ביקורת ספרותית על קונכיות מאת גונן נשר
ספר בסדר

---

כשפול גוגן הביט בפעם הראשונה באחד מציוריו של עמיתו, ואן גוך, הגיב שהוא מוכרח לפקוד את בית הכיסא ולרוקן את מעיו.
ההשפעה עליו הייתה מידית: תחושת פליאה מעורבת בתדהמה, בקבס ובסחרחורת פקדה אותו והוא חש כחולה.
כשקראתי זאת הייתי דיי המומה משום שאני הרגשתי משהו אחר לגמרי כשעמדתי אל מול ציורו המפורסם: כד ובו זר חמניות.
רציתי לגעת במרקמים הגסים, לחוש אותם.
רעדו לי הרגליים ואני מתביישת לומר שהייתה לי כמעט חוויה מינית, תחילתה של אביונה חבויה, רטיבות יש מאין ובסדר הפוך; מלמטה כלפי למעלה
חום וזרמים קלים מכפות הרגליים לעבר הירכיים ושם התפצלו והרעידו את חופי נורמנדי ומשם בנחישות לעבר רחמי הלאה רחשו לכיוון הבטן והשדיים, טיפסו במעלה הגרון והתפרצו מתוך עיני כדמעות מלוחות.
העדים במקום היו קצת מופתעים אבל לא יותר מדי, וינסנט השפיע באופן זה או אחר על המונים מסתבר, ואני לא הייתי יוצאת דופן.
תחושה אחרת, פיזית לא פחות הייתה לי כשסיימתי לקרוא את ספרו של גונן נשר ״קונכיות״.
חשתי מעין מליאות, שובע יתר על המידה כאילו אכלתי יותר מדי ויש לי צרבת.
שתיתי מיד מים קרים על אף שידעתי מהיכן נבע הדבר ולאחר שנרגעתי התחלתי לעכל את כל המראות והרגשות שעליהם קראתי והכל נפל למקומו בטבעיות והיה מובן.
האיש גונן מספר על עצמו ללא סייגים או חששות.
הוא לא מסתיר דבר ולא מנסה לברור עבור הקורא קטעים משובחים לעין הנקראים יפה ונעכלים בקלות.
הוא מתאר את ביתו, גינתו וילדיו. את אמו, אביו ואהובותיו
את כל התחושות שעוברות עליו ורגשי הנחיתות שהחלו כמעט מיום בואו לאוויר העולם.
הוא נולד כבד שמיעה וככזה רואה וחש את העולם באופן שונה לחלוטין מכל אדם אחר: רגישותו למצבים ואנשים קיצונית למדי ונעה בין מסירות מוחלטת לשמירת טינה מלובנת, אין אצלו מצבי אמצע ממש כמו אצל וינסנט הצייר.
הכותב, שמככב גם כדמות ראשית בעלילה ניזון מטבע ואוכל.
את כל אהבותיו, כאביו, תסכוליו ורחמיו העצמיים הוא משווה לבופה ססגוני של חצילים סגלגלים על האש, פיתה אשר דפנותיה מרוחות בחמאה עשירה וממולאת חביתה וירקות צבעוניים, קפה ריחני וסנדוויץ' עסיסי של ארומה.
את המיות לבו ותשוקותיו הוא מייחס לים ומעמקיו, לכחול השמים, לשדה ולחיטה הזהובה.
אני קוראת אותו ופי נמלא ריר ואני כבר זזה חסרת סבלנות על הכורסא ובסוף מניחה את האייפד על השולחן והולכת להכין לי בייגל עם שמנת ונתחי סלמון מעל ובעצם אם כבר אז כבר, רצועות גמבה אדומה, מלפפון ואבוקדו משוחים בשמן זית, מלח וקילוחי מיץ לימון.
אני אוכלת בתיאבון ושוטפת את הכל עם מים מהולים בלימונדת ג׳ינג׳ר.
חוזרת לספר ולבי נמעך לנוכח תיאוריו מזרי האימה של אמו בבית המרפא הגריאטרי. הוא מתאר את האוכל התפל, את מראה אמו הנובלת ואת תחושותיו הנעות בין סלידה למסירות. בין הרצון ללטף את ידה הרכה ולחוש שוב את עורה הרך לבין להחזיקה במרפק ולהחזירה לקבלה, להזדכות עליה ולייחל שתעזוב את העולם וסבלה יימוג זה מכבר ויעלים גם את סבלו.
תחושות מעורבות עברו בי כשסיפר איך עזב את ישראל כשחש שעולמו חרב עליו ומצא מעין נחמה באיסלנד הרחוקה, כשהקפיא עצמו בחשבו שהקור ימית את רגשותיו וישאיר אותו אפתי לנוכח האירועים שפקדוהו.
לאורך כל העלילה עברתי תחושות גוף שונות ומשונות: מרעב לשובע, מכאב לעונג מתנוחה אחת לשנייה ובאמצע, איך קרא לזה פוגל? הפקתי ״נפצוצי אנוש בודדים״ ולא משעמום יש לציין.
מזמן לא הייתה לי חווית קריאה שכזאת ואני מנסה להבין מה עבר עלי והרי בקריאה מדמיינים ולא ממש רואים ופה ראיתי וחוויתי ונזכרתי ואין מצב שאשכח את מה שקראתי.
כמו שאמר פאצ׳ינו ״בניחוח אישה״: Invigorate וזאת בדיוק הרגשתי לאחר הקריאה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על קונכיות