"נערה ממש אוצר, לא צריך עוד שום דבר בתוספת לאוצר כה נהדר" (יהודה אופן)

סיילאס מארנר, אדם צעיר מתחתית החברה של צפון אנגליה, חובר אל קהילה קלביניסטית נוקשה שמתנהלת כמעין כת. הוא מסולק ממנה באשמת שווא של גנבה, ונודד הרחק אל הכפר ראבלו, שם הוא חי חיי בידוד סגפניים ומתפרנס כאורג בדי פשתן. בעקבות אורח חייו זה, הוא מפתח קוצר ראייה ועוד מיני מוזרויות, כגון אובססיה למטבעות שהוא מרוויח בעבור עבודתו הקשה, וכל אלה מוציאים לו שם רע מאוד בכפר הנחשל והמבודד. יום אחד הוא מאבד את כל מטבעותיו, אבל למרבה ההפתעה, האבדה הזו מתגלה כזכייה הגדולה ביותר.
מצד אחד, זהו ספר ריאליסטי מאוד, וג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס, 1880-1819) היתה ידועה בכתיבתה הריאליסטית. הוא מתרחש בתחילת המאה ה-19, מתאר את החברה הכפרית האנגלית על שלל טיפוסיה ומעמדותיה, ומצטיין בעיצוב פסיכולוגי מעמיק של הדמויות הראשיות. הסופרת מותחת ביקורת על הפרובנציאליות, על הממסד הדתי, על הבערות, על המוסר הירוד, על האמונות התפלות ועל הצביעות שהחברה הזו היתה נגועה בה; אבל מציגה גם את גילויי האנושיות, טוב הלב הנאיבי והעזרה ההדדית שבחיי הקהילה הקטנה בכפר.
מצד שני, זהו סיפור אגדה על גאולה, על מעבר מ'גילוי-אור' כוזב ל'גילוי אור' אמיתי. הקורא, יחד עם דמותו של סיילאס, מקבל שיעור באבחנה בין עיקר לתפל (וכדאי שתשבו): הכסף הוא מקור הרעה והאהבה היא העיקר! (תודו שהופתעתם). הנבלים והנוכלים - סופם רע ומר, החוטא האומלל שטעה טעות פאטלית - בא על עונשו, וזה שבחר בטוב - חזר לחיים לאחר שכבר נואש מהם. הידד! אכן עולם מתוקן של שכר ועונש, אם כי במובן המוסרי, יותר מאשר במובן הדתי. הספר מלא ברפרורים לברית הישנה והחדשה: קצת קיין והבל, קצת משפט שלמה, הולדת ישו, סיפור יהודה ותמר, והרבה קדושה תמימה.
מסקנה? רצוי להרחיק ילדים ובני נוער מהספר הזה (למרות שגם חמש דקות ביום של חשיפה לשידורי אקטואליה, עשויה לחסן אותם). אם כבר שיעורי מוסר, עדיף שיקראו את קהלת, "יֶשׁ-הֶבֶל, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים: אָמַרְתִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל" (קהלת ח, יד). הפיתולים בעלילה הם על גבול המופרך והמסקנות מחממות לב, אבל אין קשר משכנע בינן ובין המציאות.
למעשה, אלמלא הסיפור המהודק והכתיבה החכמה של ג'ורג' אליוט, הקריאה בספר היתה מיותרת עבורי. הביקורת החברתית איבדה עם השנים מעקצה, ההומור שבתיאור הדמויות נחמד אבל גם הוא נשחק ולא מספק. ומה נשאר? סיפור מתוק וסוף טוב, ואני, hélas, מבוגרת מדי וצינית מדי בשביל העמסת הסוכר הזו.
הנה שוב אני נתקלת בספר טוב שלא שרד את מבחן הזמן.

ספר שכתוב טוב. אומנם קשה אבל התיאורים חזקים ואמינים.

הפסקתי באמצע. דבר מאד נדיר אצלי. הספר גרוע בעיני לא אוסיף עוד.

הספר הזה הוא ספר ישן שכבר הוצא מהספרייה הציבורית באלון שבות, על פי החותמת שעדיין נמצאת בעמוד הכריכה הפנימי. הוא יצא לאור בשנת 1998, והמחברת הוסיפה דיסקליימר שהספר אינו קשור לדברים שאירעו במציאות. עם זאת הוא כן קשור לאירוע שקרה, וחלקו הגדול עדיין רלוונטי, והפך להיות רלוונטי מתמיד במלחמה האחרונה.

עופר אבני הוא חלל צה"ל. אמא שלו רחלה לא מרוצה ממראה המצבה הצבאית שלו בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב מגוריהם. הרבה הורים לחללים לא מרוצים מהכיתוב האחיד על המצבה שהוא נוסח קבוע בחוק ולא מאפשר פרטים על פי רצון המשפחה ועל פי טעמה, אבל לרחלה יש "קייס" רציני יותר מרוב ההורים, משום שעופר לא נהרג כלוחם בקרב, וגם לא בתאונה ולא התאבד ("נפל בעת מילוי תפקידו"). עופר היה קורבן לתעלול של המפקדים שלו שנקרא "רולטת רשת" ובגלל רשלנות של עצם ביצוע התעלול הזה, ורשלנות נוספת שבה לא איבטחו את ה"מתנדבים" לדבר הזה, שאינם מתנדבים כלל אלא עובדים תחת סמכות ההורים.

רחלה היא פסלת, ועל כן היא מפוצצת את המצבה האחידה ומקימה במקומה פסל של הבן שלה, וזה מסבך אותה עם הרשויות. היא גם גורמת ככה לפיצוץ של מציבות נוספות של בני מושב אחרים שהם חללי צה"ל, ולכן גם השכנים שלה כועסים עליה, ובני המשפחה גם הם לא בעדה. וכך רחלה הופכת להיות לוחמת דון קישוט יחידה כמעט. בבית המשפט הצבאי היא חותרת להרשעה של המפקדים בחיל ולא לכיסתוח בדמות הרשעה של הדרגים הזוטרים יותר. ובבית המשפט לא יודעים כל כך איך לאכול אותה, והיא נותרת קהל רעשני ותובעני בספסלי בית המשפט.

את הספר הזה קראתי לחצאים, מחצית לפני הנסיעה ללונדון, ואז היה נראה לי חומר קריאה לא מתאים לנסיעה לנופש. לכן המחצית השנייה חיכתה לי עד אחרי החזרה. בתיה גור שבדרך כלל כותבת מותחנים וספרי בלש כתבה עכשיו ספר יותר כבד, יותר רציני, שנכנס לעומק הסוגייה כולל דיונים של בית הדין וזוויות שונות על הסוגייה. התוצאה כבדה מאוד ועם זאת קריאה ורלוונטית.

אשרת פלד, חיילת הגרה לבד בארץ, באשר הוריה בשליחות, היא מפקדת במחנה טירוניות בבה"ד 12. אלה שנות השמונים, אם לסיים את מסגור המסגרת.
עפרה מרון היא טירונית המבקשת שלא לצאת הביתה לשבת, מין בקשה שכזו. אלא שצה"ל מתקשה לבלוע בקשות לא שגרתיות אז והיום. אשרת מנסה לברר מדוע אותה חיילת מעדיפה שלא לחזור הביתה ואינה מקבלת תשובה. בלית ברירה היא אומרת לחיילת שתחת פיקודה, שתלך לכתובת זו וזו בתל אביב, תיקח מפתח מארון החשמל ותתארח שם בשבת. זו דירתה של אשרת המפקדת (דניאל גל, בסרט בעקבות הספר) והיא מאפשרת לחיילת שתחת פיקודה (נועה אסטנג'לוב, המפקדת) לשהות בדירה כשהיא עצמה נשארת שבת בבסיס.
ברקע נמצא המשורר אוריאל הגר (ליאור אשכנזי, בסרט) המופיע באיזשהו ערב הקראה משיריו. משורר זה אהוב על החיילת עפרה, שיחד עם המעט הידוע לנו על רקע הספר, שנות השמונים ומקום מגוריו של המשורר אוריאל הגר בסמטה אלמונית ביפו והנה דמותו של דן בן אמוץ. אמנם לא משורר, יותר סופר וכותב טורים בעיתון חדשות, המוזכר אף הוא.
עפרה לא העבירה שבת אחת בלבד בדירה המפקדת שלה, אלא הופכת לדיירת קבועה ומכאן ההסתבכות אליה נחשפת אשרת של עפרה מול אוריאל באהבה הרסנית. זמן מה לאחר סיום תפקידה בצבא, אשרת נחשפת לקשר נוסף בין מישהי נוספת לאוריאל ואף היא עצמה באה לבקרו ומתחילה להבין מה עובר על נשים המגיעות למשורר ומה קורה בעקבות קשר הרסני שכזה. לפחות במקרה של עפרה זה נגמר רע.
מדובר בנובלה הכתובה בעברית משובחת להפליא, דברים שלא רואים יותר היום. זה הספר השני שאני קורא משל הראבן, הראשון היה "חיים" המשובח. אחד נוסף מחכה לי.

קראתי ונהניתי. אחרי זמן קצר נזכרתי שזה מקרה שקרה באמת למרות שהמחברת אומרת שאין קשר בין שני המקרים.

אחד שלוש שניים שש. זה מספר החדר במלון בקומה ה13. כאילו לא די בקומה, במספר החדר גם כפולה של 13. ומאה ושבעה שקלים. בחדר הזה השתנו חייה של זוהרה.
אחות במחלקה הסיעודית בשנות השלושים שאינה מעוניינת להינשא אך לא מוכנה לוותר על חוויית האימהוּת.
והזמן טס. היא ובנה אביתר כבר בן שש גרים בדירה שכורה קטנה בירושלים הצמודה לביתם של מילכה ומריו, הורי מישַׁאֵל הגרוש בעל הדירה שעבר לתל אביב. מריו הוא איש תחזוקה בבית החולים וימיו הם פתיחת סתימות ושאר עבודות. אביתר תמה למה העולם לא פייר. לדודתו אודליה, אחותה האדוקה של זוהרה ובעלה, שניהם חסידי גוש אמונים הגרים בהתנחלות נולדים ילד או ילדה כל שנה. ורק לו אין אח או אחות. למה, אמא? מתי תתחתני ויהיה לי אח קטן?
בין תהיות בנה הגדל, חברותו עם חגי- בנו של מישאל ונכדם של מריו ומילכה, ביקורי אחותה ועדת צאצאיה מפגישה אותה עבודתה עם הזיקנה, חולי ומוות. מי שמקבלים את העולם כפי שהוא כמו שמואל אוסטרוב המאמין שגם בזמן טיפולי כימותרפיה אינו מוותר על קידוש בשבת בצד גברת שטיינר הנרגנת תמיד. כל החיים אני משלמת קופת חולים ואפילו את המלפפון לא יכולים לקלף. שלא לדבר על הדוקטורים האלה, שר הבריאות וראש הממשלה. למינה שטיינר בן יחיד כמו לזוהרה, אלכס בן החמישים כמעט שמעולם לא נישא ומיודד עם האם ובנה הצעיר. בן יוּחִיד, כך אמו. גם נכדים לא נתן לי.
בין זוהרה ומישאל המגיע תכופות לירושלים נרקמת חיבה וידידות אמיצה. מדי פעם היא מגיעה לבקר אותו בדירתו בתל אביב והשניים נהנים לצאת למסעדת דגים ולפקוד את חוף הים בלילות סערה התואמת את סערת נפשה של זוהרה העדה לסבל ולמוות כמו גם לשמחה כשחולה מחלים וחברתו המהנה של מישאל.
משולב בזכרונות עבר כולל הכלבים ברוטו, נטו וטרה.
ומאה ושבעה שקלים יבליחו שוב לרגע קל והסוף יפתיע.
מעלה הרהורים על משפחה, בנים 'יוּחידים', מי שלא יוותרו על הורות בכל מחיר ומי שאינם הורים. שבריריות החיים- היום אתה כאן ומחר שם ולא משנה אם אתה אדם או אפרוח, כמו זה שקנתה זוהרה לבנה בשוק מחנה יהודה.
כהרגלה משלבת המחברת סגנון בוטה מעט פה ושם ושורות משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. מריו מנקה חרא מהצנרת, ים המוות הכחול בלאט ינוע ומותר, ומותר לאהוב.

ספר קשה על אם שאיבדה את בנה ב"רולטת רשת" בחיל האוויר ויוצאת למלחמה ברשויות הצבא שמנסות להאשים את הקצינים הזוטרים, שהיו המפקדים בשטח, ולא את המפקדים הבכירים שידעו על המשחקים. היא גם נלחמת על זכות המשפחה למצבה אישית (כולל "הזכות" לכתוב תאריך לועזי).

הספר מבוסס באופן רופף על דמותה של שולמית מלט. בעקבות מאבקה של מלט השתנו דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם, כמו הזכות להוסיף כיתוב אישי על מצבה של בן שמת בצבא. בזכות המחאה שלה חקירות של מוות בתאונות בצבא כבר אינן מנוהלות ע"י הצבא עצמו.

הספר הוא בהחלט טוב, אך הכתיבה הצפופה מקשה על הקריאה. יש בכתיבה משהו מאוד "נשי" (אני לא יודע לשים את האצבע מה בדיוק). זה ממש לא נאמר כביקורת. גבר היה פשוט כותב את הסיפור הזה בצורה שונה לגמרי.

אפשר להניח שאם ג'ורג' אליוט היתה עושה מה שכולם עושים, אף אחד כבר לא היה קורא אותה היום. אבל ג'ורג' אליוט לא היתה אישה ויקטוריאנית רגילה והרומנים שלה גם הם לא היו רומנים ויקטוריאנים רגילים של בנות המאה ה-19. אם להתייחס לרומן הספציפי הזה, הגיבורים שלו אינם הנשים החסודות שצריכות לברור להן חתן ראוי מתוך שלל רוזנים, לורדים או סתם בעלי אחוזות, תוך שהן מעבירות את הימים בין רקמה, נגינה בפסנתר ונשפים.

ג'ורג' אליוט בדתה סיפור אגדה וכמו באגדות חלים בו חוקי שכר ועונש מופתיים, יש בו טובים ויש רעים ולכל אחד מובטח עתיד שהולם את הכוונות שלו, אלה שכולם רואים ואלה שרק אחינו הקוראים זוכים לראות.

אבל שלא כמו בסיפורי אגדה, כאן הרקע הוא לא חלק מהקסם. זו אגדה סכרינית על אורג עני וילדה אבודה, על ערכו של כסף וערכם של עבודה קשה, טוב לב ודרך ישרה, וכל זה מתרחש, במקום ביערות עבותים, טירות אפלות, או ממלכות שמאכלסות שדונים, גמדים ופיות, באנגליה הכפרית של המאה ה-19. והרקע הזה, בעלי האחוזה, הכפריים המשכילים יותר ובעיקר פחות, ושגרת היומיום במחוזות האלה, זוכה לתיאורים ריאליסטיים שמאפשרים הצצה ביקורתית, ועוד מנקודת מבט נשית, על אורח החיים גם בקרב המעמדות הנמוכים.

אליוט יודעת איך עושים את זה, איך בונים סיפור, ומשום הערך המוסף שמייצרת ההתבוננות שלה, אפשר לשתות את הסירופ הזה, עם כל כמה שהוא מתוק, ועוד לחשוב שזה טעים.