה של הסיפור האישי של הדמויות. העולם הוא בעצם הדמות הראשית, לכן כל הדמויות שוליות, אין התפתחות רגשית או עלילה מובהקת. הספר גדוש בשירים ובמשחקים על מוטיבים יהודים, כנענים ומצרים, שחלקם מפתיעים ומקוריים (המשחק על הדמות של יהו האל היהודי נהדר בעיני) וחלקם טרחניים ומעייפים.
השפה לא אחידה, לעיתים מרתקת ולעיתים מעוררת חוסר נוחות ומביכה. משפטים בסגנון "הוא רץ. מעד. נחבט. בור. ראשו נפצע. שקט" הפריעו מאוד לקריאה. למרות השאיפה האומנותית שבהם, התוצאה לא הייתה חיננית.

החל מכאן ספוילרים. וכמה ספוילרים מינורים ל"שאנרה כרוניקלס".

אני רואה ב"ברונז" כמה כשלים:

פוסט אפוקליפטיקה כפרה היסטוריה - המהלך העיקרי של הספר הוא "העולם העתיק למעשה מתרחש בעתיד אחרי שואה". זה מהלך מדרגה שניה שלדוגמה עבד נהדר ב"שאנרה כרוניקלס" – העולם של טולקין מתרחש בעצם אחרי שואה גרעינית. אבל במקרה הזה המהלך לא עובד, כי אין במורשת התרבותית שלנו תשתית של עולם פנטזיה כנעני. אי אפשר לעשות מהלך מדרגה שנייה כשאין תשתית בדרגה ראשונה. בשאנרה כרוניקלס זה עבד, כי הטויסט הוא על עולם ומוסכמות הידועים לכול. כאן אין לנו את התשתית כדי שנוכל להנות מהטוויסט.

כנען שבבשר וכנען שברוח – השליש הראשון של הספר מוקדש לסיפורי מרטירים ורדיפה של המאמינים החדשים משום שהם אוחזים ב*מחשבות כפירה*. להזכירכם, החלוקה בין דת ותרבות שנראת לנו טבעית כל כך היום, וקיומן של דוגמות דתיות שחובה להאמין בהן, הן מורשתה של דת אחת בלבד – הנצרות. החלוקה בין תרבות ודת לא הייתה קיימת בעולם העתיק. המחבר משתמש בצורה של האלים הפאגנים, אבל לא מביא את העולם הפנימי וצורת המחשבה שאפיינה את העולם העתיק. התוצאה היא בעצם סיפור ישו בביצוע מחודש (כולל מאמינים שנשלחים למות בזירה. כל כך המאה השניה לספירה) שאת תפקיד הקיסרים הרומאים ממלאים כוהנים כנענים. מעבר לעובדה שמדובר פשוט באנכרוניזם רעיוני, התוצאה היא אווירה של חיקוי זול ולא מקור חדש ויצירתי.

לסיכום, אני באמת חושבת שאמיר חרש הקדים את זמנו. במובן הזה שלו היה לנו עוד כמה וכמה ספרים של פנטזיה כנענית לפניו, והז'אנר הזה היה הופך לקאנון ולידוע בציבור - "ברונז" היה הופך לספר גאוני ומכונן. אלא שאנחנו זקוקים עדיין לתשתית לפני שנוכל לפרק אותה, וזאת לצערי, עדיין לא קרתה.

» ביקורות נוספות של JK
» ביקורות נוספות על ברונז - פנטזיה כנענית