#
מקבת הוא, לטעמי, אחד המחזות העוצמתיים ביותר שכתב שייקספיר. מחזות, בניגוד לספרים, נועדו לצפייה, לא לקריאה. בניגוד לשיעורי הספרות המשמימים בתיכון, היה לנו מורה לאנגלית שהיה סקוטי (כן,כן) נמוך וכרסתן, עם משקפיים שנזלו עד קצה חוטמו שהיה שחקן בארון. משניתנה לו הזדמנות שיחק עבורנו - במקרה הזה את תפקיד שלושת המכשפות בפתיחת המחזה. הוא נראה אז כמי שגבה במטר והפך כמעט חתיך, והביצוע שלו עורר בנו צמרמורת.
במאה ה–11 המלך דנקן מושל בסקוטלנד ומקבת' - קצין מצטיין שלו - ורעו בנקוו קשורים זה לזה בקשרי ידידות ואמון. השניים חוזרים מקרב מוצלח ונתקלים בשלוש מכשפות המתנבאות שמקבת' יהיה למלך וצאצאיו של בנקוו יהיו מלכים. מקבת' מספר לאשתו על הנבואה. ליידי מקבת' – כשנכתבה הטרגדייה שמות פרטיים של נשים לא היו ראויים לדפוס – מחבלת תחבולה לרצוח את המלך דנקן – שבאופן נוח ביותר מגיע ללון בטירתו של מקבת' – ולהעליל את הרצח על משרתיו של המלך, כדי שמקבת' יהפוך למלך סקוטלנד. היא משכנעת אותו לפעול כדרכה ומהיותה חכמה ממנו - עובדה שהוא מודע לה - הוא עושה כדבריה. יהיו בטרגדייה רציחות נוספות, כמובן. תחבולות פוליטיות מאופיינות על ידי סתימת חורים שנפערים בהם וג'ינגול אמצעים שונים כדי לאפשר את המזימה הראשונית, שנראתה כה קלה לביצוע כשנהגתה. מקבת' נסחף לבוגדנות בחבריו ורצחנות, נאכל לאיטו על ידי אשמה, חשדנות ובדידות ויוצא מדעתו לאט לאט. ליידי מקבת', שהיא הדמות המעניינת במחזה, מוכרעת גם היא תחת נטל האשמה. המורה לאנגלית שיחק את ליידי מקבת' הסהרורית, המנסה לרחוץ דם מידיה... פשוט נפלא. ראיתי את המחזה עם שחקנים מקצועיים ואני מבטיחה לכם שהמורה ההוא לאנגלית לקח - בכל תפקידי המחזה - בהליכה.
הוצאת הספרים Hogarth פנתה לסופרים ידועים והציעה שיכתבו סיפורים ברוח שייקספיר. יו נסבו בחר - באופן לא מפתיע - במקבת' שהוא מחזה מורכב ומהפנט, נוטף דם ויצרים. גיבורו הקבוע של נסבו סובל מהתמכרות (לאלכוהול) ומשדים פרטיים הרודפים אחריו, מקבת' שלו הוא קצין משטרה החי בעיר גוססת, שהתנוונה בגלל שחיתות. הוא חי עם "ליידי" - בעלת הקזינו המקומי ובעלת עבר מפוקפק. נסבו מצליח להעביר את האפלולית השוררת בעיר ובמשטרה, את התככים ומשחקי הפוליטיקה המורכבים. הוא מצליח לתאר את גלישתו של מקבת' במדרון החלקלק, כשהפיתוי וההתמכרות לכוח, יחד עם הסכמה לשידולה של בת זוגו, הופכים אותו לבוגד לרוצח חפים מפשע ולמטורף המבקש את מותו.
הסיפור עוסק בכוח המשחית את בעליו, בשחיתות המאלצת את בעליה להוסיף ולהעמיק בה אם ברצונו להמשיך לחיות, בהתמכרות - לכוח, לסמים, לשאפתנות - הדורשת את ליטרת הבשר שלה ומה שנראה תחילה מחיר זול לשלם תמורת כל הטוב שהיא מביאה הופך מהר מאד ליקר כל כך שגם בשניים לא ניתן לשאתו.
הסיפור המקורי נכתב כנראה בתחילת המאה ה-17. הוא מספר על אירועים שקרו במאה ה-11 בסקוטלנד. אבל נראה לי שהדברים אותם מספר שייקספיר וממשיך לספר נסבו לא נקברו בעבר הרחוק ההוא. גם במאה ה-21 אפשר להיתקל באנשים שהתחיל כאידיאליסטים, עם רצון לשרת את עמם, והמשיכו כמכורים לכוח שהשלטון נתן להם. אנשים שלא גדלו כמושחתים המגלים את מנעמי השחיתות וגולשים במידרון החלקלק. הם כבר לא רואים את עצמם כמשרתי עמם, אלא כמורמים ממנו. הם לא חושבים על מה שהם לוקחים כשחיתות אלא כזכותם מלידה, כתשלום פעוט על מה שהם מקריבים... והם בטוחים שיוכלו לשלוט בהתמכרותם כמו שכל מכור בטוח. נתקלנו כבר ב"נשים של" שיעשו הכל כדי לקבע את שלטונו של בן-זוגם והמחיר - קטן עליהן.
מסקנה? הספר מעניין. הסיפור המקורי מעניין יותר. ומה שנסיק ממנו על חיינו – הכי מעניין...


















