זה תמיד קורה להם, באולפנים ממוזגים, או בשיחות טלפון ארוכות. מישהו בעריכה פספס. למראיינים נגמרות השאלות החשובות, ורק השעה עדיין מתעקשת להביא 5 דקות ארוכות ומיותרות. כאן מתחיל מירוץ ברטרו נגד הזמן שמשום מה אינו כלה, ואז - במקרה שבאמת אין פרסומות - נכנסות לכתוביות השאלות הקלישאתיות. "איזה מבין הספרים שלך אתה חושב להכי טוב?". התשובה גם היא קבועה. "ההה... תראה/י, קשה להשיב על זה. למעשה, 'כולם היו בני'". אפילו המטפורה בעייתית. "זה כמו לשאול אבא, איזה מהילדים שלו הוא הכי מחבב". פולטקלי קורקט כפוי. מחולשות המדיה.
אז את חיים באר הסופר הנערץ אלי, אני לא שואל. אבל כשאני שואל את עצמי, מתוך אלו שקראתי, איזה הכי פחות עשה לי חיים-באר'יות, יש לי תשובה. אני מסמיק לפניה, אבל 'נוצות' זה לא 'חבלים', לא 'לפני המקום' ולא 'אל מקום שהרוח הולך'. זה אולי מתעלה על 'גם אהבתם גם שנאתם'. אולי.
ובכל זאת, גם כשהבנתי את זה, אי שם בשלהי המחצית הראשונה של הספר, לא יכולתי להפסיק. בכל זאת, עדיין לא מצאתי סופר שכל כך מיטיב לעשות את זה. הידענות שלו, השפה התנכית ודרך הסיפור שלו, מכשפת כל פעם מחדש. גם כשהוא ממציא דמות תמהונית אוטופיסטית ודולק בעקבותיה. זה מסוג המחזות שכדאי ללכת רק בשביל התפאורה. רק כדי לראות את אנשי החברא קדישא הנקרופילים. לשמוע את שיחת החולין שלהם בחצר בית החולים של ד"ר וולך. ולהרגיש את ירושלים של שנות ה40-50 במלוא העוצמה.
הספר הזה, שהטביל לי את חג הפסח בהרבה מדי מרור של מוות וחידלון, הוא יצירת מופת בכל מה שקשור לכתיבה, למוסיקה, לידענות, לפרטי-פרטים, ובעיקר לסיפור. אלא שהתמה של מוות, כמה מרגיז, כבר זכתה לטיפול הרבה יותר מעמיק ומחכים. זו הווריאציה של עיסוק במוות בירושלים העתיקה, אלא שברבות השנים היא השתבחה. גם באר השתבח. ועוד איך.
פרט נוסף שהיה חסר לי בנוצות, הוא הידע. איפה אהבת הספר שחיים כל כך מפליא בה עד שיכרון ואבדן, בכל ספריו האחרים. דומני שבכל הספר הזה, אין אף תיעוד על שערים, מהדורות ואספנים. לפחות פרומיל מ'לפני המקום' הביבליופילי. כולם אינם בני, אבל הם דבקו בנפשי. נוצות קצת פחות. אבל עדיין, מי שלא יקרא אותו, עושה זאת על אחריותו בלבד!