ביקורות ספרים על הספר אמא רעה - כרוניקה של חטאי אימהות, אסונות קטנים ורגעי חסד אקראיים

אני לא שייכת לדור שהתבגר עם האינטרנט. אבל אני שייכת לדור שגידל ילדים עם האינטרנט. את עולם הפורומים הכרתי עוד בהיותי רווקה. אבל בהריון הראשון הוא הפך להיות חלק משמעותי מחיי. פורום "הריון ולידה" בכיפה, ששימש באותה תקופה גם כ"פורום הורים לפעוטות" דה-פקטו, היה המקום בו למדתי על הריון, על לידה, על הנקה, על חינוך. אמא שלי הניקה מעט מאוד, ומאחורי דלת סגורה. לולא הפורום, יתכן שהייתי עוברת למטרנה תוך יומיים בלי לחשוב פעמיים. בספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" נתקלתי פעם אצל חברה, אבל ספק אם הייתי חושבת שאני זקוקה למדריך ההורות הדקיק הזה, ע... המשך לקרוא

רויטל ק.

כשהתחתנתי שמרתי על שם המשפחה המקורי. לא מקף ולא תוספת. זה עלה לי בביקור ארוך במשרד הפנים, התעקשות עם שלוש פקידות שטענו ש"אין דבר כזה, אישה נשואה מוכרחה לשאת את שם בעלה", וחתימה של בעלי שהוא מסכים (כן, כן). הסיבה להתעקשות הזו לא היתה פמניזם הצהרתי. אני פשוט רציתי להישאר כמו שאני, ושם משפחה הוא חלק גדול מהזהות, כך הרגשתי. לא היה נראה לי שאני צריכה לוותר על זהותי עם נשואי. כשנולדה הבכורה היינו צריכים להתמודד עם הדילמה של בחירת שם משפחה עבורה. בהיעדר פתרון מספק החלטנו לתת לה את השמות של שנינו ובכך להפיל את הבעיה עליה... כתבתי בבית החולים את השם המבוקש, והפלא ו... המשך לקרוא

בלו-בלו

בשנת 1993 קיבלתי במתנה את ספר ההורות הראשון שלי, ולמזלי הטוב זה היה "התינוק והילד" של פנלופי ליץ'. בערך בשנת 1997 קיבלתי מגיסתי בירושה המון גיליונות של "הורים וילדים" ובלעתי גם אותם לאורך ולרוחב. בשנת 2004 פרץ האינטרנט על פורומי ההורות הרבים שלו לחיי. וגם בלוגי הורות, בוודאי. במהלך כל אותן שנים כבר הספקתי לקרוא את כל מגוון ספרי ההורות המצויים בשוק (כמעט. את את "הלוחשת לתינוקות" זרקתי אחרי עמוד אחד. לעומת זאת את ד"ר ספוק פילחתי מחמותי וקראתי בהנאה רבה), כולל ויניקוט עם "אם טובה דיה" וברונו בטלהיים שכבר התקדם וכתב על "הורה מתקבל על הדעת". גם ספרים אישיים והומוריסט... המשך לקרוא

נצחיה

ספר סתמי לחלוטין, ברמה של פרסומים בבלוגים. ציפיתי למשהו אחר לגמרי, ייתכן שבגלל זה התאכזבתי כל כך. הספר לא הוסיף לי כלום, שום תובנה או הרחבת דעת בנושא כלשהו. הוא אומנם זורם וקליל, אבל יחד עם זאת אמריקאי מאוד - מתאר מציאות אמריקאית וגדוש בדוגמאות ושמות, שבטח מפורסמים ומוכרים בארצות הברית, אבל לי לא אומרים כלום. בקיצור, לדעתי, זה לא יותר מנסיון לדון בנושאים פופולריים על סמך דוגמאות אישיות מחיי המחברת ומשפחתה. ואני לא חסידה גדולה של רכילות וחשיפה אישית כאלה, הם לא עוררו בי שום תחושות הזדהות ולא לימדו אותי כלום. ... המשך לקרוא

נטלינה

אהבתי ... המשך לקרוא

חמדת