ביקורת ספרותית על תמונתו של דוריאן גריי - מהדורת פרוזה מאת אוסקר ויילד
ספר מעולה

---

אפתח בצניעות הנדרשת,
ואומר שזוהי חוויתי והבנתי האישית בלבד,
את דבריו של אוסקר וויילד.

קראתי את הספר פעמיים.
ולו רק מפני שוויילד, כמו מסכם את העולם כולו, בכל משפט שני.
ובכל משפט שלישי, מספק סיכום-עולמי הפוך, הגיוני ויפה לא פחות מקודמו.

הדיאלוגים בין הדמויות מותירים את הקורא במבוכה.
מצאתי את עצמי חשה חיבה, הערכה ותיעוב, בו-זמנית, לכל אחת מהדמויות.

דמותו של דוריאן גריי בספר, מתארת יפה את המבוכה באומרה:
"תפסיק! אתה מבלבל אותי. אני לא יודע מה לומר. יש איזו תשובה לדברייך,
אבל אני לא מוצא אותה. אל תדבר. תן לי לחשוב. ואולי להפך, תן לי לא לחשוב." (ע"מ 48)

הספר מניע את "הגלגלים" של הקורא,
ומייצר המון מחשבה.
ומחשבה - מייצרת קמטים במצח.
זה כל הסיפור בפשטות.

ובמילים אחרות, הסוגיה המרכזית שאני מצאתי שהספר נסוב סביבה:
שינוי במימד המנטלי של האדם, כמו עיסוק יתר בפיתוח המחשבה
משפיע על המימד הפיזי של האדם- על גופו.
ולהפך, עיסוק יתר במימד הפיזי, כמו הימנעות מדחפים של הגוף,
משפיע על המימד הנפשי.

גוף יפה, יוצר מחשבה מכוערת
ומחשבה יפה, יוצרת גוף מכוער

במילותיו של ווילד "החיים שיעצבו את נפשו, ישחיתו את גופו" (ע"מ 54)
"כל דחף שאנו מתאמצים לכבוש מקנן בנפש ומרעיל אותנו.
הגוף חוטא פעם אחת, ובזה הוא ממצה את חטאו" (ע"מ 48)

הסיפור עוסק בטענה שגוף ונפש הם אחד.
הם שזורים האחד בשני כמו "המרחב-זמן" של איינשטיין.
כפי שתנועה/חוסר-תנועה במימד הזמן משפיעה על מימד המרחב ולהפך,
כך גם הימנעות במימד הנפשי, משפיעה על המימד הגופני ולהפך.

אינני בקיאה למדי בהיסטוריה הפילוסופית של המאה התשע עשרה,
וגם לא בפילוסופיה בה דגל וויילד עצמו.
אבל עושה רושם שבאותה התקופה התייחסו לגוף ולנפש כמימדים בלתי-תלויים זה בזה.

"חלום על יופי בימים של מחשבה.... זה מה שדוריאן גריי בשבילי...
הרמוניה של הגוף והנפש... ברוב טירופנו הפרדנו ביניהם והמצאנו ריאליזם וולגרי ואידיאליזם חלול" (ע"מ 41)

הבאסה היא,
שלמרות שנראה שהספר בוחן את הטענה של אחדות של גוף ונפש,
שזה כשלעצמו כנראה מדהים בהתחשב בתקופה בה הוא נכתב כאמור.
וויילד משתמש בדמויות-קצה שמסלולי-ההתפתחות האישית שלהם הם "או-או",
ולא "גם וגם".

קצת מפספס בעיניי את הכוונה,
אם אכן הייתה כוונה אמיתית לדון בהוליזם ולא בנפרדות של המימדים המרכיבים את האדם.
(ובמאמר מוסגר אוסיף את מימד הרוח לרשימה...:) )

דמותו של דוריאן גריי מדגימה התפתחות אישית שממוקדת לגמרי בגוף ובדחפיו, והזנחה פושעת של הנפש.
לורד הנרי מנגד, הוא דמות קצה הפוכה לדוריאן.
הוא מציג מחשבה ועולם נפשי מפותח, אבל הזנחה פושעת של הגוף וצרכיו.

ההזנחה של הגוף בדמותו של הנרי, באופן מתוחכם מאוד,
באה לידי ביטוי בכיעורו של דוריאן גריי - שלמעשה מהווה "יצירת אומנות" של רעיונותיו של לורד הנרי בעצמו.
באמצעות שיתוף מחשבותיו המפותחות והיפות עם דוריאן התמים, לורד הנרי יצר מפלצת מכוערת בדמותו ובצלמו.
קצת מזכיר את דוקטור ג'קייל ומיסטר הייד.

בפן הספרותי, אין מה לומר על הכתיבה היפייפיה של וויילד,
התיאורים שגורמים לקורא להרגיש כאילו הוא בלונדון של המאה התשע עשרה,
השפה העשירה, והתרגום לעברית נהדר אגב.
בין לבין, ישנם גם תיאורים טורדניים ביותר של התהליך האישי שדוריאן גריי עובר.

אני חשה שזה לא היה טורדני במיוחד ומשאיר טעם רע בפה, אילו היה בסוף קטרזיס,
פתרון, או דרך אמצע כלשהי שמציעה איך התפתחות גוף-נפש יכולה להיות מאוזנת ולא הרסנית לצד אחד או לצד השני.

המבוכה שמלווה את הקורא לאורך כל הספר, נותרת בעינה גם בסופו.
ונראה ששתי הדרכים המוצגות גרועות במיוחד כדרך-חיים.

ספר מעולה.

» ביקורות נוספות של Yanita
» ביקורות נוספות על תמונתו של דוריאן גריי - מהדורת פרוזה