ביקורת ספרותית על עין התודעה - דוקטורינת התמותה - דוקטרינת התמותה #1 מאת ג'יימס דשנר
ספר מעולה

---

***עין התודעה – דוקטרינת התמותה 1***

אמ;לק: כן או לא? בטח. הרעלת מתאמפטמינים של ספר – שזו מטאפורה גרועה במיוחד שבה התכוונתי לומר שהספר מאיץ לך את הדופק, מרחיב לך את האישונים וגורם לך לרצות את המנה הבאה בהקדם

תקציר מגב הספר:
הווירטנט – היכולת לדמות מציאות ( =^.^= או...מציאות מדומה? למה לסבך דברים שיש להם שם בעברית?! =^.^= ) – מציעה היטמעות גופנית ונפשית מוחלטת, וככל שאתה האקר טוב יותר, אתה נהנה יותר.
לשם מה לטרוח לציית לחוקים כשרובם ממילא מטומטמים? ( =^.^= חוק רע אינו חוק! =^.^= )
אבל יש חוקים שנקבעו מסיבה טובה. יש טכנולוגיות מסוכנות שאסור להתעסק איתן. זה בדיוק מה שעשה גיימר אחד, והתוצאות היו קטלניות.
הממשלה יודעת שדרוש האקר כדי לתפוס האקר, וסוכני הממשל התבייתו על מייקל. אם ייענה לאתגר, מייקל יצטרך לחדור לסמטאות האחוריות ולפינות הנסתרות של הווירטנט, למקומות שעין אדם מעולם לא ראתה. שם אורבת לו סכנה גדולה – ההבדל בין משחק ומציאות יטושטש לנצח ( =^.^= פמפמפאאאם! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
נו, נו, אז *ככה* וורקרוס היה אמור להיראות אם הוא היה ספר נורמלי ולא נסיון להגשים את הפנטזיות הרומנטיות של הגיקיות שקוראות אותו. וכאילו, הספר הזה *באמת* ממש וורקרוס: גיבורנו מייקל (אותו חיבבתי מיידית בזכות מנהגו לאכול צ'יפס כחול, בדיוק כמו פרסי!) הוא שחקן ווירטנט (ככה נקרא הוורקרוס בעולם הזה) מוכשר עם יכולות האקריות מפותחות, שמגויס בסתר יחד עם שני חבריו הטובים למצוא ולתפוס טרוריסט-סייבר שכולא אנשים בתוך העולם הוירטואלי והורג אותם. בניגוד ל"וורקרוס" שדי חפר, לכל זה לקח בדיוק שני פרקים לקרות.
והחל משם והלאה, הסיפור הפך למן גרסה twisted של אליס בארץ הפלאות (שאפשר לחשוב שהיא כבר מספיק twisted כשלעצמה), שזה למען הסר ספק דבר נהדר: הגיבורים מתקדמים בעולם הוירטואלי לעבר מאורתו של הטרוריסט-סייבר, והדרך רצופה חתולים מחייכים וזחלים מעשנים ומסיבות תה – או ליתר דיוק, זקנות קריפיות, זומבים ו...מסיבות תה. עם חיות יער מוכות פרעושים ונזיר קריפי. ומעל לכל ההזיה הזו מרחפת אותה שאלה שריחפה גם מעל ספרי "הרץ במבוך": וואט דה פאק? כאילו, הדברים פשוט לא לגמרי מסתדרים. מה *באמת* קורה פה, ומה הסיבה שזה קורה?
כל זאת ועוד!
חסרונות: זה ספר מתח-פעולה טהור, כך שלקרוא אותו זה באמת קצת כמו לצפות במטריקס (כפי שטוענת הכריכה הפנימית הימנית מלמעלה). זה מגניב ומותח, אבל אל תצפו ממנו לעומקים נסתרים, למערכות יחסים מורכבות בין דמויות או לתשובות לגבי משמעות החיים. האם זה בכלל חסרון? אני ממש לא בטוחה, אבל כן חשוב לומר שהספר כנראה לא יתאים למי שמחפש השראה לדוקטורט שלו בפילוסופיה.
אבל הוא יהיה ממש, ממש כיפי לקריאה לכל השאר. ואם עדיין לא שכנעתי אתכם – אין בו רומנטיקה! אז עכשיו אתם ממש חייבים לנסות אותו, כי עד שספר מקריב את עצמו כך למענכם ונמנע מרומנטיקה שנדמה שהיא איבר חיוני של ספרי נוער – לקרוא אותו זה נימוס מינימלי.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על עין התודעה - דוקטורינת התמותה - דוקטרינת התמותה #1