הסייף

בחרתי באנגארד הסייף, כספר קריאה, משום שבאופן אוטומטי הוא התחבר לי לספריו של אלכסנדר דיומא, המספרים על חבורת סייפים הנאמנים למלך ואחד לשני וחווים הרפתקאות וחוויות מרגשות בניסיונם לשמור על המלך מתככיו של החשמן רישלייה המופיע בסיפורים כמגה מרושע.

כך זה כשספר נראה על פניו כמתכתב עם ז'אנר ידוע, שלגביו הזיכרונות הם מלהבים. יש לכך יתרונות וחסרונות רבים. היתרונות הם שאני מנסה להתחבר באופן חיובי לקריאה שתשחזר לי חוויית נעורים רחוקה. החסרונות הם בכך שאני תמיד משווה, ומה שפעם עניין והלהיב אותי אז, לא בהכרח מעניק לי אותה חוויה כעת.

התוצאה הייתה שהספר הזה בניגוד לספריו של דיומא, נראה לי נטול חן וקלילות הקיימת אצל המוסקטרים שלו. נכון שהסייף שלנו היהודי לשעבר בודד מול כל העולם, אך למרות הפוטנציאל, מדובר בספר שמורכב מקטעי סיפורים ללא עמוד שדרה המצדיק כתיבת רומן.

מרומן היסטורי אני מצפה לעומק הדמיות ולערך מוסף, אך אנגארד הסייף, הוא דמות שטוחה, שאין לה אמירה משמעותית, על עצמה והעולם סביבה. היא נעה מכוח אינרציה לא מוסברת, מתחנה אחת לשנייה, שלכל אחת מהן יש חן מסוים משל עצמה, אך החיבור ביניהן הוא החמצה גדולה.

יהודי כסייף, או כפיראט, היו תופעות יוצאות דופן בעת ההיא. אומנם היו פיראטים יהודים, וקרוב לוודאי גם סייפים, אך האם מדובר בתופעה, המדגישה מצוקה חברתית ותרבותית, או הזדמנות להכות בגויים, כשייגעצ יהודי? השאלה נותרת מרחפת באוויר ללא שכותב הרומן ניסה בכלל להתמודד איתה.

את אנגארד הסייף, נאלצתי לנטוש, הוא לבטח רגיל לפרידות ולבדידות, כי בסוף, כפי שהוא מעיד על עצמו בתחילת הספר, הוא מצא את עצמו במנזר בנורמנדי, חצי אי החודר לתוך האוקיינוס האטלנטי, שלעתים הופך אי כתוצאה מגאות ושפל. תמונה לה אמירה מסקרנת, המעלה את השאלה, עד כמה רחוק הגיע מי שנולד יהודי? אני כאמור הלכתי בעקבות השאלה הגדולה, הטומנת בחובה הבטחה למסע פיזי חוצה יבשות המלווה במסע רוחני, בניסיון להבין את נפשו של הגיבור על רקע האירועים הגדולים שהוא חווה בדרכו. אני כאמור עד מחצית הספר נותרתי ללא מענה. בפעם השנייה אנסה את המקור, את המוסקטרים של דיומא. ולא סיפור המהווה חיקוי חיוור.

הסייף

בחרתי באנגארד הסייף, כספר קריאה, משום שבאופן אוטומטי הוא התחבר לי לספריו של אלכסנדר דיומא, המספרים על חבורת סייפים הנאמנים למלך ואחד לשני וחווים הרפתקאות וחוויות מרגשות בניסיונם לשמור על המלך מתככיו של החשמן רישלייה המופיע בסיפורים כמגה מרושע.

כך זה כשספר נראה על פניו כמתכתב עם ז'אנר ידוע, שלגביו הזיכרונות הם מלהבים. יש לכך יתרונות וחסרונות רבים. היתרונות הם שאני מנסה להתחבר באופן חיובי לקריאה שתשחזר לי חוויית נעורים רחוקה. החסרונות הם בכך שאני תמיד משווה, ומה שפעם עניין והלהיב אותי אז, לא בהכרח מעניק לי אותה חוויה כעת.

התוצאה הייתה שהספר הזה בניגוד לספריו של דיומא, נראה לי נטול חן וקלילות הקיימת אצל המוסקטרים שלו. נכון שהסייף שלנו היהודי לשעבר בודד מול כל העולם, אך למרות הפוטנציאל, מדובר בספר שמורכב מקטעי סיפורים ללא עמוד שדרה המצדיק כתיבת רומן.

מרומן היסטורי אני מצפה לעומק הדמיות ולערך מוסף, אך אנגארד הסייף, הוא דמות שטוחה, שאין לה אמירה משמעותית, על עצמה והעולם סביבה. היא נעה מכוח אינרציה לא מוסברת, מתחנה אחת לשנייה, שלכל אחת מהן יש חן מסוים משל עצמה, אך החיבור ביניהן הוא החמצה גדולה.

יהודי כסייף, או כפיראט, היו תופעות יוצאות דופן בעת ההיא. אומנם היו פיראטים יהודים, וקרוב לוודאי גם סייפים, אך האם מדובר בתופעה, המדגישה מצוקה חברתית ותרבותית, או הזדמנות להכות בגויים, כשייגעצ יהודי? השאלה נותרת מרחפת באוויר ללא שכותב הרומן ניסה בכלל להתמודד איתה.

את אנגארד הסייף, נאלצתי לנטוש, הוא לבטח רגיל לפרידות ולבדידות, כי בסוף, כפי שהוא מעיד על עצמו בתחילת הספר, הוא מצא את עצמו במנזר בנורמנדי, חצי אי החודר לתוך האוקיינוס האטלנטי, שלעתים הופך אי כתוצאה מגאות ושפל. תמונה לה אמירה מסקרנת, המעלה את השאלה, עד כמה רחוק הגיע מי שנולד יהודי? אני כאמור הלכתי בעקבות השאלה הגדולה, הטומנת בחובה הבטחה למסע פיזי חוצה יבשות המלווה במסע רוחני, בניסיון להבין את נפשו של הגיבור על רקע האירועים הגדולים שהוא חווה בדרכו. אני כאמור עד מחצית הספר נותרתי ללא מענה. בפעם השנייה אנסה את המקור, את המוסקטרים של דיומא. ולא סיפור המהווה חיקוי חיוור.