"אפיקורוס בעל כורחו" נכתב לפני 40 שנה. באותן שנים פורסם גם ספרו של אמנון לוי "החרדים". באותה תקופה החברה החרדית הייתה עבור רוב הישראלים מין שבט אקזוטי, משונה ולא מאיים, וההתייחסות אליה הייתה סקרנית, אנתרופולוגית, מציצנית אפילו. כיום מדובר במגזר שהולך וגדל והשפעתו על החברה הישראלית גוברת, וההתייחסות אליו היא פחות מחויכת ויותר חרדה. השבט האקזוטי המוזר משנות השמונים הפך לאתגר ואולי אף לאיום דמוגרפי, חברתי וכלכלי. החוקר שמואל רוזנר כתב לאחרונה ספר עיון שכמדומני עוסק בדיוק בסוגיה הזו - ההשפעה העתידית של החברה החרדית על מדינת ישראל.

יהושע בר יוסף, אפיקורס לא קטן בפני עצמו, לא עוסק בענייני חברה ומדינה, אלא בעולמו של האדם החרדי הפרטי, שהרהורי כפירה ותובענות היצר מייסרים אותו. חוץ מהעלילה עצמה, שמסופרת בצורה קריאה ומושכת, בולטים שני מאפיינים מרכזיים ברומן. הראשון הוא העיסוק המוגבר, כמעט אובססיבי, בסקס. גיבור הרומן, קיבא יונגמן (הוא האפיקורוס בשם הספר) שוכב עם נשים רבות, משל היה כוכב הוליוודי נחשק ולא אברך ירושלמי חיוור, וגם חותנו, הדמות הגברית השניה ברומן, חיים ליבוביץ', לא טומן ידו בצלחת. הארכאיות של המונחים העוסקים במין משעשעת. לדוגמה, כשקיבא חושק באישה ומבקש לבעול אותה, הוא לרוב נתקף בזיקוף, ואם הוא זוכה בסופו של דבר להזדווג עם אותה ריבה, הוא מגיע לאורגאזם. המאפיין השני הוא ההרהורים הפילוסופיים הארוכים שחולפים בראשם של חיים וקיבא, על אמונה וכפירה, על האפקטיביות של קיום מצוות הדת גם עבור מי שאיבד את אמונתו, על האל הבורא לעומת האל המשגיח וכן הלאה מחשבות ושרעפים שאותי, באופן אישי, כאפיקורס ותיק (בעל כורחי או לא בעל כורחי) עייפו ולטעמי אפשר היה לוותר עליהם והרומן היה יוצא נשכר.

כבר מעכשיו אגיד, לא סיימתי את הספר, ובחצי שלו כבר החלטתי שאני כנראה לא אמשיך אל הסוף.

אני לא מכיר את יהושע בר יוסף(וניכר שיש לו משפחה די מעניינת עם הכלות המשוררות והבת שלאחרונה לא כלכך אהבתי את התרגומים שלה) ולא קראתי שום ספר שלו, אבל מה שהביא אותי לנסות את זה, זה עצם היותו אדם מסקרן, מוכר, וכמובן השם של הספר.

בהרבה מקומות כמו גם ויקפדיה, התיאור הכללי שלו הוא: ''עוסק ביציאה בשאלה של אברך, מהמגזר שממנו הגיע בציבור החרדי.'' ואולי אני טועה ונטשתי דווקא איפה שהכל מסתדר, אבל היו כמה דברים ששברו אותי.
קודם כל, לפי ההתרשמות שלי, העלילה עוסקת במין. כל דבר בעלילה מוביל למין. הכל מרגיש לא מהודק, משעמם, אפילו התאורים שכן היו שנוגעים בכפירה, הם מאוד חלשים ולא מצאתי את עצמי מתעניין או מזדהה, בייחוד כשתמיד זה מגיע ליחסי מין מוזרים. סבבה, אני לא בעד לצנזר כלום והכל יכול להיות נחמד בהקשר עלילתי והכל, אבל כשהעלילה סובבת רק סביב זה, כשזה עצמו לא מרגש או מסעיר, מה הכיף בזה? ולא רק, היה שלב של כמה וכמה עמודים שלמים של הרהורים במשיכה שבין אב לבתו, וזה היה כתוב בצורה מאוד מטרידה והרגשתי את עצמי זז באי נוחות, כשאני לא מחשיב את עצמי לאחד שדברים כאלה מזיזים לו. וגם אחרי כל הגילוי עריות המוזר מאוד הזה, מצאתי את עצמי מדלג על קטעים קטנים כדי להגיע לאיזה עיקר כלשהו, ונאדה!

שוב, אולי אני טועה ובהמשך דברים מקבלים תפנית, והעלילה סובבת באמת סביב היציאה בשאלה של אברך באספקט שהוא מעבר לחיי מין, אבל לא יכלתי להמשיך, סליחה, זאת הייתה חוויה די מטרידה ולא כלכך נעימה.

זוהי ההתרשמות שלי עכ''פ, אולי אמצא אפיקורסות מעניינת באחרים.

לאפיקורוסים יהודיים נהוג לקרוא בחוגים הדתיים "כופרים" ובמשנה הכינוי הזה מתייחס למי שאין לו חלק בעולם הבא .למעשה היהדות היא התרבות היחידה בעולם שהפכה את שמו של הפילוסוף בן המאה השלישית לפנה"ס אפיקורס, למילה רווחת בשפה העברית, מילה שנתפסת כמילת גנאי, למרות שהגותו המוסרית של החכם היווני, לא עודדה התנכרות לדת אלא דגלה בהשקפה לפיה האדם הוא בעל כושר ואפשרות בחירת דרכו בחיים והאלים אינם מתערבים בהם. הוא בעל חופש בחירה כריבון על חייו, חופשי לעשות הכול על מנת להגשים את רצונו, ליהנות מחייו וליישם ערכי צדק על מנת לאפשר לחברה האנושית להתקיים ולפעול למען אנושיותם, רווחתם ואושרם של כל החיים בה.
וכל כולו של הרומן המרתק הזה עוסק באברך ירא שמים העומד על פיתחה של אפיקורסות. ולא רק הוא. גם הדמויות האחרות שבספר נאבקות ללא הרף עם חטאיהם .
כיוון שנוצר האדם בחטא, "החטא הקדמון", שבו נכשלו אדם וחוה בסיפור הבריאה, נגזר עליו לשאת את חטאו ולהוסיף עליו את חטאיו. והעיקרון הנלווה לחטא הוא עיקרון הכפרה. ובספר הזה נמצא כמעט את כל שבעת החטאים ומולם את שבע המידות הטובות. טהרה-בתוליות- מול חטא תאוות הבשרים, שיוצאת במחולות ובתופים כמעט מכל דף בספר ומגיעה לאחת מנקודת השיא שלה לדעתי עד כדי כמעט גילוי עריות, איפוק-סגפנות-מול חטא הגרגרנות, צדקה-נתינה-מול חטא החמדנות, חריצות-מול חטא העצלות, סלחנות-מול חטא הקנאה, אדיבות מול חטא הכעס, וענווה-כניעות-מול חטא הגאווה, בקיצור, הרומן שכתב יהושע בר יוסף שהוא עצמו היה בעברו אברך שהתפקר, מרתק עד מאוד. יש בו תיאורים קיצוניים של מאבקים פנימיים וסתירות, התלבטויות, דביקות בקיים והרהורי כפירה, רגעי התעלות וירידה לתהומות, ואין סוף דילמות מוסריות הנובעות מתוך היות כל הגיבורים שבספר בעלי צרכים מנוגדים ואינטרסים, מגמות ושאיפות, ודחפים (ככל האדם) וכמיהה בלתי מתפשרת לגאולה -שחרור משעבוד. יוצא מהכלל .

שני דברים יש לי לומר על ההתחלה, וזאת כדי לנקות את השולחן:
1. לאחר קריאת כמה מספריו של בר-יוסף, אין ספק שהטוב מכולם הוא "עיר קסומה".
2. הספר שלפנינו הוא טלה-נביילה חרדית.
יהושע בר-יוסף בהחלט יודע לספר סיפור. ספריו עוסקים בעדה החרדית ובדר"כ גם בכאלה שזמנית או תמידית פרשו מעדה זו ואף יצאו בשאלה. אפיקורוס בעל כורחו עוסק בכל אלה, כתוב היטב, אבל דבר אחד הפריע לי מאוד ואף מצריך הרחבה מסויימת: כמו במצעדי גאווה למיניהם, יציאות מתוקשרות מהארון וכך הלאה, אני תמיד מתפלא איך אפשר להציג את האדם החושב, ההומו סאפיינס, כלא יותר מייצור הנשלט ע"י יצריו ואיברי מינו.
אפיקורוס בעל כורחו עוסק בזה בהרחבה, מה שבהחלט הופך את כל העסק לטלה-נביילה חרדית. ומה בדיוק קורה שם? תסלחו לי אם אתבלבל מעט בין רידג' לקלארק, אבל גם כאן יש יפים ואפילו אמיצים מאוד. השמות שלהם קצת פחות זוהרים. הזוהר הראשון הוא חיים, הנשלח מעבר לים, לניו יורק הקפואה בחורף והלוהטת בקיץ. הוא בחור מוכשר וצריך לגייס כספים לישיבות בירושלים. הוא עושה זאת באופן מוכשר ואף מלהטט בין סדיניה של ז'קלין, תומכת נלהבת של הישיבות, אף שהיא רחוקה מהיהדות ומהישיבות. שטרונגול משובח היא יודעת להעריך, במיוחד כשהבעל משעמם ורחוק מהבית. מכל זה יוצא ילד, ארתור, שכל הסובבים לא יודעים כלל שזה לא בנו החוקי של הבעל החוקי.
חיים חוזר לארץ עם בתו גיטל, האישה מתה מזמן, עשיר ומכובד. הוא מקים ישיבה לחוזרים בתשובה. כרמ"א (ראש הישיבה) נבחר אחד קיבא יונגמן, אף הוא אלמן צעיר, בחור חריף ודעתן. אלא שתפקיד הרמ"א קצת חדש וגדול עליו. גיטל הלמדנית והדעתנית, שקראה הרבה ולמדה הרבה בניו יורק, מתחילה לאמן את קיבא בענייני העולם הגדול, תורות פילוסופיות נדחסות למוחו של קיבא, ואף שלא מקובלות שיחות בין אישה וגבר בחדר אחד ולזמן ארוך, כולם עוברים על החוקים בחדווה. חתונה תצא מזה כששני הצדדים נשלטים על-ידי יצריהם הסוחפים והנסחפים. יצאו מזה גם שני ילדים.
חיים, אביה של גיטל וחתנו של קיבא, חושק לפתע ברייזל, אחותה של אשתו המתה, נערה צעירה שתחמם את עצמותיו המתקוששות. תצא מזה חתונה ושני ילדים.
בינתיים קיבא מאבד אט אט את אמונתו, לתמונה נכנס ארתור, בנו, הלא מוכר כבנו, של חיים. קיבא לא יודע מזה דבר. ארתור מכור לסמים, חוזר בתשובה ועולמו מסתדר באחת בשל האמונה החדשה ובישיבת החוזרים בתשובה של קיבא, כשאמונתו של קיבא עצמו הולכת ומתרופפת.
לא אמשיך לקלקל לכם בקלקלנים (ספוילרים, בעברית). למרות שבר-יוסף בהחלט יודע לספר סיפור ולהעביר אווירה דחוסה של עולם חרדי צפוף, העיסוק המוגבר של החלציים קצת מוגזם. אני לא מדבר על יחסי מין, שאם הם מועברים בכישרון, זה לא מקלקל. אני מדבר על עשרות זקפות, לצורך ושלא לצורך. האם בר-יוסף חש צורך בלתי נשלט לשפוך אור על שפיכות חשוכות?
מילא השפיכות והזיקפות, אבל גם התפרים בין חלקי העלילה לא היו תמיד תפירה עילית (אוט קוטיר, בעברית). לעיניים רגישות זה מפריע, ואני כבר לא מדבר על הכסף השופע בסיפור, שבעצם פותר כל בעיה, בעיקר בחברה חרדית, עניה מרודה לרוב.
רציתם לדעת איך יכול מישהו להיות אפיקורוס בעל כורחו? תצטרכו לקרוא את הספר. לא תפסידו.

לא תכננתי להיות אפיקורוס, אפילו לא נולדתי כזה אבל נסיבות החיים גרמו לי לאבד את האמונה הדתית ולהישאר מאמין חילוני. היו מספר נקודות החלטה שהן הייתי קרוב לחזור לאמונה אבל לרוב הם נבעו מרגש חולף ולא מתוך הכרה; כשגרתי בשכונת נחלאות, ירושלים הייתי משוטט בערבי ששי בין הרחובות, מביט מבעד החלונות לתוך היכלי בתי הכנסת המשפחתיים, מריח רוחניות. להבות נרות השבת היו מרצדות כמו רקדניות בטן וזוגות בלבן היו נחפזים ונכנסים בין הבתים השונים לארוחת יום ששי.
הפעם השנייה בה הייתי קרוב, הייתה בתקופה בה שכלתי בהפתעה ומידי בוקר הייתי מקפיד לקום עם צאת החמה, מתעטף בטלית במערומי ומתפלל; באותן דקות חפוזות הייתה הטלית משמשת לי כמשען ומקור חום רוחני, לא משנה כמה קר היה באותם בקרים חורפיים ובה הייתי מוצא נחמה לאבדני וגם הרגשתי קרוב.. אבל נשארתי כופר וחוטא, לאט ולהקפדה חצבתי לי כס של כבוד במגמה הרותחת של שאול החוטאים בכרוניקה של עונש ידוע מראש. כשקראתי לראשונה, בגיל אסור, את 'אפיקורוס בעל כורחו' נחשפתי לעולמות הזרים לי של היישוב הישן במאה שערים; הרגשתי כמו ילד קטן שגונב בסתר ממתק אסור מחנות ממתקים - האם כך הרגיש עקיבא, או קיבא כפי שמכונה ע"י מכריו, גיבור הסיפור שטעם לראשונה בטעם החטא..? כשטיילתי, שנים מאוחר יותר, ברחובות מאה שערים, ניסיתי לחוש את טעם השייכות שחשתי בעת קריאת הספר. אמנם ידעתי כבר לזהות את סוגי המלבושים השונים, הקפטן, שטריימל והז'ובה אבל כשלתי לשייך אותם למשפחות או לחצרות השונות. הייתי עוצם את העיניים בעת חולפי ליד המאפיות הכשרות ומנסה לחוש את טעם העוגות בבלוטות הטעם, לעיתים לא הייתי מצליח להתאפק והייתי נכנס, נדחק בין משפחות הקונים שהביטו בזרותי בתימהון, כאילו שידעו לנחש שאני חוטא.
קיבא הוא אברך ירא שמים מיוחס, עילוי בתורה ובמנהגים שבין אדם לחברו ומיועד לגדולות, אבל השתלשלות אירועים משנה את חייו ואת גורלו, חושפת אותו בהתנסויות מיניות לפי האפיקורסיות ובעקבותיה לפתח הכיליון.
ההתלבטויות שלו, כפי שהסופר מרחיב ומתפלסף הינן התלבטויות של קיום האנושות במרחב הקוסמי העצום של החלל ובתוך מרחב כזה, האם יש זכות קיום לאלוהות או שמה היא המצאה של האנושות על מנת להצדיק את קיומה ומשמשת לה כמשען פסיכולוגי.
האם האדם הפשוט שמאמין בקיום האלוהים בכל מעודו, האם יבלע בבת אחת בבור של עונש ברגע שיחטא או בעצם המחשבה על החטא הקרב ובא הוא מחולל לעצמו נזק גופני שיסודותיו הינם נפשיים ותו לא.
מה לגבי ההתנסויות המיניות אליהן הוא נחשף? כיצד מנע מעצמו את ההנאה הכרוכה בעינוגים גופניים בשם מילוי המצוות כי זה הדבר שחינכו אותו במסגרת הדתית האדוקה.
ניסיתי נואשות לכתוב דברים אחרים בהקשר הספר הזה אבל ככל שניסיתי, לא הצלחתי ותמיד חזרתי למסה הנוכחית כפי שעקיבא ניסה נואשות להילחם בתהליך האפיקורסיות אבל נכשל. ספר טוב.

בבחינת האובייקטיביות יתכן שאין מדובר בספר גדול, גם משום שקיימים כנראה ספרים רבים בז'אנר. אך בכל זאת, השפה הזורמת, יחד עם הרקע שממנו מגיע הסופר -שגדל בבית חרדי - והצניעות שבספר מצביעים על גדולתו. המחבר עצמו חווה משבר אמונה גדול בסביבות העשור השני לחייו, וכך הספר בהשראת הרגשות כתוב בבחינת החיים, פחות במישור הפילוסופי. הוא מלווה את רגשותיו של גיבור הספר (קיבא) שחי בחברה חרדית.
כשם הספר, הארוטיקה, החילוניות והכפירה גוברות עליו בלאט בעל כורחו. אני אישית נפגשתי עם הספר כשבעצמי הייתי נתון במשבר אמוני שכזה, כך ההזדהות איתו גרמה לאיזה שהיא תחושת יציבות. הספר מעניק את תחושת הלגיטימות של משבר אמוני, של פקפוק באמונה, וגם לעתים מראה את ההיגיון הלוגי שבספקנות והיתרון הנפשי שלה שמוצג דרך אשתו של הגיבור (גיטל), שבאה גם מסביבתו שלו ומושכת אותו בלי היסוס לעולם הספקני, שם היא מרגישה אותנטית.
למרות הדעות האפיקורסיות שצומחות עם התקדמות העלילה, הזיקה למשמעות לא יורדת מהפרק. עם השחרור מן הדת, בא הניסיון לספק מענה אחר, מלא יותר וחזק יותר לספירה הרוחנית של החיים. עם זאת המשיכה המינית של הגיבור, שרודפת אותו בעקבות הרהורים אפיקורסים גורמת לו לחטוא גם במישור הדתי וגם במישור החילוני. הארוטיקה רודפת אותו כמעט בדרגה של מחלה נפשית, אפילו פדופיליה. זה הקושי הגדול שעליו להתמודד איתו, מה שמפתח יחס אמביוולנטי לדת.
מצד אחד מתגלים הפגמים הרבים שבדת, ומצד שני היא זו ששמרה עליו מפני חטאים אלה. שאלת אמיתותה של הדת אם כן, משפיעה באופן המציאותי והשרירותי ביותר על כל פן של חייו- בהתנהגות, בדיבור, ביחס עם ואל החברה ובמעמד, בשאילת שאלות ובמשיכה המינית.
מומלץ לאלה אשר נמשכים למבט מציאותי על ההתלבטות הדתית.

אני מעריצה מאד של יהושוע בר יוסף וקראתי רבים מספריו. אפיקורס בעל כורחו הוא ספר נועז מפתיע מאד במיוחד לאלו שנחשפים לראשונה לספריו של יוצר גאון זה. הוא בקי ברזי הדת אך חזר בשאלה וממקום זה הוא כותב. הספר מסופר על עקיבא בחור חרדי ממשפחה דלה שלאחר שהתאלמן נישא לביתו של בעל ישיבה עשיר מאד שגם חייו הם סיפור מעניין בפני עצמו. בתו הייתה בחורה חכמה מאד ויפה והיא כובשת את ליבו והם נישאים מוקפים בכל טוב. הבת עצמה מתערערת בנפשה ובתהפוכות נפשה גוררת גם את עקיבא איתה ממרומי עושר לתהומות הייאוש. מדתיות קיצונית להתפקרות.
קראתי ספר זה יותר מפעם אחת והוא תמיד מעניין. מומלץ בחום, לא מומלץ לאנשים שהדת היא ערך עליון בעיניהם

בעמ' 140 למשל, מתחיל המספר לדון בהתחבטות בשאלה האם לעשן בשבת, או לא. ודן בנושא הכפיה של ההלכה שכביכול מבטלת את ההגיון של הפרט. ומתחיל למדוד ולפלס את הדרך שלו לקבלת תשובה על פי ההגיון שלו. ואולם, מהו הגיון, ההגיון של הפרט, אם לא הדרך להבין דברים ולהגיע לפשר והחלטות עפ"י סך כל הידע שלו עצמו. כאשר ההלכה, מנגד, באה לפסוק הלכות מתוך ידע נרחב ומעמיק מליוני מונים מזה של הפרט, ובכך באה לשמור עליו ועל נפשו בידיעה שכליו דלים.
כך אולי נוצרים לפרט, שלא רואה את העומק והשפע של הידע שנובעים מתוך ההלכה ושעל סמכם נפסקה הלכה, התנגדות וחיבוטים כי עבורו נראה על פניו שהוא צריך לציית כעיוור לכללים שהוא לא מאמין בהם תמיד אמונה שלמה או לא יורד לפשרם.
ולכן, אולי הדרך היחידה היא פשוט להאמין אמונה עיוורת בחשיבותן של הלכות, מתוך ההבנה הזו. מתוך ההבנה שההגיון שלנו - הוא מוגבל, בלשון המעטה, יחסית למקורות ההלכה.
מה אתם אומרים?
על ההבדל בין אפיקורוס לבין דתי? שהאפיקורוס שואל שאלות, ודתי - מאמין באמונה עיוורת.
אנחנו רוב הזמן מאמינים כי זה החותר להבנה מקורית ועצמאית הוא החכם. האם גם במקרה של קבלת עול ההלכות על עצמנו זה נכון?

ספר רווי במתחים ובמעבר מעולם של אדיקות דתית
לעולם החילוני. לאורך הספר שזורים
השאלות וההרהורים, אך בה בעת הספר רווי וגדוש
בגילויי התשוקה ובפורקן המיני
המהווים מרכיב מרכזי בבמצוי ובמימוש של עוצמת הריגוש
בר יוסף מצטיין בכתיבה קולחת ובשפה עשירה
המטובלת במקורות ששכר ההנאה מזומן בצידה.
חשיבותו של הספר הינו בכך, שהוא נותן ביטוי
עוצמתי למתח המתקיים בתוך האדם כאשר הוא
נתון בתוך מסגרת קפדנית. מתח זה רק ממחיש
שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו
יחד עם זאת ריבוי תיאורי הרהורי הכפירה, ותיאורי המשגל
החפוזים, יוצרים תחושה של עומס וגודש הפוגמים מעט
בשלוות הקריאה.