אני לא אוהב מחזות. משהו בתיאטרליות המוגזמת שלהם מפריע לי וצורם.

טל ניצן עשתה עבודה פלאית, ובזמן שקראתי יחד עם הבן שלי את הספר, לא רק הוא התאהב בו אלא גם אני.
טל ניצן לא רק תירגמה את המחזות אלא גם עיבדה (אבל לא איבדה) אותם לסיפורים - החייתה אותם, הביאה את הסיפורים בשפה עדכנית, הוסיפה פתיח קצר לפני כל סיפור-מחזה.

מילה טובה במיוחד לתרגום ולהתאמתו לעברית תוך שמירה על משקל וחרוזים. הנה דוגמה קטנה:
בזבוז ממון? אמת וגם יציב
אך לנקמה תמיד נמצא תקציב
ואם אשתי הדלת נעלה
עוד יש דלתות פתוחות לבעלה
(מתוך "קומדיה של טעויות", עמוד 60)

נוסיף על זה את האיורים המקסימים והצבעוניים של מירה פרידמן ונקבל יצירת מופת ספרותית קטנה לקטנים ולגדולים, שמי שיותר אחראי עליה משקספיר היא טל ניצן.

הערה ביקורתית קטנה: המחזה "המלך ליר" קשה מדי לילדים ולדעתי אין לו מקום בספר. גם בפתיח לסיפור טל כותבת שהוא "מחזה קודר ורווי יאוש, ואין בו שמץ של אור ונחמה". טל, בואי ניתן לילדים בגילאים שהספר מיועד להם ליהנות עוד קצת מתמימות נעורים...

ספר ביכורים ישראלי עדין (במובן הכי חיובי של המילה), רגיש ומעניין.

כמי שהתרבות היפנית תמיד סקרנה אותו, סקרן אותי גם הספר הזה, שמגולל את סיפורה של נטע שדה, שלאחר טיול שהתארך ולאחר היכרות וקשר מתפתח עם רופא יפני, מוצאת את עצמה מתגוררת ביפן. במקביל לתיאור הקשר המתפתח בין נטע לרופא, הספר מביא גם את תיאור הקשר בין ה"יורדת" לקרובי משפחתה הקרובים בארץ - אבא יורם, אמאּ נעמה, סבא יצחק, נועה האחות ו... אלון - חברה הטוב.

ספר רגיש, קולח, מעניין שמביא גם סיפור משפחתי יפה וגם ניחוח תרבות יפני רענן ושונה. ממליץ מאוד ומקווה לראות ממנה ספר נוסף.

קראתי את הספר לפני למעלה מחצי שנה ולא כתבתי ביקורת. לא בגלל שהוא לא טוב,הוא מעולה אמתי, אלא בגלל שהכל, אבל ממש הכל כבר נכתב ונאמר ולא היה לי שום דבר חדש להוסיף.
לא התערבתי בפולמוס שהתעורר בשבוע האחרון בנוגע לספריהם של סופרי סימניה פשוט בגלל שהתנצחויות וויכוחים בפורומים וירטואליים ממילא לא ישנו את דעתו של הצד השני וייצרו סתם התלהמות מיותרת. מה שכן, בגלל כל הדיון הסוער כן (המממ...תרתי משמע- "כן " גם מלשון כנות) היה חשוב לי להביע את דעתי על הספר. היות שקראתי אותו לפני הרבה זמן פרטים רבים ממנו אינם זכורים לי, אבל מצד שני היו כמה וכמה שנצרבו ממש בזכרון. אז הנה הם לפניכם:

בראש ובראשונה הספר הוא ישראלי מאוד בעיניי, ובצורה האותנטית ביותר. הוא מביא בפנינו גלריה של דמויות תוססות, מיוחדות ומרתקות שמשקפות היטב את ההויה הישראלית: את אימת שורדי השואה, את המצוקות של דור שני לשואה, את העליות לארץ (ליליה - אם אני זוכר נכון את שמה - כבשה אותי לחלוטין), את ההווי החרדי ואפילו השילוב של סתם מונחים שרק ישראלי יוכל להבינם – כמו למשל פסז' דיזנגוף והשקם שזכורים לי – מובא בצורה שמשקפת יפה את הישראליות.

אהבתי מאוד את השינויים במשלבים השונים של הספר : מצד אחד שפה גבוהה ומאוד עשירה ויפה ומצד שני שימוש מושכל בשפה עממית , לפעמים על גבול העילגת, כשהדבר בא לידי ביטוי בדיאלוגים בהם משתתפים דמויות שמדברות בשפה זו בחייהן. לדעתי זה אחד המבחנים החשובים שסופר טוב צריך לעמוד בהם.

מעבר לכל ואחרי הכל, הדבר שהותיר בי את רישומו יותר מכל הוא החוויה האמוציונלית שהספר העניק לי. הספר ריגש אותי מאוד, גם כאשר לא הסכמתי עם התנהגותן של דמויות מסוימות ובראשן הגיבורה הראשית, גם כאשר כעסתי עליה ומחיתי נגד התנהגותה, גם כאשר חשבתי שהיא הורסת את חייה במו ידיה, ועל הדרך גם את חיי יקיריה ובעיקר את החיים של אמא שלה, עדיין אהבתי אותה ונקשרתי אליה מאוד.

ספר מעולה, כבר אמרתי? אז הנה, אמרתי.

כמה קצר המרחק בין שמחה לעצב, כמה קצר המרחק בין אושר ליגון, בין קומדיה לטרגדיה.

כמה קצר וצר הוא המרחק בין מי שחובט באנשים במופע סטנד אפ שהביטוי 'לא פוליטיקלי קורקט' מהוגן לעומתו לבין מי שעושים אותו ללעג ולקלס, גם (ואולי בעיקר) אם מדובר בהתאכזרויות שחווה בילדותו.

כמה קצר המרחק בין נפש מיוסרת ופצועה לנפש מרוממת ועליזה.

כמה קצר וצר המרחק בין ספר שנפתח בהערה "כל קשר מקרי בהחלט" לבין החיים האמיתיים.

כמה קצר המרחק בין מי שהגיע להיות שופט בבית המשפט לבין מי שהוא כולה סטנדאפיסט שעושה צחוק מכולם.

כמה קצר המרחק בין גילו המבוגר של דובל'ה הסטנדאפיסט (57) לבין נפש הילד שחבויה בתוכו.

כמה קצר המרחק בין תחושת סלידה ממופע סטנד אפ בוטה ופרובוקטיבי לבין תחושת עונג למשמע הדברים הבוטים.

כמה קצר המרחק בין ספר רע לספר טוב. והספר הזה מעולה.

"אם אתה יכול להביט, ראה. אם אתה יכול לראות, התבונן." הציטוט היפהפה הזה, מתוך "על העיוורון" של סאראמגו, משקף יפה את רוח הספר. כי הסופרת, שגיא גלית, אישה רואה, מצליחה לא רק לראות אלא גם להביט ולהתבונן אל נבכי נפשה של סופי, גיבורת הספר, עיוורת מלידה, ולבטא במילים נוגעות את הרצון של סופי, שהוא רצונו של כל אדם שסובל מנכות: שיראו אותה כאדם רגיל, לא כחריגה, מוגבלת או עיוורת. שלא יחשבו עליה מה שחשב למשל השכן החדש "לא חייך לעצמו בהנאה למראה העכוזים התפוחים, רק חשב לעצמו בצער – איזה מסכנה זאתי, איזה מסכנה".

סופי מנהלת שגרת חיים אפרורית ומשעממת הכוללת עבודה כמרכזנית בחברת ביטוח והאזנה לרדיו בזמנה החופשי. אבל אז קורה הבלתי צפוי, כשסופי מפתחת קשר רומנטי עם אדם שהוא ההפך הגמור ממנה: שלומי המחוספס, בנם של השכנים, כן – זה מהציטוט הקודם, גבר נשוי ואב לשניים, שהחיים שלו עצמם לא פשוטים כלל וכלל, והוא סוחב על גבו גיבנת נפשית בדמות הלם קרב משירותו הצבאי.

קל מאוד להתאהב בגיבורה המקסימה הזו, אבל לא רק בה. כל הדמויות בספר מאוד אנושיות ומאוד נוגעות ומרגשות. אהבתי מאוד, למשל, את דמותה של גניה, סבתה המסורה והאהובה של סופי, ודמויות משנה כמו הזוג הנשוי שמורכב מניצן העיוורת ושאולי הרואה.

הספר ישראלי מאוד, ובצורה הכי אותנטית והכי אמינה שיכולה להיות, עם משפטים ישראליים כמו "זה לא יפה מצדי ולא בטיח", והוא לא נופל למלכודת סיפור האהבה המתקתק והסכריני בין הרואה לעיוורת. כי לפעמים האהבה היא סכנה, לפעמים היא שדה מוקשים, ולא הכול ורוד ומתוק ונפלא.

לכתוב "מכמיר לב" על ספר מרגש זה כבר ממש קלישאה, אבל נראה לי שהספר הזה הרוויח את הקלישאה הזו ביושר.

שני דברים משכו אותי מאוד בספר: השם היפה שלו והעטיפה היפה שלו.

איך לדבר עם אלמן? באמת, איך? ועוד אלמן בן 29, שנשאר עם בנו החורג בן ה- 16? אז איך לדבר? לנחם? לתת כתף? לנסות לחזק? להרגיע? או שאולי דווקא להסיט את המחשבות שלו מהעניין הכאוב ודווקא לדבר אתו על דברים אחרים? מאוד קשה לדבר עם אלמן,וקשה פי כמה וכמה לדבר עם אלמן כל כך צעיר.

הספר מגולל את סיפורו של דאג, אלמן בן 29,ואת הקשרים שלו עם בנו החורג, עם אחותו התאומה-הדעתנית והאסרטיבית, שעוברת לגור אתו ומנסה בכל כוחה לשלוף אותו מתוך חורבן האבל שלו, ועם האחות המאורסת לחברו האקס-הטוב־ביותר של דאג.

אז מה יש לנו כאן? רומן משפחתי אמריקאי שכתוב בצורה מאוד קולחת וזורמת, לעתים עצוב ולעתים מצחיק, קצת קיטשי,קצת שמאלצי, עם נגיעות קומיות משעשעות וחביבות ביותר. כמו כל מלודרמה משפחתית אמריקאית טיפוסית, גם הספר הזה מתאר תא משפחתי שניצב בפני קשיים ושבסופו של דבר מתמודדת עם שק הצרות שלה ומתגברת עליהם.

בסך הכל, חביב מאוד ומהנה, אבל אם כבר רומן אמריקאי משפחתי,אני ממליץ על התיקונים של פראנזן.

מכירים את התחושה הזו שאתם קוראים ספר, ואתם חושבים שהוא דבילי, חסר היגיון, כתוב בצורה נוסחתית, ובכל זאת הוא מעניין, קולח ונעים לקרוא אותו? ככה בדיוק הרגשתי כשקראתי את הספר הזה. הוא מטופש לחלוטין, ממש דבילי, אבל בכל זאת כיף לקרוא אותו. הוא קולח וקליל ומותח במידה מסוימת ולא דורש מאמץ מיוחד, ולפעמים, אולי, לא צריך יותר מזה.

אז מה יש לנו כאן? מיליונר בשם פול וילר נורה למוות במהלך שוד מזוין בתוך מעלית, כשלצידו חברתו ג'ולי, אשר מאשימה את קרייטון וילר, אחיינו של הנרצח ויורשו. הפרקליט דרק מיטשל נשכר על ידי משפחת וילר לייצגם אך מגלה עד מהרה את פרצופו האמיתי של קרייטון, מופרע על כל הראש, פריק של קולנוע, והמעשים החולניים שהוא עושה הם שיחזור של סצינות רצח בסרטים.

ספר רדוד, שטחי, מטופש, לא אמין.
וכיף לקרוא אותו.......

מצא חן בעיניי הכפילות של שם הספר - להתאהב במישהו בסנט מרטין, וגם להתאהב במקום סנט מרטין...

הספר עצמו הוא מה שנהוג להגדיר "ספר טיסה", אבל במובן החיובי של המילה, כזה שחביב ונעים לקריאה. מעין רומן רומנטי משודרג, עם תוספת של עלילת מתח חיננית, בעיקר במחצית השנייה שלו. אז כיאה לאופרת סבון, נוכל למצוא כאן תככים, מזימות, פרשת רצח, סודות, אינטריגות, עבר אפל ואי הבנות קטנות, וכמובן סיפור אהבה סוחף שבסופו של דבר מחפה על הכל והפי אנד - איך לא.

הספר נעים לקריאה, מותח, הכתיבה קולחת. אבל שום דבר מעבר.
לקרוא, ליהנות ולשכוח.

אני מאוד אוהב סיפורים עצובים, סיפורים מהחיים שמביעים כאב נפשי ושברון לב. לא יודע,אולי זה בגלל שאני תמיד שואף לאיזה קתרזיס שהם אמורים להביא לי.

הסיפור בת הרב ממאה שערים היה אמור להיות סיפור כזה. הוא מגולל את סיפור אהבתם הטרגי של צעירה חרדית לצעיר חילוני. בגב הספר נכתב על הבחורה – "יפהפייה חרדית קיצונית" וכבר זה הפריע לי. היפהפייה בגלל הקיטשיות והחרדית קיצונית בגלל הסטיגמה. בכל זאת החלטתי לקרוא.

הסיפור נכתב בצורה מאוד קולחת וזורמת. לצערי זה הדבר היחיד החיובי שאני יכול לכתוב עליו. כי הוא קיטשי להחריד, סוחט דמעות בצורה הכי אמוציונלית שיכולה להיות כשהוא פורט על מיתרי הנפש של הקורא בצורה מאוד מאוד מניפולטיבית ומאוד מאוד צורמת. אני לא יודע אם זה החיסרון הבולט ביותר שלו או החיסרון השני הבולט שמצאתי בו: יש בו המון המון דעות קדומות וסטיגמות כלפי החרדים. אחרי שחזרתי ועיינתי בגב הספר הבחנתי שבתחתית גב הספר נכתב כי המחבר הוא בכלל חילוני וכי – ציטוט- "בשנים האחרונות הוא חש סקרנות עזה ללמוד את העולם החרדי". אני לא יודע עד כמה הוא השקיע בלימודים שלו ואם בכלל לימודים יכולים להוות בסיס לכתיבה של כזה ספר שרצוף בכל כך הרבה פרטים שגויים אבל התוצאה היא רומן-טרגי-קיטשי שעושה עוול גדול לקהילה שלמה. ויש לו גם חיסרון שלישי בולט וזה עלילה מופרכת לגמרי שממש מזלזלת בקורא - נו באמת, מה כבר אפשר להגיד על זה שגיבורת הסיפור תמי הינד'לה היא בעצם אישה חילונית שנפלה בטעות לבית חרדי מתנכל...