שלושה נערים נודדים ברחבי פולין.
משרכים את דרכם בין ורשה לקרקוב.
ללא קורת גג, מבלי לדעת היכן ימצאו את ארוחתם הבאה. או מחסה מפני הגשם.
עתים הם סובלים מרעב, מנסים למכור את רכושם הדל בכדי להמירו בפת לחם.
עתים נופל לידם שפע בלתי צפוי.
הם טרם למדו כי את השפע יש לחלק, לנצור, לחשב, לשמור לזמנים קשים יותר.
המסע והמצוקות אליהן יקלעו ילמדו אותם.
הם חוצים כפרים קטנים ודלים, פוגשים אנשים טובי לב יותר ופחות.
מנסים בעצמם להיות אנשים טובים, שהמפגש עמם ייטיב לאחרים.
אחד מהם יחלה, חומו יעלה, סכנה תישקף לחייו. והם רחוקים מהבית, מההורים, מאין יבוא עזרם.
ממפגשים עם נציגי החוק הם מנסים להימנע.
הם לא פשעו אמנם, אך החוק פונה לעתים גם נגד חפים מפשע.
***
אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני שהילדים התחילו, יכול להיות שהייתי מחזירה לספריה בלי לתת להם לקרוא.
אבל בשבת הבן שלי הקריא לנו בדיחות מתוכו, בדיחות שנמצאות בעמוד די מתקדם, והבנתי שככל הנראה הערכתי הערכת-חסר את יכולת הבנת הנקרא של הילדים שלי.
או את היכולת שלהם לקרוא הלאה בלי להבין...
לי הספר היה נראה קשה לקריאה. ניסוחים מעט מפותלים, המור מפותל לא פחות, השפה, התרבות, שפע הציטוטים של משוררים פולניים ידועים(?) ושל קלאסיקות.
אבל הילדים כנראה בכל זאת נהנים ממנו, כך או אחרת.
***
ומה לגבי?
אני לא הצלחתי להנות ממנו.
כמו מ"השד משביעית" לפני שנים, ואפילו ביתר שאת.
שלושה נערים ורשאיים יוצאים למסע בין ורשה לקרקוב.
השנה היא 1934, בפולין זהו השקט שלפני הסערה.
ואני קוראת "ורשה" וקוראת "קרקוב" וקוראת "רכבת".
ובמקום מסע התבגרות מעצים אני קוראת מסעות אחרים לגמרי.
את המסע הלפעמים-משעשע-לפעמים-מסוכן, מלא החוויות, של שלושת הנערים מלוות בקריאה שלי רוחות רפאים שקופות, דקות, שטרם יצאו לדרכן.
נולדו, אך טרם גילו את הגורל האורב להן מעבר לפינה.
הן לא נמצאות שם, בין המילים המודפסות.
אלו האסוציאציות שלי, הידע המאוחר שלי, שמוסיף אותן לדפים, למילים, לתמונות.
בתוצאה הסופית, הן שם.
מעיבות על חוויית הקריאה שלי.
בעוד שנים ספורות יסתובבו באותן הדרכים, בין אותם הכפרים, באותם יערות, יהודים נמלטים.
הם יחפשו אוכל. מחסה. סיוע.
עבורם, לא יהיה זה מסע מעצים כי אם מאבק לחיים שיותיר בהם צלקות בלתי נמחות, אם ינצחו בו.
אם יש בו בכלל מנצחים.
איפה הם עכשיו, בהווה הסיפורי?
ואיפה יהיו גיבורי הספר באותה התקופה?
נערים ורשאיים, שכנים של הגטו.
האם ימשיכו לנהל את חיי השגרה היומיומיים שלהם ככל האפשר בהתחשב במוראות התקופה?
יתגייסו לצבא הפולני? ימותו בקרב? יצאו ליערות להילחם עם הפרטיזנים?
מי יודע.
מבחינתי, העיקר חסר מן הספר.
***
שני יהודים פוגשים הנערים בדרכם.
שניהם מצויינים כ"יהודים", שלא נטעה ונחשוב שאלו סתם אנשים.
האחד, דובר פולנית משובשת מעורבת ביידיש, ועיקר עניינו הוא הרווח שיוכל לעשות במכירת ביצים אם כלבם של הנערים (ההוא מ"בסימן כלב") יטרוף מספיק תרנגולות.
השני הוא בעל עגלה הנוהג להוריד את נוסעיו מהעגלה ולגייס אותם לשם דחיפתה.
אין אנטישמיות גלויה, אין שנאה של ממש.
יש ריחוק, פער.
לא כמו הצוענים בספר, המתוייגים כגנבים ורמאים.
ובכל זאת, הבן שלי, שאין לו את כל מרחב האסוציאציות והידע שלי, הרים את עיניו מהספר וקרא בתסכול: אוף, למה כל היהודים בספר הזה רעים?
שלא יהיה ספק.
זה ספר אינטלגנטי, מייצג, בסך הכל, ערכים ראויים: חברות, אומץ, חמלה.
היחס לצוענים שהזכרתי הוא בשוליים, לא עניין מרכזי בספר.
הילדים שלי נהנו ממנו, כמו מ"השד מהשביעית" לפניו.
אבל אני לא נשאבתי למסעם של הנערים.
הלב שלי במסעות אחרים. משעשעים פחות. מסוכנים יותר.
הכפריים העניים, האנשים הטובים, הנער המרושע (החוזר בתשובה בהשפעת גיבורינו האמיצים).
איפה הם יהיו בעוד פחות מעשר שנים?
מי יעזור, מי יסגיר, מי יעצום את עיניו.
***
"זה מזכיר לי שישנם בעולם אנשים טובים" מגיעים הנערים למסקנה בסוף הספר, ואין ספק שהם צודקים.
בפולין עצמה יימצאו גיבורים שיסכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם בתעצומות נפש שאינני יודעת מאין שואבים בכדי לסייע יהודים להימלט מציפורני הנאצים.
נא לא לבלבל את חוסר היכולת שלי להנות מהספר עם האשמה קולקטיבית כזו או אחרת.
אין לו הסבר הגיוני, מתמטי, העומד בקריטריונים לוגיים מובהקים.
הספר מומלץ לילדים בעלי סבלנות ולהורים שאינם סובלים מרוחות רפאים המשתלטות להם לעתים על חוויית הקריאה, מבלי לבקש רשות.