• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

מאת חיים שפירא

הביקורת של Yanita

תמונה של Yanita
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

מאת חיים שפירא

הביקורת של Yanita

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של Yanita
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:פילוסופיה - כללי
הקודמת
תמר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 14 שנים

“בן אדם כל-כך אינטליגנטי ובעל ידע היה יכול לנסות לכתוב משהו יותר בעל משמעות... עם כל ההטפות שלו נגד ס”

17/43
ביקורות על על הדברים החשובים באמת
הבאה
נויה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

חיים שפירא מניח לפנינו ספר שלם שמדבר על כל הדברים שבאמת לא חשובים,
רק בכדי לומר משפט אחד על הדברים החשובים באמת.

הספר כתוב בנימה אישית, התוכן שזור בהמון אינפורמציה וציטוטים מתוך ספרים ששפירא קרא.
מגלומני מעט לטעמי מחד, ומאידך אישי ואמיץ- פותח לקורא צוהר להציץ על כברת הדרך שהוא בעצמו עבר
בכדי להגיע לאותו המשפט האחד בעל המשמעות בספר.

אותי אישית עניין לראות דרך כמה מילים חסרות-משמעות יש לעבור, לחוות, לקרוא, ולכתוב,
בכדי שכמה מילים בודדות משמעותיות יקבלו תוקף של "אמת".

מראה מעניינת שלנו בני האדם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של מורי
מורי
6קוראים|גיל ממוצע64|33%נשים

על המבקרת

תמונה של Yanita

Yanita

חברה מזה 8 שנים
6 ביקורות•54 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מודעות עצמית
תמונה של Yanita
Yanita
חברה באתר מזה 8 שנים
ביקורות6
לייקים שקיבלה54
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת2ספרות מקורית1מודעות עצמית1

דיון על הביקורת

2 תגובות
Yanita
Yanita•לפני 7 שנים
נוטה להסכים איתך :) אבל תמיד יש "אבל"...
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 7 שנים
Yanita, החיים קצרים מדי מכדי לקרוא מילים חסרות משמעות. אולי עדיף שהסופר יכתוב ספר עם משפט אחד, ויחסוך לכולנו בזבוז זמן :-)
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Yanita

כוחו של התת-מודע

כוחו של התת-מודע

ג'וזף מרפי

ובכן.
את הספר הזה, קיבלתי במתנה מגבר שמאוד אהבתי.
לא בדיוק הלך לנו, למרות שגם אני וגם הוא בילינו המווווון זמן בלדמיין
כיצד אנחנו מהלכים יד ביד על השביל שיקח אותנו לחיים משותפים לנצח.
ואז קונפטי, ושירים במזרחית במקצב פופ אמריקאי, ועשן, ומצלמות חגות מעלינו.
אם החיים היו מחזירים לי שקל אחד על כל שעת-דמיון שכזאת, בהחלט הייתי יכולה לרכוש כמה אחוזות באמריקה.

אבל ראו איזה פלא, חוק מרפי!
המציאות מסתבר, פועלת אחרת מהדרך ש"חוקי מרפי" הנידונים להלן מתארים אותה.

ולמה זה?

הרי הרעיון שאנחנו יכולים להשפיע על המציאות באמצעות תת-המודע שלנו הוא גאוני!
וזה גם מאוד מתאים לאלוהים לשים את "הכלים" שבאמצעותם האדם יכול לשלוט על חיוו,
במקום שלא נמצא תחת שליטתו- במעמקי הכרתו הלא מפותחת. In the back of his mind.

כי אלוהים הוא לא פראייר.
ברור לו שזה שינסה לצלול לשם, לתת המודע, יאבד חמצן וכיוון,
וממילא לא ימצא את דרכו החוצה ויטבע.
וזה שיבחר לבלות את כל חיוו מעל פני השטח,
ממילא נחשב לאחד שלא באמת נושם אלא מונשם מלאכותית
מחובר בעבותות למכונה הנוראית ששולטת בחיוו ושמה- "מציאות" - ואפילו לא מודע לזה.

סיפור המטריקס הקלאסי.

הספר הזה של ד"ר מרפי עורר הרבה גלים ולא סתם.
כי גם הוא כמו ספרים רבים אחרים מתעסק ב ה-שאלה.
שאלת השאלות שמאגדת תחתיה את כל המדעים באשר הם-
הפיזיקה והמטאפיזיקה, הכימיה והאלכימיה, הפסיכולוגיה והפאראפסיכולוגיה, ואפילו את כל הדתות באשר הן,
השאלה שהתעסקו בה בכל הזמנים, ומתעסקים בה היום, וכנראה ימשיכו להתעסק בה עד קץ האנושות והיא -

איך האדם מנצח את המשחק הארור הזה?

השליטה במציאות היא משאת נפשו של כל אדם בהיותו אדם

כל סוג של ידע באשר הוא, מכוון להקנות לאדם שליטה מסויימת במציאות, יכולת חיזוי.
זה פשעו הראשון של האדם שקיבל מאלוהים "גן עדן"- מציאות שמותאמת לספק את כל צרכיו,
ולא קיבל את המתנה הזאת בהכרת תודה ובהתמסרות.
במקום זאת, הוא ביקש לקבל לידיו את הי-ד-ע על אודות המציאות -
וכך חטא ב"חטא הדעת" המפורסם.

וזה מה שהספר הזה בעיניי.
ספר שפשוט חוטא למציאות- תרתי משמע.
פשוט מפספס לגמרי את המציאות
ומחטיא את הדינמיקה העדינה והבריאה של הנפש וכוחותיה עם המציאות.

עם זאת, אני חייבת לומר שאני מבינה לגמרי את כל המהללים והמשבחים של הספר,
כי זה רק טבעי שניפול במלכודת שהספר הזה טומן.
בתור צעירים כולנו חוטאים למציאות.
אנחנו חיים בהמון פנטזיות ודמיונות וחלומות.
זאת המשמעות של להיות צעיר...
שאנחנו עסוקים יותר בעולם הפנימי שלנו,
מאשר במציאות שבחוץ.

לעניות דעתי מה שמבדיל צעיר מ"מבוגר" זאת היכולת לראות ולקרוא את המציאות כפי שהיא,
לקבל אותה כפי שהיא, להבין שהיא לא בשליטה מלאה שלי, אבל גם שאפשר לעבוד עם המציאות,
לא נגדה, לא מעליה, לא להפעיל עליה מניפולציות ולהכפיף אותה לפקודות התת-מודע,
אלא לפעול בת-ו-כ-ה בצורה הכי מאוזנת שיש.

זה בדיוק תפקידו של "האגו" של פרויד, או במילים אחרות - של הנפש.
הנפש אמורה לקלוט מצד אחד את הפנטזיות/חלומות/רצונות/דפוסים התת-מודעים שבתוכנו,
ומצד שני, לקלוט את המציאות שמחוצה לנו, ובאופן מודע לעשות את ההתאמה למציאות,
לגשר בין רצונות התת-מודע לנסיבות המציאות בצורה הכי אינטיליגנטית ורגישה שיכולה להיות.

מאחר והספר הזה מציע דרך שנוגדת את ההתפתחות הבריאה של הנפש,
דרך שעושה בכוחות של הנפש (מחשבה, רגש ודמיון) שימוש ציני ומניפולטיבי כנגד המציאות,
ומאחר וגם כך יש רגישות גדולה לצעירים שנחשפים לספר הזה כי הם לא פיתחו עדיין נפש איתנה,
אני אומר בצורה הכי חדה וחותכת שיכולה להיות שהספר הזה לא פחות ממסוכן בעיניי.

כמובן שזה לא אישי נגד ד"ר מרפי.
הוא לא המציא את הגלגל. רק חזר על ידע עתיק יומין
שנגיש כך או אחרת בקבלה היהודית, בהינדואיזם, ובפילוסופיות אזוטריות רבות.

יש בגישות האלה הרבה דברים שהם גם נכונים וגם עובדים (חלקית/זמנית).
אבל ללמוד את אותם החלקים הנכונים בספר דרך הגישה הכללית שלו,
יהיה בגדר " ללמוד לשחות במי-השפיר (של התת מודע) במחיר של לאבד את התינוק".

הבעיה החמורה לא פחות היא, שלא מצאתי חומרים אלטרנטיביים
שנותנים לצעירים כלים טובים ובריאים להתמודד עם המציאות ועם הפער בינה לבין העולם התת-מודע שלהם.
אם מישהו מכיר תכנים טובים שכאלה אשמח להמלצות :)

אולי יום אחד, חטא-הדעת שלי יביא איזה תועלת לשם שינוי, ואכתוב ספר כזה בעצמי...
בינתיים, זה יאלץ להשאר בגדר פנטזיה שכנראה רחוקה מהמציאות שלי ;)


לסיכום- מאוד לא ממליצה. להתרחק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Yanita
צעד ועוד צעד

צעד ועוד צעד

גרהם סימסיון

אני אפתח בלתת "לייק" לכריכה הצבעונית שמשכה את עיניי,
וההשקעה עם הלכה וההבלטות- משהו! אהבתי!

באשר לתוכן,

תיאורי הנוף והדרך יפים, ואני משערת שעבור הקוראים שהתנסו בקמינו בעצמם,
הם לבטח יפים עוד יותר.

העובדה שהספר הוא סוג של יומן מסע,
יצרה אצלי ציפייה מוקדמת לתובנות או לתהליך של שינוי דרמטי שהדמויות יעבירו אותי דרכן.

זה לא קרה.

וזה הקסם של הספר הזה.

שלא כמו בספרי מסע של דמויות "צעירות" בגילאי העשרים,
שינוי בחיים הבוגרים לא חל מקצה-לקצה,
לא מביא איתו "רעידות אדמה".
אין בו את אותה מידה של ריגושים,
אפילו לא "ריגוש אינטלקטואלי" ברמת תיחכום של דיאלוג.

הספר נשאר נאמן לקווים הללו,
ולכן הוא מאוד אותנטי בעיניי.

העלילה מתקדמת יחסית לאט,
בדמויות חלים שינויים קטנים ומדודים,
עקב בצד אגודל, צעד ועוד צעד.

"מה שרציתי לומר היה: בואי נבלה יחד את שארית חיינו. אבל ברור שלא אמרתי זאת.
הקמינו לא שינה אותי עד כדי כך" (עמ' 369)

זואי ומרטין מתחילים את המסע מנקודות מוצא הפוכות.
הוא אחד שלא משאיר מקום ליד הגורל.
מתוכנן בדיקדוק עד הפרט האחרון.
עם תקציב מתאים, ציוד מתאים, כלי ניווט וכו'.

והיא אחת שמפקידה את עצמה לחלוטין בידיי חסדי הגורל.
מרוששת, עם תיק על הגב שקיבלה במתנה, עם נעליים לא מתאימות להליכה,
לנה במקומות רנדומליים תלויי תורמים, ללא מפות, נסמכת על סימני הצדפות בלבד וכו'.

לאורך המסע,
אצלו הכל נתקע ומשתבש - כנגד הצפוי,
ואילו אצלה הכל זורם ומצליח - גם כנגד הצפוי.

וכך למרות שנראה שדרך החיים שלהם הפוכה לגמרי,
יוצא ששניהם הולכים לאותו הכיוון- נגד הצפוי.


אז גם אני, נגד הצפוי- נהנתי מהספר מאוד :)

בהחלט מבינה את אכזבתם של מחפשי הריגושים וההרפתקאות
שציפו למסע מהסוג של לצלוח את ההימלאיה,
ובפועל מצאו איזה "עגלה" שבקושי מצליחה שלא להדרדר מראש הגבעה
שעליה שוכן בית-קברות...!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Yanita
המחברת הגדולה [מהדורה מחודשת]

המחברת הגדולה [מהדורה מחודשת]

אגוטה קריסטוף

הספר הזה הגיע אל ידיי במקרה גמור
ושינה את חיי לחלוטין.

בפעם הראשונה שניגשתי אל הספרון הקטן,
שכתוב בצרפתית שכל ילד בן 7 בצרפת יכול לקרוא ברהיטות,
לא הצלחתי לקרוא בו מעבר לעמוד 25.
וזה לא בגלל שהצרפתית שלי הייתה כזאת גרועה (והיא גרועה).

מעבר לתיאורים הקשים והמזעזעים ביותר,
שבוקעים מפי דמויות של ילדים קטנים,
הדבר שבאמת היה קשה עבורי לעכל,
היה נקודת המבט שממנה הסיפור מסופר.

הילדים שמים לעצמם למטרה,
לכתוב את הסיפור מנקודת מבט נטולת-סובייקטיביות.
נעדרת רגש, העדפה או שיפוט אישי.

"נכתוב "אנחנו אוכלים הרבה אגוזים" ולא נכתוב "אנחנו אוהבים אגוזים",
כי המילה לאהוב אינה מילה בטוחה. היא חסרה דיוק ואובייקטיביות...
המילים שמגדירות רגשות מעורפלות מאוד, מוטב להימנע מן השימוש בהן ולהסתפק בתיאור החפצים,
יצורי האנוש ועצמך, כלומר בתיאור נאמן של העובדות." (עמ' 34).

וכך הסיפור מסופר - סיפור ללא מספר.
אין סובייקט שעומד מאחורי המילים הקשות,
שאפשר לשנוא או לאהוב, לרחם או לחמול עליו.

לקורא אין במה להאחז.
עד כדי כך שהסבתא הנאלחת והמרשעת,
הופכת להיות הדמות האנושית והחביבה ביותר בעלילה.

הגאוניות המרעישה בעיניי של הספר ההזוי לכל הדעות הזה,
היא הביקורת המטלטלת של אגוטה קריסטוף שכמעט בכלל שלא נאמרת במילים.
היא פשוט גורמת לקורא לחוות על בשרו את תוצאות התרגול והאימוץ
של אותה נקודת-המבט העילאית והנשגבת,
שאליה מטיפים כל כתבי הקודש והפילוסופיות האזוטריות לדורותיהם.

אותו המבט הסימטרי של בודהה, חסר הפניות.
אותו החיוך האניגמטי שלו שלא מסגיר כל רגש לכאן או לכאן,
אותו המבט האובייקטיבי על המציאות שצ'קרת העין השלישית פותחת בפנינו.
אותו המבט של השמש, הירח והכוכבים, המבט ממעוף הציפור,
שהוא אדיש לסבלי האנושות, זה שקהלת אמר עליו "עולם כמנהגו נוהג".
המבט שמסמל את השחרור וההארה, זה שמשחרר את האדם מעול אנושיותו.

זה המבט נטול-הסובייקט שממנו הסיפור הזה מסופר.

הילדים הם בעצם כהני דת אדוקים.
יש להם ידע מעמיק בכל כתבי הקודש.

"-מה? קראתם את כל כתבי הקודש?
-כן אדוני. אנחנו יודעים אפילו הרבה קטעים בעל פה.
-אילו למשל?
-קטעים מספר בראשית, מספר שמות, מקהלת, מחזון אחרית הימים, ועוד" (ע"מ 85)

הם מתרגלים ויפאסנה (שתיקה), מדיטציות של חוסר-תנועה, סיגופים כמו צום, עינויים פיזיים.
הם מתרגלים התמסרות כפי שמטיפות פילוסופיות של בהקטי-יוגה,
מתמסרים לרגש "אול-דה-וואי",
מקצינים את הכאב עד שהרגש מובע עד הסוף (מת)
וכך הם מצליחים להשתחרר מהנטל הרגשי.
כמו בודהה, הם עושים זאת כי הם רק רוצים למצוא מזור לסבל.

"אנחנו רק רוצים לגבור על הכאב, על החום, על הקור, על הרעב,
על כל מה שגורם סבל" (ע"מ 90).

התוצאה של התרגול הקדוש הזה היא הרסנית.
האדם מאבד צלם אנוש - הופך להיות נטול "אגו".
אגו = מבנה הנפש היחודי של כל אדם.
זהו למעשה הדנ"א של דפוסי הרגש והמחשבה הסובייקטיבים,
והוא זה שגורם לנו להלחם עם אחרים על צדקתנו.
הוא הגורם למלחמה שבחוץ שבעטיה הילדים הוגלו לסבתא המרשעת בעל כורחם.
זאת דרכם של הילדים להלחם במלחמה שבחוץ- הם נלחמים באגו שבתוכם.

קריסטוף מראה לקורא כיצד יראה העולם מעיניהם של אנשים נטולי-אגו.
והתוצאה טראגית לא פחות מהעולם הרווי-מלחמות אגו.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שהאגו חיוני,
אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.

אסכם ואומר,
שהספר הזה לא יתאים לכל אחד בלשון המעטה.
ועם זאת, הוא רלוונטי ביותר בעיניי לעידן הניו-אייג'י הנוכחי,
שנדמה שיש בו תנופה מחודשת לרוחניקיות מהסוג שקריסטוף יוצאת נגדה.
רוחניות שבה אנשים "מאוזנים" הם אנשים ששום דבר חיצוני לא מפעיל אותם.
אנשים שחותרים לאושר תמידי, שבלתי-תלוי במציאות המשתנה.

על אנשים כאלה אמרה קריסטוף,
תוך כדי תיאורו של "תרגול בעיוורות ובחירשות":

"במשך הזמן, שוב אין לנו צורך במטפחת לעיניים ובעשב לאוזניים.
זה שהעמיד פני עיוור פשוט מפנה את מבטו פנימה,
החירש אוטם אוזניו לכל הרעשים"

ספר עוצמתי. מצמרר. פוגעני. קשה לעיכול.
מכה הלם. ולצערנו כנראה מציאותי מתמיד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Yanita
תמונתו של דוריאן גריי [מהדורת 2010]

תמונתו של דוריאן גריי [מהדורת 2010]

אוסקר ויילד

אפתח בצניעות הנדרשת,
ואומר שזוהי חוויתי והבנתי האישית בלבד,
את דבריו של אוסקר וויילד.

קראתי את הספר פעמיים.
ולו רק מפני שוויילד, כמו מסכם את העולם כולו, בכל משפט שני.
ובכל משפט שלישי, מספק סיכום-עולמי הפוך, הגיוני ויפה לא פחות מקודמו.

הדיאלוגים בין הדמויות מותירים את הקורא במבוכה.
מצאתי את עצמי חשה חיבה, הערכה ותיעוב, בו-זמנית, לכל אחת מהדמויות.

דמותו של דוריאן גריי בספר, מתארת יפה את המבוכה באומרה:
"תפסיק! אתה מבלבל אותי. אני לא יודע מה לומר. יש איזו תשובה לדברייך,
אבל אני לא מוצא אותה. אל תדבר. תן לי לחשוב. ואולי להפך, תן לי לא לחשוב." (ע"מ 48)

הספר מניע את "הגלגלים" של הקורא,
ומייצר המון מחשבה.
ומחשבה - מייצרת קמטים במצח.
זה כל הסיפור בפשטות.

ובמילים אחרות, הסוגיה המרכזית שאני מצאתי שהספר נסוב סביבה:
שינוי במימד המנטלי של האדם, כמו עיסוק יתר בפיתוח המחשבה
משפיע על המימד הפיזי של האדם- על גופו.
ולהפך, עיסוק יתר במימד הפיזי, כמו הימנעות מדחפים של הגוף,
משפיע על המימד הנפשי.

גוף יפה, יוצר מחשבה מכוערת
ומחשבה יפה, יוצרת גוף מכוער

במילותיו של ווילד "החיים שיעצבו את נפשו, ישחיתו את גופו" (ע"מ 54)
"כל דחף שאנו מתאמצים לכבוש מקנן בנפש ומרעיל אותנו.
הגוף חוטא פעם אחת, ובזה הוא ממצה את חטאו" (ע"מ 48)

הסיפור עוסק בטענה שגוף ונפש הם אחד.
הם שזורים האחד בשני כמו "המרחב-זמן" של איינשטיין.
כפי שתנועה/חוסר-תנועה במימד הזמן משפיעה על מימד המרחב ולהפך,
כך גם הימנעות במימד הנפשי, משפיעה על המימד הגופני ולהפך.

אינני בקיאה למדי בהיסטוריה הפילוסופית של המאה התשע עשרה,
וגם לא בפילוסופיה בה דגל וויילד עצמו.
אבל עושה רושם שבאותה התקופה התייחסו לגוף ולנפש כמימדים בלתי-תלויים זה בזה.

"חלום על יופי בימים של מחשבה.... זה מה שדוריאן גריי בשבילי...
הרמוניה של הגוף והנפש... ברוב טירופנו הפרדנו ביניהם והמצאנו ריאליזם וולגרי ואידיאליזם חלול" (ע"מ 41)

הבאסה היא,
שלמרות שנראה שהספר בוחן את הטענה של אחדות של גוף ונפש,
שזה כשלעצמו כנראה מדהים בהתחשב בתקופה בה הוא נכתב כאמור.
וויילד משתמש בדמויות-קצה שמסלולי-ההתפתחות האישית שלהם הם "או-או",
ולא "גם וגם".

קצת מפספס בעיניי את הכוונה,
אם אכן הייתה כוונה אמיתית לדון בהוליזם ולא בנפרדות של המימדים המרכיבים את האדם.
(ובמאמר מוסגר אוסיף את מימד הרוח לרשימה...:) )

דמותו של דוריאן גריי מדגימה התפתחות אישית שממוקדת לגמרי בגוף ובדחפיו, והזנחה פושעת של הנפש.
לורד הנרי מנגד, הוא דמות קצה הפוכה לדוריאן.
הוא מציג מחשבה ועולם נפשי מפותח, אבל הזנחה פושעת של הגוף וצרכיו.

ההזנחה של הגוף בדמותו של הנרי, באופן מתוחכם מאוד,
באה לידי ביטוי בכיעורו של דוריאן גריי - שלמעשה מהווה "יצירת אומנות" של רעיונותיו של לורד הנרי בעצמו.
באמצעות שיתוף מחשבותיו המפותחות והיפות עם דוריאן התמים, לורד הנרי יצר מפלצת מכוערת בדמותו ובצלמו.
קצת מזכיר את דוקטור ג'קייל ומיסטר הייד.

בפן הספרותי, אין מה לומר על הכתיבה היפייפיה של וויילד,
התיאורים שגורמים לקורא להרגיש כאילו הוא בלונדון של המאה התשע עשרה,
השפה העשירה, והתרגום לעברית נהדר אגב.
בין לבין, ישנם גם תיאורים טורדניים ביותר של התהליך האישי שדוריאן גריי עובר.

אני חשה שזה לא היה טורדני במיוחד ומשאיר טעם רע בפה, אילו היה בסוף קטרזיס,
פתרון, או דרך אמצע כלשהי שמציעה איך התפתחות גוף-נפש יכולה להיות מאוזנת ולא הרסנית לצד אחד או לצד השני.

המבוכה שמלווה את הקורא לאורך כל הספר, נותרת בעינה גם בסופו.
ונראה ששתי הדרכים המוצגות גרועות במיוחד כדרך-חיים.

ספר מעולה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Yanita
קציצות

קציצות

אילן הייטנר

הספרייה שלי בבית מכילה בעיקר ספרי-רוח.
ספרי-רוח די דומים לספרי אגדות בעיניי.
המוטיב החוזר שאני מוצאת בהם הוא - ניסים.

"קציצות" של אילן הייטנר הוא אחד מהספרים הבודדים בספריה שלי
שהם מה שאני מכנה ספרי-מציאות.
הוא נטול ניסים. נטול התייפיפות. נטול מסננים.

הוא מסתכל למציאות בעיניים ומעיז לדבר אותה כמו שהיא.
מבלי לנסות להתחבב על הקורא, עם הרבה הומור וסרקזם שמצליח להלך על החבל הדק
שבין שנינות כנה להתחכמות מאוסה ולא ליפול.

כבדרך אגב, הוא גם מצליח לייצר דיאלוג מעניין בין המציאות לעולם הרוח.

עיניים "ערות" בוגרות, לא תמיד אוהבות את מה שהן רואות,
אבל הן מקבלות את מה שיש ומחבקות את המציאות כפי שהיא.

בעצם עשותן כן,
הן מצליחות להוציא מכל הקישקע הלעוס והטחון הזה של החיים,
תבשיל מטעמים ערב לחיך- קציצות.

ספר פשוט תענוג.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Yanita

ביקורות נוספות על "על הדברים החשובים באמת"

על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

מהם הדברים החשובים באמת?...

שאלה שקשה מאוד להסכים עליה, אם זה אפשרי בכלל.
מי יודע האם כדאי להיות פשוט וזורם כמו פו הדוב,
שהופך כל יום להרפתקה?
או לפתח אדישות מסוימת לאסונות - כמו איה?

מה ייתן יותר שלווה: להגיד "ככה זה, ואלו הם החיים" - או לנסות לשנות ולהאמין שאפשר?
האם הבדיחות של הבריטים מצחיקות?
"שני אחים חצו כביש. משאית דרסה אחד מהם וגם השני לא אהב גבינה צהובה..."
יש פה בריטי שיכול להסביר?

אליס בארץ הפלאות מתווכחת עם הדוכסית - הדוכסית מחפשת את מוסר ההשכל החבוי במחשבותיה של אליס, ואליס בת השבע ושישה חודשים מתעקשת שאין שום מסר ולא חייב להיות.
האם היא פשוט ילדה ולכן היא חושבת ככה וכשתגדל תשתנה?
"מילים הן הסם החזק ביותר הידוע לאנושות" רודיארד קיפלינג.

הספר מכיל שאלות פילוסופיות רבות המבוססות על ספרי ילדים קלאסיים (פו הדוב, אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן) והוגים מתחומים שונים.
אסיים בציטוט שאהבתי מהספר:
"ידידות אמת צריכה לקיים לפחות שתי דרישות:
1.אתה שמח בשמחת ידידך.
2.אתה מוכן לעשות דברים שאינם טובים בשבילך אבל הם טובים לידידך.
אלה רק תנאים הכרחיים אך הם אינם מספיקים.
כך או אחרת, לא הרבה ידידים עמודים אפילו בשני הקריטריונים הללו.
ייתכן גם חוסר סימטריה ביחסי הידידות.
פו הדוב הוא ידיד אמת של חזרזיר, אך אינני בטוח שחזרזיר הוא ידיד אמת של פו."

לפני 11 חודשים•המורה יעלה
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

ספר שקראתי ללא הפסקה תוך יממה, כלומר ראשית לכל ספר מעניין, מחכים ומהנה. קשה להגדיר אם
מדובר בספר שדן בתובנות הפילוסופיות והפסיכולוגיות שבספרי הילדים (ולמעשה מבוגרים בנפשם)
פו הדב, אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן או ספר פילוסופיה לעם המשלב את תובנות הספרים הנ"ל
בכל מקרה הספר מתובל בחוכמת החיים, הניסיון והידע הרב של המחבר פרופ.חיים שפירא ובאימרות חכמות
רבות של גדולי עולם,סופרים ועוד ודן בנושאים וערכים החשובים שנידונו ע"י פילוסופים, פסיכולוגים, מדענים ואחרים כגון
חוכמה וטפשות, ממשות וחלום, דת ואלוהים, אהבה, תכונות בני אנוש וכ"ו . בשורה התחתונה מומלץ ביותר !

לפני שנתיים•שרול
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

בעיניי ספר לא טוב 1/5.
סיימתי את הספר בתחושה שהוא נתן לי מעט מאוד ובמקביל לקח לי זמן לא מבוטל.
הספר מתיימר להעביר לנו מסרים על הדברים החשובים ביותר בחיים, אבל לא עומד בהבטחתו. הספר כתוב בצורה של אנקדוטות רבות שאין ביניהן קשר לעתים, הוא נוגע בתחומים רבים מדי ובצורה שטחית, אין קו רציף שנבנה ומחבר בין הפרקים השונים, והפואנטה המיוחלת לא מגיעה. הכתיבה של שפירא, למרות ניסוחה בשפה "ידידותית" כביכול, גרמה לי לכאבי ראש. כמות ההערות, המאמרים המוסגרים, וההפניות לסרטים/ספרים/מחזות אחרים מרגישה אינסופית מסורבלת וחסרת פואנטה. לפרקים זה מרגיש כאילו הוא "משוויץ" בעולם הידע הרחב שלו וההומור שלו אותי לא הצחיק והרגיש לי מתנשא, וזאת מבלי לתת לקורא ערך מוסף אמיתי.
כן לקחתי איתי מהספר מספר ציטוטים מעניינים וחכמים שאהבתי, אבל הם לא היו שווים את כל הקריאה:
בפרק של פו הדוב מספר נקודות מעניינות על אושר, בפרק של הנסיך הקטן מספר אמרות מעניינות על אהבה, אבל הפרק של אליס הלך לאיבוד בארץ הפלאות.

חיים שפירא אדם חכם מאוד ומרצה מעניין, אבל מהספר הזה התאכזבתי לגמרי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•תובל בן עמי
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

על כל הדברים שפתאום כבר לא חשובים.
על עלבונות קטנים שנשכחים עכשיו.
על בעיות של יומיום, על כעסים של שגרה, על עייפות, על סחרחורות, על רעד.
על כל הטרדות שנעלמות ואינן כשמשהו גדול קורה.

זה קרה קרוב לבית, קרוב מדי לבית, זה קרה מאש כוחותינו ואני לא אחשוב על זה עכשיו. זה קרה למישהו שאני מכירה. גם על זה אני לא אחשוב עכשיו.

אני מספרת להן סיפור לפני השינה, וזה קצת עוזר, כי אי אפשר להיות בערך עם ילדים. אתה כל כולך איתם, והמחשבות נרגעות קצת. אבל דווקא הלילה מכל הלילות הן עייפות, לא מבקשות אפילו עוד סיפור. ואני לבד.
אני והמחשבות. אני והרעד הפנימי הזה שלא מפסיק, ולא עוזרים שני סוודרים וכוס תה חם. אני ואתה והשקר, והפחד, והקרעים. אני ואתה ובורא השמיים שאין להם חוף. אני ואתה והחידה. אני ואתה והמוות.
אני רוצה להיעלם. להתעורר מחר בבוקר בעולם אחר. אני רוצה להישאב למקום שבו המילים פיגוע, פצוע אנוש, ירי, והמילים המרות כל כך אש כוחותינו לא קיימות בכלל. אני רוצה לחשוב על משהו אחר. אני חייבת לחשוב על משהו אחר.
על הדברים החשובים באמת:
אהבה. אי פחד. אופטימיות.
אין הרבה דברים שרחוקים ממני עכשיו כמו זה.
והבדיחות הקטנות והציטוטים, הייתי נהנית מהם אולי בכל יום אחר. עכשיו מתחשק לי להקיא.
אני עושה לספר הזה עוול. מגיעה לו קריאה נוספת.
יום אחד אני אמחק את הביקורת הזאת ואכתוב לו ביקורת ראויה.
אני אלך לי עכשיו לדפוק את הראש בקיר או משהו.

...משפט שיהיה הכי חכם בעולם, הכי מתאים לכל מצב, משפט שיעשה אותך שמח כאשר אתה עצוב, ושיעציב אותך קצת אם אתה שמח יתרעל המידה. הפילוסופים חשבו שלושה ימים ושלושה לילות וחזרו עם התובנה החכמה והמדויקת מאוד:
גם זה יחלוף במהרה כלא היה כלל.
זה לא עוזר. אני כנראה תקועה בכאן ובעכשיו.
ויש דברים שלעולם לא יהיו כלא היו.
אני שונאת את זה. אני שונאת את היקום שבו יכולים דברים כאלה לקרות.
אבל גם זה יחלוף במהרה.

לפני 10 שנים•פֶּפֶּר
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

וואו, אני לא מאמינה שגמרתי את הספר הזה ונשארתי חיה! (וחבל שאני לא יכולה להחליף את המילה 'חיה' במילה 'שפויה').
אני עומדת, כנראה, לשבור את שיא הביקורת הארוכה ביותר עם דעתי על הספר, אבל בואו נחזור רגע לאחור, ללפני שבוע וחצי עם פלאשבק דרמטי, ליום ההולדת של הסבא המת שלי (שהוא במקרה גם יום ההולדת של הילד שאני אוהבת. מוזר, לא?).
~~~~~
זה היה יום שמשי ובהיר. השמש חדרה מבעד לחלון הבית הגדול והמרשים שבו ישבתי ובהיתי במבט אטום על שולחן האוכל.
ההורים שלי, ביחד עם דודה שלי והבת דודה המבוגרת שלי, שנמנים עם האנשים שהכירו את הסבא המת שלי כשהיה בחיים, החליטו לעשות סוג של אזכרה ביום הזה.
חשבתי על סבא שלי, שלא זכיתי להכיר אותו.
חשבתי על הילד שאני אוהבת, על איך שהוא מחזיק את הפנים שלי ומנשק אותי, בהתחלה בביישנות ואחר כך בתשוקה, ואיך אני מעבירה יד בשיערו, כמו שתמיד רציתי לעשות.
חשבתי שזה לא בסדר מצידי לחשוב על הילד שאני אוהבת באמצע האזכרה של הסבא המת שלי.
''מרי, יש לי ספר בשבילך'' קולה של בת דודה שלי חתך את רצף המחשבות שלי באמצעות שימוש במילות הקסם.
היא הושיטה לי ספר עם כריכה די פשוטה. נרתעתי. ''זה לא ספר פנטזיה או מדע בדיוני,'' חשבתי ''ואת יודעת טוב מאוד מה דעתי על ספרים כאלה.''
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הספר כבר היה בידי, והיא הסתלקה בחזרה לשולחן האוכל. איזה יופי!
~~~~~

כמו ששמתם לב, לא היו לי הרבה ברירות מלבד לקרוא את הספר, או להחזיר אותו אחרי 3 ימים ולומר ''וואו איזה ספר יפה!'' תוך כדי העמדת פנים שקראתי את הספר.
אז נחשו מה עשיתי!
(לא, לא פתחתי בית מחסה לגרבילים מנוקדים, אם זה מה שאתם חושבים.)
התחלתי לקרוא, לראשונה בחיי ספר שבדרך כלל הייתי נרתעת ממנו.

ההתחלה נחמדה. הסופר לא מפיל את כל הפילוסופיה והפסיכולוגיה על העמודים הראשונים, הן מגיעות רק אחר כך.
הכתיבה קלילה, וטובה וזורמת ומלווה בהומור, למרות שהספר מכיל בתוכו משמעות עמוקה, היה קל מאוד לקרוא ולהבין אותו.
הרעיונות שהסופר מביא מעניינים, אבל אני לא יכולה לומר שלא איבדתי את שאריות השפיות המועטות שלי איפשהו במהלך הקריאה.

אלוהים
אדירים
כל
כך
הרבה
פילוסופיה

הספר הזה גורם לך להרהורים פילוסופיים ומדעיים ועשוי לגרום לפסימיות זמנית תוך כדי מחשבות על מטרות הקיום שלנו ומשמעות החיים!
הכל היה טוב ויפה, הייתי סתם בן אדם תמים (בעצם.. לא. ממש לא תמים.) שחלם בהקיץ והיו לו פנטזיות פרועות, ופתאום בא איזה חיים שפירא עם המשפטים הפסימיים שלו ודפק לי את כל המצב רוח.
מצטערת, אבל זה נכון. הספר מאוד מעניין, הוא מעלה נקודות שלא העזתי לחשוב עלהן קודם, אבל עם זאת... יש בו כל כך הרבה פסימיות. זה לא שהסופר עצמו פסימי, אבל הוא מצטט כל כך הרבה משפטים פסימיים שגורמים לך לרצות לדפוק פטיש של 100 קילו על הראש של מי שהמציא אותו תוך כדי צעיקת דברים מוזרים.

~מרי מגלה את ספרי הפילוסופיה, סצנה 1~
פילוסוף אקראי כלשהו: ''כדור הארץ הוא הגהנום של כוכב אחר''
אני: " שמע, אני בן אדם פאקינג מאוהב ומאושר כרגע, זה החיים שלך היו חרא לא אומר שהחיים של כולם היו כאלה! בבקשה תפסיק להרוס לי את המצב רוח הטוב, איש ארור עם כליות מתפקדות!!!!!"
אמא שלי:"מרי, את שוב מדברת לחפצים דוממים?"

אני רוצה לראות בן אדם אחד שלא התחרפן במהלך קריאת הספר.
או בן אדם שהסכים עם כל מילה שכתובה בספר.
אומרים שאנחנו משחקים תפקידים ולובשים מסכות, שאנחנו כל כך רגילים להם, שאפילו אנחנו לא שמים לב אלהם, ואם ננסה להוריד אותן נגלה שיש לנו עוד ועוד מסכות מתחת וגם אחרי שננסה להוריד את כולן, אחרי המסכה השלישית זה נעשה מוזר מדי.
אוקיי, אז אני מודה שאני מרמה אנשים מסויימים בלי הפסקה.
אנשים אחרים אני מרמה פחות.
את עצמי עוד לא הצלחתי לרמות בצורה מושלמת. עמוק בלב, אני יודעת היטב מתי אני מרמה את עצמי.
הרי כולנו יודעים מתי אנחנו מרמים את עצמנו!
זה אבסורדי לגמרי לשקר לעצמנו. אתם לא שמים לב כשאתם מרמים את עצמכם?

אוקיי שמתי לב שזה התחיל להיות דומה יותר ויותר להרהור פילוסופי כמו בספר הארור הזה.

אם מילא איבדתם את שפיותכם- אין לכם מה להפסיד, אתם מוזמנים לקרוא את הספר הזה!
אם שפיותכם (או שאריותיה) עדיין איתכם והיא יקרה לכם, תברחו בצרחות בכל פעם שתראו את הספר הזה ברדיוס של 3 ק''מ.

אני הלכתי להחזיר את שפיותי באמצעות כמות סיטונאית של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נסיכה מכאנית (כי גם לי מותר להחליף כינוי כל שבוע)
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

בואו נדבר על מתמטיקאים. מתמטיקאים הם לא אלו שיודעים את מאה הספרות הראשונות של פאי. הם לא חייבים לדעת לחשב עשרות תרגילים תוך מספר שניות. הם לא צריכים להתמחות בחישוב שטחים והיקפים של צורות מרובות צלעות. כלומר יכול להיות שכן, אבל זה לא מה שהופך אותם למתמטיקאים.
מתמטיקאים הם אלו שאוהבים מתמטיקה, ממש אוהבים אותה. הם רואים את היופי שבה והם לא מתביישים בהנאתם ממנה.
הם אוהבים את המספרים בין שהם מדומים, מרוכבים, ראשוניים, שליליים, שברים או טבעיים. הם אוהבים את החשבון הפשוט, הדיפרנציאלי, האינטגרלי, האינפיניטיסטימלי והמודולרי. הם אוהבים את הפונקציות הלינאריות, המרובעות, הפולינומיות והאקספוננציאליות. הם מסוגלים בלי בעיות להשתמש במילה "יפהיפה" כדי לתאר הוכחה מתמטית, ואם תעצרו אותם באמצע הרחוב ותשאלו אותם על שימושים של אותיות יווניות, הם יישמחו להעביר לכם הרצאה מפורטת על כל אחת מעשרים ומשהו האותיות הללו (מבוסס על סיפור אמיתי). בפקק תנועה הם עשויים להנות מבדיקה האם המספר בלוחית הרישוי של המכונית לפניהם מתחלק ב-11 (שוב, סיפור אמיתי).
אמא שלי מתמטיקאית, וכבת שלה לא הייתה לי אפשרות שלא לשמוע על חיים שפירא.
חיים שפירא הוא מתמטיקאי לכל דבר ועניין. לא נראה שיש לו ענף מועדף במתמטיקה: הספרים שלו נוגעים בקומבינטוריקה, תורת המשחקים, האינסוף ועוד ענפים רבים שלאו דווקא קשורים אחד לשני. וכשקוראים אחד מהם, מרגישים בהנאה הצרופה העולה מכל מילה ומילה בספר. הוא מת על מה שהוא כותב, בשבילו זה נפלא, רק תנו לו לדבר על מתמטיקה כל היום והוא יהיה מבסוט. זאת תכונה יפה ונדירה, והיא זאת שגורמת לרבים מהספרים שלו להיות חביבים כל כך.
אבל.
ההנאה היא לא מהכתיבה עצמה, אלא מהכתוב. ובעיקרון אין אם זה שום בעיה, אלא שבמקרה הזה נוצר ספר מפוזר ומבולגן. כי המתמטיקה היא לא כוס התה היחידה של חיים שפירא: הוא נהנה עד מאוד גם מעולם הפילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, קולנוע, מדעי החברה ואופנה דווקא לא. יוצאים מכך ספרים כל כך לא מסודרים שבכל אחד ואחד מהם מופיעה הערה המודיעה שאין חשיבות לסדר קריאת הפרקים! מילא, ככה זה בספרי תיאוריה. דווקא הגיוני. אבל מה זה אומר שבספר יש שלושה פרקים שלחלוטין לא קשורים אחד לשני? יושב לו חיים שפירא, חיוך גדול על פניו ומקליד במרץ. כותב מה שבא לו ונהנה עד מאוד. מגיע הרגע הגדול, וכשהוא מביא את הספר הגמור למו"ל, נוצרת בעיה: אין שום כותרת כללית שתתקשר אל שלושת הפרקים הכתובים יפה כל כך. אז מה לעשות? שואל המו"ל. נקרא לזה "על הדברים החשובים באמת", מבריק מישהו, אולי כבוד הסופר בעצמו. כותרת כללית עד כמה שכותרת יכולה להיות כללית, ורלוונטית לגבי כל הכתוב. רלוונטית לגבי כל מה שעשוי להיות כתוב אי פעם. הזמנה מעורפלת וכוללת לשאריות של מסיבת התה שערך הדוקטור.
תהנה, חיים שפירא. תכתוב ותעשה חיים (חחחח הבנתם?!). צר לי, אבל לפעמים הנאתך עלולה לבוא על חשבון הנאת הקוראים.

לפני 10 שנים•מרים
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

איזה כותרת בומבסטית יש לספר הא? מה באמת חשוב?
כנראה שיש דיי הרבה דברים חשובים, כי מרפרוף ראשון כבר הבנתי שאפשר ללכת לאיבוד בקלות בים הנושאים ששפירא בוחן.ולכן באמת הלכתי איתו לאיבוד והרגשתי קצת כמו אליס בארץ המראות שהוא מאוד רצה שנכיר את הסודות שלה.
לא נותרתי עם סל מלא תובנות אחרי קריאת הספר למרות שנהניתי מאוד מהחוויה.
מה שכן חטפתי כמה בוקסים מנטלים. אדם קורא להנאתו פרק על הפילוסופיה מאחורי פו הדוב ומבין שהוא חמור בשדה קוצים...זזו לי כמה רהיטים בראש מהתובנה הזו.
אז לסיכום לא לקחת את הספר בכובד ראש, לתת למסרים של שפירא להיכנס לכם ללב ולראש ומה שנשאר בכם נשאר - הרווח כולו שלכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נעמה 38
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

אל הספר הגעתי בעקבות המלצה של חברתי הטובה. בהנאה הקשבתי לפרקים הראשונים העוסקים באושר. אך אט אט נעלמה לי ההנאה פתאום היותר והספר התחיל לעסוק בפילוספיה. לטעמי לא ניתן לשלב מידע הדורש התעמקות והבנה במשפטים בודדים וציטוטים של אושיות כאלה ואחרות המלווים לעתים בהסבר קצר.
מעין פילוספיה על רגל אחת הנוגעת במגוון נושאים מהחיים. לעתים נהניתי ולעתים קבלתי קבלתי כאב ראש. בסך הכל חשבתי כי לא אוכל להטמיע את המחשבות וההגיגים העולים בספר, אך מסתבר שהצליח לו. חלק מהגיגים שקעו אצלי וכאילו צפים ועולים בעת הצורך.

סה"כ ספר נחמד, לעתים מעיק ולעתים קליל שנון בלווי הומור.
לשנוי אווירה אפשרי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
על הדברים החשובים באמת

על הדברים החשובים באמת

חיים שפירא

אז מה הם הדברים החשובים באמת? לפי פו הדב: "לא לעשות כלום ולנשנש איזה משהו קטן",
לפי אליס "גילוי עצמי אמיתי אפשרי רק בחלומות או בארץ הפלאות", לפי הנסיך הקטן "רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת סמוי מן העין".
התמזל מזלי לשמוע את חיים שפירא מרצה על נושא הספר הזה בדיוק. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מייד לאחר ההרצאה רכשתי את הספר ונהניתי מכל רגע (אם כי מהרצאה נהניתי יותר, כי תמיד כיף ששרירי הפנים נתפסים מרוב צחוק וגם כי ההרצאה מלווה בקטעי נגינה על פסנתר).
מהות הספר הוא להסביר על רגל אחת מה הפילוסופיה העומדת מאחורי שלושת ספרי הילדים המפורסמים ביותר בעולם "פו הדב", "אליס בארץ הפלאות" ו"הנסיך הקטן". שלושתם פונים הן למבוגרים והן לילדים, בשלושתם הנסתר עולה על הגלוי ומאחורי שלושתם עומדים מחברים שמכבדים את קהל הקוראים.
הספר זרוע ציטוטים של פילוסופים גדולים, סופרים ומדענים כמו גם סיפורים משעשעים פרי עטו של המחבר על פי סופריו האהובים. בסיפורים הללו הוא מתכתב עם צ'כוב, טולסטוי, א"א מילן ווודי אלן. התחברתי במיוחד ליומנו האבוד של איה, החמור הזקן והפסימיסט הנצחי מ"פו הדב", שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו ביער ת"ק הפרסאות.
ציטוט לדוגמא מהיומן הסודי:
"שמתי לב שב- 13 בחודש תמיד הכל משתבש. כך קורה גם בשאר ימי החודש"
רשומה אחרת מתאריך מאוחר יותר:
"מה שלא הורג אותנו...לא הורג אותנו. האם מה שלא הורג אותנו מחשל אותנו כטענת ניטשה? ממש לא. הייתה לי לא מזמן מחלה אופיינית לחמורים אשר גרמה לי סבל רב, אך לא חיזקה אצלי דבר פרט לפחד לחלות בה שוב".
במהלך הקריאה קשה שלא להבחין בלגלוג על ספרי "סוד" למיניהם המתיימרים ללמד את הבן אדם להיות מאושר ונותנות המון עצות מועילות אך לא תורמות דבר להבנה כיצד ליישמן.
"כל יום אני נותנת לעצמי הרבה עצות טובות, חבל שאין אני מקשיבה להם" וידויה של אליס.
הספר מחולק לשלושה חלקים, כאשר כל ספר דן בספר אחר ובסוגיות הפילוסופיות שהספר מעלה במחבר. פו הדב - חיפוש אחר האושר, אליס בארץ הפלאות - חיפוש אחר עצמי וחלומות, נסיך הקטן - מהות האהבה.
בחיפוש אחר האושר המחבר לא פוסח על הדיון בהבדלים בין גברים ונשים, דרך סקרים משעשעים שערך בעת שהרצה לסטודנטים על נושא "מרתק" - סטטיסטיקה. נושא המוות ופחד ממנו לא נזנח בחלק על אליס ונושא החברות או ידידות אמת נדון בחלק על הנסיך הקטן.
לטעמי הספר לא מתאים לאלה שקראו את כל כתבי אריסטו, שולטים ברזי תורתו של פרוייד או יודעים לצטט שפינוזה ודנטה מתוך שינה. זה לא ספר פילוסופיה אמיתי ולדעתי מתאים לאלה המפהקים, כמוני, למשמע שמו של סוקרטס ופותחים במנוסה מאלה המצטטים את ניטשה כשצריך וכשלא. הספר הומוריסטי מאוד, אך משאיר חותם וגורם לעצור ולחשוב ובעת ובעונה אחת פשוט מהנה ומבחינתי זה מספיק.
מי שיצליח לרכוש כרטיס ולשמוע את חיים שפירא על הבמה, עדיף, אך אם לא תקראו את הספר – לדעתי התמורה בעד האגרה מובטחת.
הנה עוד כמה ציטוטים שאהבתי:
"הפסימיסט תמיד צודק בטווח הרחוק, אך רק האופטימיסט נהנה מן המסע לשם"
"אין לי סיבה להתחתן, כי לא הגיוני להחליף הערצתם של מיליוני גברים בביקורת של גבר אחד" – קתרין הפבורן
"אם יש המון תרופות אפשריות למחלה – היא חשוכת מרפא" – אנטון צ'כוב
"אם יש לך גינה וספרייה, יש לך כל מה שאתה צריך" – קיקרו
"לאהוב מישהו פירוש הדבר להכיר אותו היטב ממש ולאהוב אותו למרות הכל" – ויקטור הוגו

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“ספר שקשה להניח מהידיים, ספר מאוד שנון, מצחיק, שינה לי את אופן החשיבה. הספר משלב בתוכו דעות ופרשנויו”