הספר השני של באר שקראתי אחרי ''חבלים'' הנהדר, ''נוצות'' קצת מחוויר לעומתו ולעתים נראה קצת כמו סקיצות מהוססות בעיפרון, עדיין כתוב מקסים.
ירושלים של שנות החמישים, ילד סקרן נגרר אחרי טיפוס מפוקפק שמנסה להקים אומה וצבא על פי תורתו של יוסף פופר-לינקאוס, מעניין לקרוא בספר שנכתב בסוף שנות השבעים, ומתרחש בשנות החמישים, תאוריות על הסתפקות במועט ונגד צרכנות יתר, כמו זאת של לינקאוס, וגם על צמחונות וטבעונות, וההשפעות החברתיות והבריאותיות שלהן.

זה תמיד קורה להם, באולפנים ממוזגים, או בשיחות טלפון ארוכות. מישהו בעריכה פספס. למראיינים נגמרות השאלות החשובות, ורק השעה עדיין מתעקשת להביא 5 דקות ארוכות ומיותרות. כאן מתחיל מירוץ ברטרו נגד הזמן שמשום מה אינו כלה, ואז - במקרה שבאמת אין פרסומות - נכנסות לכתוביות השאלות הקלישאתיות. "איזה מבין הספרים שלך אתה חושב להכי טוב?". התשובה גם היא קבועה. "ההה... תראה/י, קשה להשיב על זה. למעשה, 'כולם היו בני'". אפילו המטפורה בעייתית. "זה כמו לשאול אבא, איזה מהילדים שלו הוא הכי מחבב". פולטקלי קורקט כפוי. מחולשות המדיה.

אז את חיים באר הסופר הנערץ אלי, אני לא שואל. אבל כשאני שואל את עצמי, מתוך אלו שקראתי, איזה הכי פחות עשה לי חיים-באר'יות, יש לי תשובה. אני מסמיק לפניה, אבל 'נוצות' זה לא 'חבלים', לא 'לפני המקום' ולא 'אל מקום שהרוח הולך'. זה אולי מתעלה על 'גם אהבתם גם שנאתם'. אולי.

ובכל זאת, גם כשהבנתי את זה, אי שם בשלהי המחצית הראשונה של הספר, לא יכולתי להפסיק. בכל זאת, עדיין לא מצאתי סופר שכל כך מיטיב לעשות את זה. הידענות שלו, השפה התנכית ודרך הסיפור שלו, מכשפת כל פעם מחדש. גם כשהוא ממציא דמות תמהונית אוטופיסטית ודולק בעקבותיה. זה מסוג המחזות שכדאי ללכת רק בשביל התפאורה. רק כדי לראות את אנשי החברא קדישא הנקרופילים. לשמוע את שיחת החולין שלהם בחצר בית החולים של ד"ר וולך. ולהרגיש את ירושלים של שנות ה40-50 במלוא העוצמה.

הספר הזה, שהטביל לי את חג הפסח בהרבה מדי מרור של מוות וחידלון, הוא יצירת מופת בכל מה שקשור לכתיבה, למוסיקה, לידענות, לפרטי-פרטים, ובעיקר לסיפור. אלא שהתמה של מוות, כמה מרגיז, כבר זכתה לטיפול הרבה יותר מעמיק ומחכים. זו הווריאציה של עיסוק במוות בירושלים העתיקה, אלא שברבות השנים היא השתבחה. גם באר השתבח. ועוד איך.

פרט נוסף שהיה חסר לי בנוצות, הוא הידע. איפה אהבת הספר שחיים כל כך מפליא בה עד שיכרון ואבדן, בכל ספריו האחרים. דומני שבכל הספר הזה, אין אף תיעוד על שערים, מהדורות ואספנים. לפחות פרומיל מ'לפני המקום' הביבליופילי. כולם אינם בני, אבל הם דבקו בנפשי. נוצות קצת פחות. אבל עדיין, מי שלא יקרא אותו, עושה זאת על אחריותו בלבד!

מבחינתי, ספר מעולה הוא ספר שמרגיש לי כמו יצירה שלמה ומוגמרת. ספר שגורם לי לתת אמון מלא בכותב ובדרך שבה הסיפור מתגלגל, שגורם לי לאבד את עצמי בתוכו ולא גורם לי לעצור ולשאול את עצמי אפילו פעם אחת אם היה אפשר לכתוב את זה אחרת. הספר הזה מתאים להגדרה הזו מבחינתי. הוא מקסים וחכם והתענגתי על השפה שבה נכתב.
חוץ מזה, קנה אותי לגמרי איך חיים באר שירבב את הילד שהיה (חיים רכלבסקי) כדמות משנה בספר, שהגיבור מדבר איתה ועליה.

סיפור שמתחיל בידידות מוזרה בין ילד מתבודד בירושלים של שנות החמישים ותמהוני משיחי המבקש לשנות ולגאול את העולם. ומסתיים על גדות האגם המר במלחמת יום כיפור.
ירושלים של פעם קמה לתחיה בצבעים, במילים, בריחות וטעמים, בשפתו הציורים והמיוחדת של חיים באר. דרך הטיפוסים המיוחדים והמשונים שאכלסו את העיר ומאכלסות את דפי הספר. ירושלים שמגבשת זהות בין דת לחילוניות, בין אוטופיה למציאות, בין שרידי השואה ושמירה על אורח החיים של פעם, בין יצירת זהות "ישראלית" ביאליקית חדשה לבין שמירה על מסורת.

ירושלים מככבת בכל כך הרבה ספרים וכמעט תמיד מפתיעה.
חיים באר מספר על ילדותו והתבגרותו בשכונה חרדית בירושלים. במרכז העלילה נמצא לדר, אידאליסט הרוצה להקים משטר אוטופי המבוסס על תזונה בריאה, מפעל שעושה רושם גדול על הילד.
ספר עשיר ומרתק, כולל ההפתעה של בהירה שכטר לקראת סוף הספר.
אהבתי!

סיפור ידיות מוזרה בין ילד צעיר למבוגר תימהוני בירושלים של שנות ה- 50 במאה ה-20.
סיפור שנגמר על גדות תעלת סואץ בתום מלחמת יום הכיפורים.
הספר נכתב בשפת הכתיבה המיוחדת לחיים באר, שיש מי שיכנו אותה עגנונית, ויש מי שיאמרו ששנים אחרי באר גם חיים סבתו משתמש בה בספריו ובמיוחד בתיאורי ירושלים שלי ימי ראשית המדינה.

זהו הספר הראשון שקראתי מפרי עטו של חיים באר. הכתיבה העברית, בשילוב תיבול מהמקורות, יפיפיה אבל העלילה לא מספיק מעניינת.
כישרון הכתיבה של באר לא זקוק לציונים ממני כי הוא ברור אבל הספר הזה עמוס מדי ולפרקים מתיש...

- ניתן לקרוא; לא מלהיב. (כתריאל ק.)