סיפורה המרתק של הספרות הגרמנית מתחילת המאה העשרים ועד 1970 לערך. הספר בנוי משני שערים עיקריים. האחד על מה שנכתב לפני עלות הנאצים לשלטון והשני על מה שאחרי.
הספר בנוי ממאמרים שכונסו לזכרו של דוד זוננפלד. השער הראשון ריתק אותי יותר כיוון שרוב כולו מוקדש לסופרים יהודים שכתבו בשפה הגרמנית. הני מיטלמן כתב על הספר "אחשוור" מאת רוברט יפה, רומן ציוני מוקדם שנכתב ב-1900, לדעתי מעולם לא תורגם לעברית, לא ברור לי מדוע.
הלל ברזל וגבריאל צורן כתבו מאמרים על קפקא. דוד זוננפלד כתב יפה מאוד על מוות בוונציה של תומאס מאן. בעבר קראתי את הספר ולא התרשמתי במיוחד, לאחר קריאת המאמר וגילויי העומק שבסיפור, ההבנה לטקסט מתחדדת והוא מקבל משמעות עמוקה יותר.
יורם ברונובסקי כתב מאמר מאיר עיניים ליוסף ואחיו של תומאס מאן. ספר שקשה לי להאמין שאצליח להתמודד איתו, אך המאמר ציין את נקודות המפתח והרעיונות המרכזיים שמאחורי הסיפור.
המאמר שהכי דיבר לליבי הוא מאמרו של גרשון שקד על יוזף רות. שקד נותן ניתוחי עומק לרוב הספרים שכתב רות..מרתק.
סטפן מוזס כותב מאמר מעניין על ולטר בנימין.
השער השני עוסק בסופרים העיקריים שלאחר מלחה"ע ה-II והם היינריך בל, גינטר גראס, זיגפריד לנץ. המשותף לסופרים אלו ברבים מעבודותיהם הוא ההתמודדות עם התבוסה במלחמה, השיקום שלאחריה, חיפוש מענה לשאלה מה בעצם קרה לאנשים במלחמה, האם גרמניה צדקה או לא. טרם יצא לי לקרוא ספרים של סופרים אלו, אך המאמרים היו מאוד מעניינים ונסחפתי אחרי כולם עד סוף הספר.
מומלץ!













![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



