טבע ההישרדות שלנו חריג, אני מבין את זה אחרי קריאת הספר.
לשרוד כנגד כל מחיר, זה לא מבעבע בכולנו. הרי יש חלשים כאלה שמוותרים, שמשחררים, שלא נלחמים.
ולא צריך חרב או אקדח כדי להילחם, לא מזל ולא קשרים וגם לא צריך שרירים, צריך רק כוח רצון. שייאללה נשבע שאין דרך אחרת להגיד את זה בלי להישמע כמו רב סמל קלישאתי שחי באושר ואושר בארץ חדי הקרן. אבל זה אשכרה כזה פשוט.
אז יוסי גינסברג, יש אומרים שהוא בן אדם עם לב פועם ומערכת עצבים תקינה ואפילו רגשות. אבל אני אומר שהוא אפילו לא מתקרב לזה. יוסי הרפתקן אותנטי ועירום. הוא עירום כי אנחנו כולנו לבושים, לבושים במסכות וחומות ומגנים והוא כולו חשוף כליל. הוא לא מתחזה למישהו, הוא לא מנסה להסתיר משהו, הוא לא מתייפה והוא לא מלקק. הוא פשוט עירום מכל חומה ומסכה ומביא את עצמו לעולם בצורה הכי חשופה שיש. הוא לא מפחד לפחד, הוא לא רעב לאכול, הוא פשוט שורד וזה כל מה שהוא יודע לעשות.

בתוך מסע שמטלטל אותו כמו בטון במערבל, מסובב אותו כמו קרוסלה וקורע אותו כמו אנטילופה בין שיניי מלך האריות, יוסי גינסברג פורט על מיתרי יער הגשם ומפיק את הצלילים הכי מסוכנים שיש. אחרי זה הוא חוזר הביתה, כותב את המנגינה שיצר על דף ומוציא אותה לאור.
אלוף הוא לא מי שמנצח, אלוף הוא מי שמאלף את עצמו להרגיש מנצח בכל מצב. ויוסי גינסברג הוא אלוף בעיניי.

כשאבא שלי התגייר שנה אחת לפני שנולדתי, הוא היה כבר אז צדיק יסוד עולם.
אני לא יודע מה הגיור עשה לו, כי לא הייתי שם לפני. אבל אני שומע על זה בלי סוף, על כמה שהוא גאה, על כמה שעכשיו יש לו על מי להישען.
הוא אמר לי שהגרים מתחלקים לשניים, אלה שלא מדברים על זה ואלה שלא מפסיקים לדבר על זה. וקשה לפספס לאיזה קבוצה הוא שייך. אבל אם הייתי יכול לסכם את החוויה שלו לפי מה ששמעתי(ושמעתי) אז הוא למד ששום דבר לא מובן מאליו.
הידד, אז אני והאחים שלי הקרבנות לתובנה הזאת ומלידה עד הקבר כנראה שבכל משפט שני שאני אשמע מימנו יהיה כלול בתוכו התובנה הזאת. ולא שאכפת לי, מה רע בקצת מוסר? התשובה היא הרבה מוסר.
ובספר הזה? יש מיליון מוסר.

בכל דף, בכל שורה, בכל אות. והקטע הוא שהסטירות המצלצלות האלה היו כל כך יפות שהיה בלתי אפשרי לכעוס. כי האמת לא רק כואבת היא גם מרגיזה אבל כשהיא נשמעת כמו שירת המלאכים כל מה שאפשר לעשות זה רק להקשיב, לסתום ולהבטיח ליישם.
בחישוב מהיר, הצלחתי לספור על יד אחת אנשים שאני מכיר שמתאים להם לקרוא את הספר הזה. כי הוא פשוט יכול להיות אסון אם נופל לידיים הלא נכונות. ובידיים לא נכונות אני מתכוון לכל מיני מסכנים ואומללים שלא מאמינים בבורא העולם. כי במקרה הטוב זה יהיה כמו לתת לתינוק לפתור תרגילים במתמטיקה- חסר טעם על גבול טמטום היסטרי. ובמקרה הרע זה יהיה כמו להזריק לאדם מסוג דם O-, דם מסוג AB+. אז ראו הוזהרתם ידידיי.

זה סיפור על גוי שיש לו אלוהים. וזה אחד החזקים שיצאו לאור.
בחיים לא הייתי קורא את הספר הזה לולא ההמלצה של גריפין. אז הדמעה ההיא שזלגה לי אי שם לקראת הסוף, היא על הידיים שלך.

יופי טופי, אז הכל מתחרבן לכם ואתם מנסים להציל את העולם. התקליט השבור הזה מתחיל להימאס עלי.
מזלו של ריק יאנסי הוא שהוא הצליח לתקן את התקליט, לשמן את הצירים, להפיח קצת מקוריות בפנים ואז לחץ על פליי.
ומה שהתנגן, היה איכותי. אם לומר שכל התווים היו לטעמי? לא, חלקם היו מיותרים לגמרי וחלקם היו חורקים. לפעמים סופרים עושים את זה- כותבים טוב ובלי לשים לב לא מפסיקים. כאלו מי אמר שכל עלילה טובה צריכה להימרח ליותר מכריכה אחת? במקרה הזה הוא היה יכל לגמרי לקבץ את החלקים המוצלחים לספר אחד ולא למרוח את הקוראים לטרילוגיה מיותרת. לפעמים הרגשתי כאלו העלילה היא רכב והרכב מסתובב בתוך כיכר אחת סביב עצמו ללא הפסקה. סחרחורת סתמית..
המורה שלי לביולוגיה, השם יקום דמו, מלבד היותו איינשטיין בהתגלמותו, צאצא של השטן ושריד מזרע עמלק, הוא גם היה אידיוט מוגמר. צורת הלמידה שלו הזכירה לי מאוד את הכתיבה של יאנסי.
אז הוא היה מלמד אותנו על תהליך מיוזה ומיטוזה לפרטי פרטים, מסביר ומפרט, ורק אחרי זה מסביר לנו בכלל על התאים, על הגרעין ועל מושגים בסיסים שמשמשים כהתחלה של החומר שלימד לפני כן. ככה שהיינו מסיימים את הפאזל בסופו של דבר אבל הוא פשוט הרכיב אותו כל הזמן מהסוף להתחלה ולא הצליח לעקוב אחרי הצעדים שלו מבלי לשוב אחורה ולהסביר חלקים שדילג עליהם או שלא טרח לגעת בהם.
ככה עבד גם ריק. הוא כל הזמן עניין והפיח מתח בדברים שלו, אבל הוא כל הזמן שב אחורה ופתח מחדש נקודות שכבר סגר, דברים שכבר היה צריך להשאיר מאחור, רק בגלל שרץ קדימה מבלי לשים לב. לפתור חלקים שבכוונה שמת בצד ואז לפתור אותם אחר כך בשל השתלשלות הדברים זה אחלה, אבל הוא פשוט דילג על דברים משמעותיים שגרמו לקורא להיות לוקה בחסר ולא לעקוב אחרי קצב התפתחות הדברים.
בקיצור, אני די בטוח שהם אחים, גם אם ללא ידיעתם, אולי מתרומת זרע.

קאסי, גיבורה חסרת תקנה, חושבת יותר מידי, לא נותנת לעצמה מקום, מתאהבת בבן אדם הלא נכון, ואז כמובן בעוד אדם לא נכון. יש לה נטייה לפול לבור שחפרה לעצמה אבל גם לצאת מימנו לבד בכוחות עצמה. היא דואגת יותר מידי ולכולם והיא תחצה אוקיינוסים עבור מי שרק יחצה שלוליות בשבילה.
בן, שלומד מהטעויות של אחרים ושל עצמו ומנצל כל הזדמנות שיש לו כדי להפיק מימנה תועלת, הוא מצליח לשבור את הכללים ולסדר אותם כמו שהם אמורים באמת להיות. אזמה שהוא לא סגור על עצמו לפעמים, זה רק גורם לו לנסות קצת מכל דבר כדי להיות בטוח בעצמו.
אוון, שיש לו אבן במקום לב, מצלמות במקום עיניים, בזוקות במקום ידיים ודיסק און קי במקום מוח. הוא גאון מחושב ומוצלח שמראה לכולם מאיפה משתין הקרוקודיל. ולמרות שהוא קורץ מחומר בלתי ניתן להשמדה, עדיין יש לו רגשות וצדדים שעלולים לעלות לו ביוקר אם הוא יתרכך קצת יותר מידי.
רינגר, שכשהיא ממצמצת אז היא גורמת לרעידת אדמה. אין לה מצפון, אין לה כלום בעצם. היא מאמינה רק במה שהיא רואה והיא רואה הכל. היא תמיד חושבת צעד אחד לפני כולם והיא גם לא עוצרת כדי לעדכן אף אחד במסקנות שלה. אבל בתאכלס היא חיית טרף צמחונית, כי יש לה יכולות אבל היא לא מנצלת אותם, יש לה אש בעיניים אבל היא לא שורפת איתה שום דבר.
מה משותף לכולם? שלאף אחד מהם לא אכפת למות בשביל מישהו אחר.
נשמע כמו גיבור טיפוסי נכון? אז זהו שזה נכון.

קראתי בהמשכים, קראתי כי אני שונא לא לסיים דברים.
אבל לא סבלתי ולא השתעממתי.
ספר שקוראים וחושבים עליו המון אחר כך, אבל לא ממש רוצים לחשוב עליו אחר כך.
כמו בחורה לוהטת ממש, אבל שנכנסה הרבה יותר מידי פעמים לחדר ניתוח כדי להגיע לתוצאה המוגמרת הזאת.

עזבו את זה שהשם של הספר חתיכת עבודה בעיניים, למה צריך לעורר סקרנות לשווא? חיי פנימיה הם נושא רגיש ומי שאמיץ מספיק לפתוח אותו אז שישאיר טעם טוב. כמו מיסטר ג'ון גרין. כי הוא עושה מחקר מקיף לפני שהוא כורך את הכתבים שלו בכריכה. מישהו צריך לציין את זה.
נכון, הוא קיטשי.
נכון, הוא חוזר על עצמו.
נכון, הוא מעתיק מעצמו.
נכון, הוא די בנאלי ונדוש וממומש ושטחי. (לחזור על אותה משמעות אבל בווריאציות שונות תמיד נשמע מספק יותר נכון?)
נכון, יש לו טעם גרוע בבחירת בחורות לגיבורים שלו.
ונכון, הכתיבה שלו עלולה להיות ממכרת באופן נהדר במיוחד.
ונכון לאללה, הוא יודע לסיים ספרים מוחץ כמו קינג.
יש הרבה ספרים שהייתי ממליץ לברוח מהם כמו מדבורה, אבל מהדבורה הערמומית הזאת, הייתם רוצים לקבל עקיצה.
עכשיו אתם בטח שואלים- מי בורח מדבורים? מי שרגיש אליהם. ומי שרגיש לאהבת נעורים מתוקה, ילדים זרים ומתנשאים שהופכים לחברים הכי טובים, בחורות ממש שוות ומשפטים אחרונים של מפורסמים מתים, אז שירוץ.
אבל אם באלכם להעביר את הסופ"ש ברגוע ואין לכם סבלנות לספר מתח או לרומן מסחרר, אז תפתחו את הספר הזה כי הוא עלול לשעשע אתכם באופן מפתיע.
דרך אגב, לא יודע למה אלסקה דחפה את האף שלה לכריכה, היא לא ראויה לשבת שם. אבל נסלח לה. בכל זאת, היא כבר לא יכולה לבקש סליחה...

פנימיה היא מילה גסה בעיניי. כי היא נושאת בתוכה מורכבות ועומק שמפחיד מאוד להתעסק איתו. אבל גרין התעסק איתו והוא לא גרם לי לרצות לחבוט בשק איגרוף. הוא לקח דמות עלובה וזרק אותה לתוך אוקיינוס מלא באנשים עלובים וכתב על איך שהם צומחים ופורחים ביחד. ווואלה? הוא שיחק אותה.

אני חושב שכל אחד מגיע לשלב הזה בחיים שבו הוא רודף אחרי משהו בלי לשים לב בכלל שהוא לא קיים.

וזה גם מה שקרה לאמה ומתיו בספר.
כל אחד מהם היה זקוק למלא פינה ריקה והיה בטוח שמצא את החסר עד כדי כך שתלה את כל תקוותיו בזה אבל בסוף התאכזב לגלות שהמציאות הייתה אחרת כל הזמן. שהמירוץ אחרי הזמן היה דמיוני, שהחלום היה סיוט, שהרגש היה שקר שהצמיח רגליים.
מי מאיתנו לא נתקל בתופעה כזאת בחייו? מי שחושב שלא, מצטער אבל פשוט עדיין לא גילה את זה על עצמו.

אמה ומתיו כנראה הפכים גמורים, אבל מצליחים בכל זאת למצוא השקפה דומה שהם מנסים בכל הכוח לראות אם תוכל להיות הניצן לתחילת המערכת היחסים שלהם. אבל הפרח לא פורח, לא משנה כמה הם משקים אותו ונותנים לו שמש ואהבה. הם לא מצליחים להיפגש ולהכיר זה את זו באף דרך.
לא אתמול ולא היום, אבל אולי מחר..

קראתי את הספר בשקיקה, נזכרתי בנשכחות שהיה נעים לי להיזכר בהם ואהבתי את התפתחות העלילה שלא הייתה צפויה בכלל. אף על פי הרמזים ההדוקים שליוו אותי כל הספר, אבל ככה יודעים שספר הוא ספר טוב. כשאתה מחבר את הרמזים כשהסופר מחליט ולא לפני. כשהסופר שולט באופן הקריאה שלך אפשר בהחלט להכריז על ספר כהצלחה.

כבר קראתי טובים מימנו, אבל הוא מוערך אצלי מאוד.

לא קראתי עדיין ספר של סופר ישראלי שכותב יותר טוב מרון לשם, מרגיש לי כאילו כולם צריכים לנשק את רגליו.
הצלחתי הרבה יותר מידי פעמים להזדהות עם הספר. כי אני יודע איך זה מרגיש לחשוב על חבר נפש שלך ולדעת ש, "הוא לא ידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו". -רון לשם.
אין הרבה מה להוסיף על הספר האדיר הזה, רק מי שיפתח אותו יבין באיזה קינג מדובר.