אפשר להניח שאם ג'ורג' אליוט היתה עושה מה שכולם עושים, אף אחד כבר לא היה קורא אותה היום. אבל ג'ורג' אליוט לא היתה אישה ויקטוריאנית רגילה והרומנים שלה גם הם לא היו רומנים ויקטוריאנים רגילים של בנות המאה ה-19. אם להתייחס לרומן הספציפי הזה, הגיבורים שלו אינם הנשים החסודות שצריכות לברור להן חתן ראוי מתוך שלל רוזנים, לורדים או סתם בעלי אחוזות, תוך שהן מעבירות את הימים בין רקמה, נגינה בפסנתר ונשפים.
ג'ורג' אליוט בדתה סיפור אגדה וכמו באגדות חלים בו חוקי שכר ועונש מופתיים, יש בו טובים ויש רעים ולכל אחד מובטח עתיד שהולם את הכוונות שלו, אלה שכולם רואים ואלה שרק אחינו הקוראים זוכים לראות.
אבל שלא כמו בסיפורי אגדה, כאן הרקע הוא לא חלק מהקסם. זו אגדה סכרינית על אורג עני וילדה אבודה, על ערכו של כסף וערכם של עבודה קשה, טוב לב ודרך ישרה, וכל זה מתרחש, במקום ביערות עבותים, טירות אפלות, או ממלכות שמאכלסות שדונים, גמדים ופיות, באנגליה הכפרית של המאה ה-19. והרקע הזה, בעלי האחוזה, הכפריים המשכילים יותר ובעיקר פחות, ושגרת היומיום במחוזות האלה, זוכה לתיאורים ריאליסטיים שמאפשרים הצצה ביקורתית, ועוד מנקודת מבט נשית, על אורח החיים גם בקרב המעמדות הנמוכים.
אליוט יודעת איך עושים את זה, איך בונים סיפור, ומשום הערך המוסף שמייצרת ההתבוננות שלה, אפשר לשתות את הסירופ הזה, עם כל כמה שהוא מתוק, ועוד לחשוב שזה טעים.


















