אני כל הזמן מבלבלת בין הסדרה הזאת, סדרת "שליחות חשאית", לסדרת "משימה עולמית" של גלילה רון פדר עמית.
הדמיון בין השתיים ברור: במרכז שתי הסדרת האלו עומדים ילדים המבצעים מבצעים חשאיים בארצות שונות סביב העולם ללא ידיעת הוריהם.
ובכל זאת, ההשוואה אינה הוגנת:
סדרת "משימה עולמית" היא סדרה שמיועדת לילדים. הספרים בה דקים ומנוקדים. היא סדרה דמיונית לגמרי, הילדים נשלחים למשימותיהם על ידי מסדר אבירים סודי בעל יכולות טכנולוגיות שמאפשרות לו לשלוח למדפסת הביתית הפשוטה של הילדים דברים כמו שיקוי קסם לעצירת זמן או תרסיס נגד פגיעה פיזית מכל סוג ושאר המצאות מסוג זה.
והיא סדרה דידקטית באופן מובהק: יש לה מטרה ברורה לדחוס למוחותיהם של הקוראים כמה שיותר פריטי מידע על הארץ בה מתרחש הספר, בין פיצוץ לחטיפה לאקשן גנרי כלשהו.
סדרת "שליחות חשאית" לעומת זאת, היא סדרת נוער. הספרים עבים יותר, הם אינם מנוקדים, עובר זמן רב הרבה יותר בין פרסום ספר לספר וניכר שההשקעה בכתיבת הספרים רבה יותר.
גם הרומנטיקה, כמצופה מספר נוער, מלבלבת בספרים האלו וגיבורי הספר ממהרים להסתדר בזוגות, בעוד גיבורת "משימה עולמית" של גלילה רון פדר עמית תקועה בלימבו הרומנטי האופייני לגלילה רון פדר עמית עוד מימי כס"ח שקראתי בילדותי, כלומר - מאוהבת ללא תקנה בילד שיוצא איתה למשימות ומחכה לנצח שהוא ייקח את היוזמה ויקדם את היחסים ביניהם.
סדרת "שליחות חשאית" היא סדרת מתח/ריגול. סוג של מישקה בן דוד או דניאל סילבה לנוער.
היא משתדלת להיות מציאותית ככל האפשר, האימונים של הילדים במוסד אפילו נעזרים בתרגיל העתיק והידוע של ניפנוף דרך מרפסת (סיפרו לי על זה כשהייתי ילדה. האם המוסד באמת השתמש/משתמש בתרגיל? אין לי מושג), והספרים עוסקים בארגוני טרור, כתות, ארגוני ביון וראשי ממשלות שונים.
אבל למרות כל זה... במרכז הספרים עומדים ילדים. ילדים שגויסו למוסד.
וככל שהסדרה מנסה לדבוק במציאות, העובדה המופרכת הזו ניצבת שם, במרכז העלילה, ולא מאפשרת למבוגר הסביר אפילו שניה של השעיית הספק.
בספר הזה, שמתי לב פתאום שגם הסדרה הזו אינה חפה מדידקטיקה ונראה שהסופרת מנסה לדחוף כמה עובדות על יפן והתרבות היפנית.
הגיוני שכשקוראים ספר שמתרחש במדינה זרה לומדים גם בדרך אגב על התרבות שלה. חלק מהלימוד נעשה אפילו באופן חינני ותורם לעלילה, אבל תמונה של הכפתורים על גבי האסלה במלון היפני תוך הסבר מפורט מה זה בידה וכיצד מבטאים אותו... אישית מצאתי את החלק הזה קצת פחות חינני.
אבל למה בכלל משנה מה אני חושבת, אם הילדים, שהם קהל היעד של הספר, עיוורים לפגמים ונהנים מכל רגע?


















