האוטוביוגרפיה של עמוס עוז מתחילה היכן שצריכה להתחיל כל אוטוביוגרפיה, בזיכרונות ילדות מוקדמים. רק שזו לא ממש אוטוביוגרפיה, יותר תיאורי משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת. וישראל וירושלים ואירופה.
אצל עוז, כאחד העוסק במילים, הזיכרון המוקדם עוסק בעיקר בשפע השפות בהן דיבר אביו ואף יותר קרא בהן, כמו גם השפע, הפחוּת אומנם, של אמו. הם קוראים ודוברים המון, בעיקר לא בעברית כדי שהיינגלע לא יבין. רוסית ואידיש יעשו את העבודה.
וכאן מתבקשת הלצה:
יום אחד יוצא תייר, לא משנה מאיזו מדינה, מהילטון תל אביב. הזמן הוא טרום ווייז וגוגל מאפס. בידו מפה נייר ויותר משהיא מסייעת, היא מבלבלת. הוא פונה אל שני יושבי ברזלים בסמוך, לא חשוב מאיזו עדה:
"דו יו ספיק אינגליש?"
"מה?!"
"פארלה וו פרנסה?"
"מה?!"
"שפרכן זי דויטש?"
"מה?!"
רואה התייר כי אין סיכוי ויילך.
פונה אחד מהברזלנים לחברו וסח: "ראה כמה שפות דובר הוא. ומה זה עוזר לו?"
************
עזו גדל בירושלים. כיליד 1939 הוא גדל במדינה שירושלים אינה עיר בירתה עדיין באשר אין מדינה. ירושלים קוסמופוליטית, אבל גם מלובנת שמש בקיץ, עניה, דלת אפשרויות ולרוב אינה ידידותית לדריה. כמה פעמים ביקר עוז אצל אחיות אמו בתל אביב ולמרות שאין צורך לא בדרכון, לא במטוס ואף לא בחללית, התחושה היא בהחלט של הגעה לפלנטה אחרת, בה דריה קלילים יותר בהליכתם ובהלכותיהם.
************
יפי כתיבתו של עוז מרוכזת כולה בספר הזה, כאמור כאילו אוטוביוגרפיה ממנה נעדר מושא הביוגרפיה, עוז עצמו. הוא מספר בפרוזה מופלאה ונוגעת ללב, כמו גם מרובת הומור, על משפחתו המורחבת, דורות רבים אחורה. גם חוש לדרמה מצוין יש לו.
עוז מוקף בחייו ולפני כן מוקפים גם הוריו, סביו ודודו באנשים משכילים לרוב, גם מפורסמים מאוד כדוד אביו פרופסור יוסף קלוזנר. כלאחר יד הוא מספר על ריחו של טשרניחובסקי, כשהוא יושב בחיקו, מוצץ קוביית קרח לאחר שנפל ופצע את לשונו.
************
בעודו מתאר רחוק אחורה בהיסטוריה את משפחות אביו ואמו, הוא מפליג בתיאור אנשים גאים, לבושים היטב, לרוב משכילים, חרוצים ואינם משתחצים. אנשים המתעקשים להיות דתיים יותר מאפיפיור, אירופאים יותר מהאירופאים עצמם. אבל האירופאים מהגרמנים דרך הליטאים, הפולנים, האוקראינים, הרוסים, הצ'כוסלובקים מתעקשים לחסל את המיעוט היהודי העקשן הזה, המחזיק במשרות חשובות בשלטון, בתרבות, באמנות, באוניברסיטאות. בשלושה ימים ברוׂבנוׂ, עיר המוצא של הורי אמו, הרגו האוקראינים כ-25,000 יהודים במלחמת העולם השניה, יותר מכפי סך קורבנות היהודים בסך כל המלחמות נגד הערבים, משווה עוז.
************
וכך, בעמוד מאתייםומשהו, צועד עוז לקדמת הבמה, כדי לבוא בחשבון נוקב וכואב עם אמו, שהותירה אותו יתום לאחר שהתאבדה. הוא כועס על כלי האיפור שהותירה על המדף במקלחת, על חלוק הרחצה שלה, שנותר תלוי אחרי הדלת. זה מביא אותו שנתיים וחצי מאוחר יותר להתייצב כילד חוץ בקיבוץ חולדה.
כשילדים אחרים בקיבוץ נוהגים להתרחץ אחר הצוהריים ולהתייצב בבית הוריהם, עמוס עוז המתבגר נותר "יחיד ותימהוני" בין ביתני הקיבוץ. הלב מתכווץ והנשימה נעתקת. אני מניח את הספר בצד, ממילא אי אפשר להמשיך לקרוא בעוד העיניים מוצפות דמעות. צמרמורת אוחזת בי כשאני כותב שורות אלה.
והוא תוהה, שמא אמו לא אהבה אותו?
************
אבל מי שכנראה כן אהבה אותו והוא מאוד אהב אותה, היתה המחנכת מכיתה ב', זלדה אחת. היה זה בבית ספר פרטי סמוך לביתו, שם היו בכיתה שישה ילדים ואלה היו מרותקים לדברי המחנכת, עד ששכחו ללכת הביתה בסוף היום. גם בחופש הגדול הקפיד עמוס הקטן לקום בבוקר, להצטחצח ולהגיע לביתה של זלדה, לסייע לה בעבודת הבית, להכניס דואר ולטאטא את השביל. לימים הפכה זו למפורסמת – זלדה המשוררת.
************
אמצע 1947 והאוויר רוחש סיום המנדט הבריטי. סיום המנדט יכול להתפרש לכאן או לכאן, אבל ברור שבוואקום שייווצר יהיו אלה מדינות ערב, שתמיד היו חביבות על הבריטים, שייכנסו לריק הזה וימחצו את היהודים עד תום. חוש הדרמה ויכולת תיאור מעבירים אותנו בזום-אין לליל ההצבעה בכ"ט בנובמבר, סיכום ההצבעה במספרים ברדיו, יס יס יס והשתוללות נטולת רסן של הרחוב היהודי. העור מצטמרר כאילו בזה הרגע הוכרזה החלטת האו"ם.
************
ולמי אהבה ולמה חושך? תצטרכו להעפיל עד עמוד 500 כדי לדעת.
ספר מופת.

****


ליום ההולדת של גיל שלוש קיבלתי מכונית מרוץ כחולה, עם פסים שחורים ולבנים מקודקוד ועד ירכתיים, ומספר כלשהו על מכסה המנוע. אני זוכר שגיליתי אותה מתחת לכרית, והתפעמות חדה של שמחה, אבל זהו. הזיכרון מגיע עד שם. לא כלום יותר. לא את מה שקרה אחר כך, לא את תגובותיהם של אמא ואבא, לא מה היו היחסים ביניהם, לא את השכנים וביתם, לא את הגננת או מלכה לוברבוים המורה שלי מכיתה אל"ף ובי"ת. כמעט שום דבר כזה. בכלל, הזיכרונות הכי מוקדמים שלי, אפילו מגיל חמש או שש, הם כמו הבלחות של תמונות סטילס, כתמים מופשטים של משהו לא ברור. שולחן פורמייקה כעור במטבח, אח שלי נכנס בדלת הרשת של הבית כשהוא חוזר מהתיכון, ואת עצמי לוקח חגורת נשים אדומה ורחבת אבזם של אמא, מעמיד פנים שאני איזה סוג של גיבור-על ויוצא להציל אנשים בשכונה. זהו. ערפל של זמן הקהה את הכול, אחרי שלושים שנה.
אצל עמוס עוז, הזיכרון הוא חד מאוד, מלא פרטים ופרטי פרטים מבהילים בעוצמתם ובפרספקטיבה המופלאה שהם מקבלים לא אחרי שלושים כי אם שישים שנה. איך הוא זוכר את זה? האם זה רק סיפור? מין עיבוד של פרט קטן, וטוויית סיפור שלם סביבו עד שהפרטים ממלאים את עצמם, בעזרת אירועים היסטוריים, סיפורים של אנשים אחרים וסיפור מומצא? או שמא עמוס עוז באמת זוכר את כל ילדותו באופן חי וצבעוני ועשיר כל כך?
הוא כותב על כך בעצמו:"עכשיו בחדרי בערד ביום קיץ בסוף חודש יוני שנת 2001 אני מנסה לשחזר לי, או לא לשחזר כי אם לנחש, להעלות באוב, להוציא כמעט יש מאין: כמו אותם מפחלצי פוחלצים ממוזיאון הטבע, המעמידים דינוזאור שלם על סמך שתיים שלוש עצמות...".
לא סתם אני קורא את הספר הזה בפעם השלישית. ואין לי ספק כי אשוב לקרוא אותו בעתיד, למצוא בו פנינים נוספות בהמשך חיי. כי אי אפשר שלא ללמוד ממנו, לא משנה מי אתה, בעיקר אם אתה "הקורא הטוב". אין עמוד כאן שאינו מלאכת מחשבת של ספרות ושל הבנת החיים. עמוס עוז אינו רק אספן של פרטים אוטוביוגרפיים, תאריכים ושמות שאותם הוא עורך בסדר כרונולוגי בשילוב עם כמה עובדות היסטוריות, אלא הוא מפרק ומרכיב את ילדותו בעיניים ובידיים של מי שהוא היום, פוער ופורע באירוניה דקה כאזמל מנתחים את עצמו, משפחתו, ודמויות אחרות שנטלו חלק בהסטוריה הכללית והאישית שלו, את הטרגדיות והקומדיות של חייו המוקדמים אבל בעיקר את דמותם של אביו ואמו. הלעג שלו נמסך בכמויות הומואופתיות כמעט לתוך הסיפור, כשהוא חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך הספר על חרדתו של אביו משתיקות, למשל, ועל ההלצות האינפנטיליות (קלמבורים) שהיה מחבר כדי להימנע משתיקות כאלה. או בתיאור ידענותו של אביו שידע שבע עשרה לשונות (וכולן במבטא רוסי). התיאורים של איך, למשל, ערכו אז שיחת טלפון בין משפחתו בירושלים לקרובים בתל אביב, או איך אביו היה מחמם להם את מיץ התפוזים בחורף כי לשתות מיץ קר היה נחשב מתכון בדוק להצטננות, יכלו להיות משעשעים אילו לא היו כל כך מכמירי לב וטבולים במידה לא מבוטלת של סרקזם חבוי.
כשאני מתבונן על הילדים שלי היום, אני תוהה לעתים קרובות מה יזכרו כשיתבגרו, מחייהם כילדים. איך אני נראה באמת בעיניהם העתידיות. אם הם יזכרו לטובה את בדיחות הקרש שלי, את המקומות שנסענו אליהם לחופש, את היום-יום בבית ואת היחסים המדוייקים ביני לבין אמם. את חיי השכונה כבר לא יזכרו, לצערי, כי אין דברים כאלה יותר. יזכרו, אולי, קניונים מוכי ניאון, פייסבוק, ומשחקי מחשב. אולי. או שאני סתם זקן ופער הדורות גדול ממה שאני מעריך, ואולי גם זה ייראה בעולם העתידי כמו זכרונות וינטג' מלאי ניחוח. אבל זה סתם במאמר מוסגר.
הספר הזה גרם לי להביט בעין בוחנת יותר על חיי, שזה משהו שקורה לעתים רחוקות, נדמה לי, מקריאה. עוד יותר מכך - צחקתי (בקול), בכיתי (אם לא היה מישהו לידי, אז גם בקול), נזכרתי, חשבתי לעומק על משפחה, אהבה ודאגה, אמא ואבא, יחסים, זמן, וגעגועים. אוף.

אין דברים כאלה.


***

ספר רב-עוצמה ומרגש אשר מורכב מפן היסטורי-לאומי ופן אישי-משפחתי. את 5 הכוכבים לספר הענקתי בעיקר בגלל הפן ההיסטורי-לאומי רב-הערך. בפן האישי-משפחתי יש בספר לא מעט צהוב, אם כי יש להעריך את המחבר על פתיחותו, כנותו ועל האומץ לחשוף הכל ובנוסף זה גם מוסיף עוד פילפל לספר. כמו-כן יש לציין שבמקומות רבים הפן האישי-משפחתי משיק לפן ההיסטורי-לאומי שזה נהדר.

רק לא ברור לי כיצד המחבר כאן זכר לפרטי פרטים מקומות או אירועים חד-פעמיים שחווה בתור ילד – את התיאורים המפורטים של בתים, מסעדות, האנשים ומה הם לבשו וכו’.

בדיעבד ניתן לומר בקריצה שצריך להיות בר-מזל גדול כדי שהמשורר טשרניחובסקי יאמץ אותך לחיקו כבר בהיותך ילד קטן, שהמשוררת זלדה תהיה המורה שלך בכיתה ב’ עוד בהיותה אלמונית, שתתארח בקביעות בתור ילד עם הוריך אצל פרופי קלוזנר המפורסם שהיה אחיו סבו של עמוס עוז כאשר מתארחים אצלו איתך ביחד גם הוריו הצעירים של בנימין נתניהו, לבקר באותה הזדמנות גם בביתו של הסופר ש"י עגנון שגר בקרבת מקום ושראש-הממשלה בן-גוריון יזמינך לשיחה אישית במשרדו עוד בהיותך חייל בן 20 בדרגת סמ"ר רק בגלל כמה שורות של הערות שכתבת למאמרו של ראש-הממשלה בעיתון ‘דבר’.

לדעתי היה מן הראוי להוסיף על הכריכה האחורית תמונה קטנה של המחבר הבוגר (בנוסף לתמונתו בתור ילד קטן לצד הוריו שכבר ממלאת את כל הכריכה הקדמית), כי ככה הרי הוא התפרסם כאן ובעולם ולא בתור ילד. הרי זה ספר אוטוביוגרפי לא פחות מספר היסטורי-לאומי.

אני לא קורא הרבה ספרים מהסוג הזה ולכן אין לי קנה-מידה אמיתי לגבי הערך הספרותי של הספר. אם כי אציין שלפני כמה שנים קראתי ספר דומה נפלא עם פן היסטורי-לאומי בעל ערך רב ומרתק ביותר ושמו "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר. הייתי אומר שגם לספר ההוא מגיע מעמד דומה כמו הספר הזה בתודעת הציבור.

״סיפור על אהבה וחושך״ הוא לא רק ממואר אישי, אלא רומן יסוד על לידתה של ישראל מתוך ספרים, גלות, שפה, חלומות ושבר. עוז כותב את משפחתו כמו שמספרים שושלת מקראית: אבות ואמהות, נדודים, הבטחות, אכזבות, עיר קודש, ארץ מובטחת - ובמרכז ילד אחד שמנסה להבין מאיזה חומר עשויים המבוגרים שסביבו.

החיבור התנ״כי כאן אינו בשם או בעלילה מסוימת, אלא בתודעה. ירושלים של עוז היא עיר ממשית וגם סמל; המשפחה היא משפחה פרטית וגם משל לציונות האירופית; והאם, בדמותה השותקת והנעלמת, הופכת כמעט לשכינה פצועה של הבית והמדינה הצעירה. זהו ספר על אהבה וחושך, אבל גם על בריאה: איך נבראת שפה חדשה, זהות חדשה, מדינה חדשה - ומה המחיר שמשלמים האנשים שחלמו אותה לפני שהפכה למציאות.

נתתי ארבעה כוכבים לאור הלאות שמאפיינת את החלקים המתקדמים יותר בספר.

אחד הספרים היפים ביותר שקראתי מעולם! אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל לתאר את מה שהספר הזה עשה לי. צחקתי, בכיתי, צחקתי, שוב בכיתי... הדמעות זלגו מעיני ולא פסקו. מאז נעוריי לא התרגשתי ככה מספר. זה כאילו מישהו אסף לתוך ספר אחד את כל הסיבות לכך שקריאה היא התענוג הכי גדול של חיי. מעין תרכיז מזוקק של כל הטוב שלספרים יש להציע לעולם. עמוס עוז כתב את הביוגרפיה היפה ביותר, המושלמת ביותר, שקראתי אי פעם.

איך הוא עשה את זה? איך הוא הצליח לקחת את חייו ולהכניס אותם ככה לספר כמו לאיזו מן קופסה? כמו אותה קפסולת זיכרון מהסרטים של 'הארי פוטר'... אתה קורא וזה כאילו שאתה הופך למן רואה ואינו נראה, שעומד לו אי-שם ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, ומתבונן בילד עמוס קלוזנר שפוסע בין שני הוריו לצד החנויות הסגורות ובתי הקפה הדוממים של שבת בצהריים, בדרך לביתו של הדוד יוסף... קשה לי למצוא מילים לתאר את ההרגשה המיוחדת שהספר נותן. בואו נאמר רק שאני, שנולדתי 26 שנים לאחר קום המדינה, מרגישה היום איכשהו שכאילו נכחתי בהקמתה. שגם אני התעוררתי בהתרגשות, בליל ההצבעה באו"ם, לאחר חצות לשמע הצהלות והצווחות שעלו מהרחובות, ובכיתי יחד עם כולם מאושר ומהתרגשות. זו חוויה שקשה לצפות ליותר ממנה בקריאת ספר.

ולחשוב שהאוצר הנדיר הזה היה מונח אולי שנתיים סגור ליד המיטה שלי, ובכל פעם מצאתי לנכון להתחיל לקרוא דווקא ספר אחר. חששתי מעמוס עוז, שקראתי עד כה רק מעטים מספריו ("קופסה שחורה", ''לדעת אישה") והם משום מה זכורים לי כמתוסבכים וקודרים מדי. עכשיו אני רוצה לנסות לקרוא ספרים נוספים שלו. את הספר הזה, בכל אופן, סיימתי בידיעה ברורה שאקרא שוב. ולא רק זאת, אלא שהוא ימשיך לגור ליד המיטה שלי כי אני ארצה לחזור אליו מדי פעם בפעם. זה לא מאפיין אותי בדרך כלל. אני נוטה לרוץ מספר לספר כדי להספיק כמה שיותר. אבל הפעם זה שונה. אני ארצה לחזור אל כל אותם קטעים נפלאים שהצחיקו אותי או ריגשו, או הפתיעו... כמו למשל: שיחת הטלפון המשעשעת לתל-אביב, הרגע שבו אריה חוזר לביתו רועד ונרגש לאחר שספרו נמכר, המחשבות העצובות ביותר בעולם של ילד לאחר מות אמו... וגם ליל ההצבעה באו"ם, ימי המצור על ירושלים ומלחמת השחרור, המפגשים עם יוסף קלוזנר, עגנון, ביאליק, זלדה, טשרניחובסקי ובן גוריון, אסיפת תנועת 'חירות' ונאום ה"הזדיינות" של בגין... ועוד אינספור פנינים היסטוריות וספרותיות שמתחבאות להן בין דפיו התמימים למראה של הספר המדהים והבלתי נשכח הזה.

ואם אאזור אומץ, יום אחד גם אחזור אולי אל אותם הקטעים שהיה לי קשה לקרוא. שהפחידו אותי. כאחת שסובלת לא מעט מנדודי שינה, אני מכירה היטב את החושך הזה שלילות לבנים עלולים להחדיר לנשמתך... דמותה של פָניה עוד תלווה אותי זמן רב. זה באמת סיפור על אהבה וחושך.

קראתי תלונות שהספר קצת חוזר על עצמו. כן, זה נכון, הוא חוזר על עצמו מדי פעם. אבל זה מתאים כי ככה הם הרי החיים. אתה נזכר במשהו, עובר למשהו אחר, ואז חוזר לזיכרון ההוא, מזווית קצת אחרת, כשאתה קצת אחר. דווקא ההיעדר ההקפדה על עריכה מדויקת, מוסיפה לתחושת האותנטיות שעולה ממנו. קראתי גם שיש שמרגישים שהוא ארוך מדי. בעיני זה כמו להגיד על חפיסת שוקולד בלגי משובח שהיא גדולה מדי. בניגוד להרגלי, ניסיתי לקרוא אותו כמה שיותר לאט. בנגיסות קטנות-קטנות, שלא ייגמר. זה לא ספר קל לקריאה אבל אני אהבתי אותו עד אין קץ. זה ספר מענג שצריך לקרוא לאט-לאט ובסבלנות ולתת לעצמך להרגיש כאילו אתה שם, והוא לוקח אותך לשם, לימי ראשית המדינה, יותר מכל ספר אחר שקראתי אי פעם.

בשתי מלים – יצירת מופת.

אזהרה לקהל הקוראים.
הביקורת הזאת תהיה פוליטית לעילא ומלאת תהיות קיומיות באשר להבדלים בין השמאל והימין.
בעלי קיבה רגישה, ילדים קטנים, נשים בהיריון וחברי 'בצלם' מוזמנים בחום לדלג.
(היא גם נכתבה בין שלוש לארבע לפנות בוקר. למה שלא תתעלמו ממנה כולכם ונמשיך להיות חברים.)

*

לא במקרה נמנעתי עד עכשיו מעמוס עוז.
קשה לי עם אנשי רוח אינטלקטואלים שמרשים לעצמם לדבר בשם המוסר וזכויות האדם.
קשה לי עם אדם ששולח את ספרו למרוואן ברגותי, בצירוף הקדשה המייחלת לשחרורו.
קשה לי עם אמירות מתלהמות, מה גם שהן מופנות נגדי (ציטוט למטה).
קשה לי להאמין במוסריותו של אדם שאמר "מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה", אבל לא עלה בדעתו לשכב תחת גלגלי הדי-ניינים שהרסו את נוה-דקלים ואת עצמונה.
וקשה לי להפריד בין האדם לבין הסופר. בין הדעות לבין הכתיבה, שלעולם אינה נקיה מאג'נדות.
קראתי בספרו (המצוין) של נתן שרנסקי דיון מעניין בינו לבין שני אסירים אחרים, בעניין הקשר בין יוצר לבין יצירה לאחר שהושלמה. אחד מהם טען שהיצירה עומדת תמיד בפני עצמה; אנחנו לא יודעים מי היה שייקספיר, והדבר אינו פוגם באיכותם של 'המלך ליר' ו'המלט'; אני אישית מצליחה בקלות לקרוא כל ספר מספריו של רואלד דאל למרות היותו אנטישמי. השני טען שאין להפריד בין הסופר והאידאולוגיה שלו לבין פרי עטו. ואם כי מבחינה תיאורטית טהורה אני חושבת שהצדק איתו, מי מאיתנו מצליח להעמיד באמות מידה חמורות כל כך את הרגלי הקריאה שלו?
הגעתי למסקנה זמנית שאם אני נהנית מספר מסוים, משמע אני מצליחה להפריד בין הסופר לבין הספר, מה טוב.
ואם אני מתקשה לקרוא ספר כלשהו, אין שום סיבה שבעולם לאלץ את עצמי לקרוא אותו. הרי יום אחד ממילא אתבגר.



אז קשה לי עם גרוסמן וקשה לי עם שלו וקשה לי עם א.ב. יהושע וקשה לי גם עם עוז;
ולמרות שסרקתי כבר כמעט כל מדף בספרייה היישובית הקטנה שלנו, אני נמנעת בדרך כלל מגדולי הספרות העברית החדשה.
במקום מסוים אני תמיד מרגישה שאני אולי מחמיצה משהו גדול. איזו ישראליות מזוקקת; איזשהם ערכים גדולים; איזו אמירה בסיסית שאני מפסידה בגלל חוסר היכולת שלי להכיל דעות שרואות בי את כל הרעות החולות.
ולכן, קראתי כבר את "הדבר היה ככה", ואת "מישהו לרוץ איתו", ואת "יש ילדים זיגזג", ואפילו עיינתי קצת ב"הבשורה על פי יהודה". והשמיים לא נפלו. אפילו נהניתי. ועדיין, כל פעם ששמעתי את שמם של הסופרים המוכשרים באמת האלה ברדיו, תקפה אותי בחילה.
(כנראה זה גורלו של קורא ימני. הגיע הזמן להתרגל. יש לי רעיון שיווקי חדש בנוגע לשקיות הקאה במבצע בצומת ספרים, אבל אולי כדאי שאשן על זה לילה.)



שאלת אגב. האם תהיתם פעם מדוע כל אנשי הרוח והאינטלקטואלים בישראל הם שמאלנים?
התשובה הפשטנית תהיה, כי אין ימנים אינטלקטואליים. עד כמה שהיא מופרכת, כבר שמעתי אותה נאמרת ברצינות רבה.
אני מתקשה להאמין בזה. יש לא מעט אנשי ימין שיכולים להוות מצפן מוסרי לא פחות, אם לא יותר, מעמיתיהם בשמאל.
תשובה ימנית קלאסית תתלה את האשם בתקשורת. התקשורת מוטה שמאלה ולכן היא לא תעניק למכתב גלוי של הרב טאו את אותה עוצמה שנלווית למכתבו של איש רוח אמיתי. יכול להיות שיש בזה מן האמת.
בכל אופן, אותי לימדו שלהאשים מישהו אחר אולי צודק וגם עוזר מוראלית, אבל לא ממש פרודוקטיבי. לכן הלכתי לבדוק בויקיפדיה מיהו אינטלקטואל ומה בעצם חסר לנו בימין. אז ככה:
הסוציולוג יהודה שנהב מגדיר את האינטלקטואל כ"מי שיש לו סטטוס בשדה אחד (ספרות, אקדמיה, שירה, משפט, פיזיקה), אבל מתייצב ומביע את עמדתו בשדה אחר - הפוליטי והמוסרי. [...] מי שהצליח לחצות את השדה שלו, לעזוב את הווקטורים המוכרים בשדה שבו הוא פועל מתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים, מכוח ההון הסימבולי שעומד לרשותו". אינטלקטואל אמיתי "הוא טיפוס של משוטט, מאבחן, מתריס".
אומר לכם משהו: יש לא מעט אנשי ימין ש"יש להם סטטוס" באחד מהשדות לעיל. אבל לאף אחד מהם אין את החוצפה, או היומרה, או האחריות, או איך שתרצו לקרוא לזה, "לשוטט בשדות אחרים מכוח ההון הסימבולי העומד לרשותו".
אולי זה העניין.
ואולי הוא אחר לגמרי:
המונח "אינטלקטואל" כשם עצם הפך לפופולרי בשנת 1898, לאחר שעורך בעיתון צרפתי כינה כך את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לאלפרד דרייפוס שנחשד בבגידה. [...] כתוצאה מכך, למונח יוחס במקור קונטציה של כינוי גנאי עבור אנשים שאינם נאמנים למדינתם.
בבקשה אל תקפצו עליי. לא אמרתי שאנשי הרוח השמאלניים הם בוגדים. אבל אם נאמנות למדינה סותרת אינטלקטואליות, אז הימין בבעיה גדולה משחשבתי. מעוות לא יוכל לתקון.
(ואם אמרתי, אז מה? עמוס עוז קרא לנוער הגבעות ניאו נאצים וסירב לחזור בו, כי "רציתי לזעזע".
מובן, הזכות להפריז על מנת לזעזע שמורה רק לאינטלקטואלים ולא, נניח, לקמפיין בוטה של "אם תרצו".
שאני מגנה, כמובן, בכל תוקף.
שמתם לב לנטייה הרפלקסיבית של הימין לגנות כל אמירה מתלהמת, כל מעשה מכוער, כל התאגדות קיקיונית אלימה מקרב המחנה?
לא ראיתי אף פעם נטייה מקבילה בשמאל. לא כשקראו לאיילת שקד נאצית, לא כשכיבדו את כלל מצביעי הימין בכינויים מחמיאים.
יש למטה ציטוט יפהפה של עומס עוז. שמאלנים המבקשים לגנות יכולים לעשות זאת בהודעה אישית.)
שמעתי לאחרונה בדיחה לא קשורה בעליל, אבל אם התחלתי לקטר על אי שוויון, זה הולך.
למה מילים יכולות להרוג רק מימין לשמאל ולא משמאל לימין? כי ככה זה בעברית.
ולמה הנאורות תמיד כולה בשמאל? ולמה ההשכלה?
שאלות קשות יש לי הלילה. איטס פור אין דה מורנינג, והביקורת הזאת צריכה להגיע אל סופה.

*

אז מה יש בו, בסיפור על אהבה וחושך.
הרבה מאוד חושך. מעט שבמעט אהבה.
כל הדמויות בו יש בהן ממד גרוטסקי או נדכא או דהוי או עגמומי;
על כל האירועים מוטבע חותם קודר של חיים קטנוניים, שפלים, עלובים.
עין לא סלחנית ראתה רק את המכוער והזר והחולני וזרתה לרוח את הפן האנושי שבדמויות.
אוצר המילים המדכדך המרשים הזה הוא רק טעימה מעשרות המילים השונות שעוז עשה בהן שימוש כדי ליצור את אותה תמונת ערפל שהוא קורא לה 'אהבה וחושך'. למילה אהבה יש אצלי משמעות אחרת לגמרי. ואם זאת אהבה אצל עוז, צר לי עליו באמת.

הוא מלאה, החושך הזה. הוא משרה תחושה של דיכאון. תחושה שהשפה העשירה והזכרונות הרכילותיים מגדולי הדור הקודם לא יכולים לה.
אני סיימתי אותו בטעם מר.
כנראה שיום אחד אתבגר ואקרא את שלו וגרוסמן ויהושע ויזהר.
לעוז אני לא חוזרת.

*

הספר הזה מוכיח שעוז יודע לדקור ולהכפיש במילים מעודנות ובחן. אין לי דרך, אם כן, להסביר את הציטוט הבא:
"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף."
(עמוס עוז בנאומו בעצרת שלום עכשיו 1989, כנגד גוש אמונים)

אחרי שקראתי הרבה מאוד ביקורות והמלצות נלהבות על הספר הזה ניסיתי לקרא אותו. לצערי, זה לא הצליח בפעם הראשונה. לא הצלחתי להגיע לעמוד 10. הוא איטי מדי לטעמי. מאוד יתכן שאנסה פעם נוספת, ואצליח לקרא אותו. זה קרה לי כמה וכמה פעמים עם ספרים אחרים.

קשה לי לומר שהפרוזה של עמוס עוז אהובה עלי באופן גורף, מעטים מגיבוריו אהבתי ולמעטים התחברתי אבל בעברי הרבתי לשמוע את הרצאותיו, ובכנות אודה שהבחירה בספר הזה הפעם נעשתה בשל הסקרנות. סקרנות לדמות ,לנופי הילדות, ולמאורעות העבר. אז נגיד שזכיתי בחוויית קריאה מושלמת, חוויה הולמת לחגיגות 70 שנה למדינת ישראל, שהרי ההיסטוריה האישית של עוז ושל משפחתו ארוגה בתוך כל מה שהתרחש כאן במאת השנים האחרונות כמעט.

מאז היותי העדפתי לקרוא אוטוביוגרפיות על פני ביוגרפיות. ה"אוטו"-הגיבור- מי שכותב את עצמו ואת חוויותיו, מכניס אותנו אל נבכי ליבו ולא מחויב לעובדות ולפרשנויות מבחוץ שלעתים יש בהם טעם מרוחק וגם לא בטוח אם מדויק, ולכן הוא גם נתפס כהרבה יותר אוטנטי ומכמיר מהביוגרף. ככה זה מה לעשות ....

למעלה מחודש ימים באתי ויצאתי מביתו ומחייו של עוז, מבלי לעורר את הדחיפות האופיינית לי. לא גמעתי בקצב מהיר את סיפוריו, ההפך, צעדתי אתו שלובת זרוע בין התחנות של חייו. נכנסתי לבתים של מקורביו שוטטתי בסמטאות ירושלים, נחתי ושוב צעדתי וכך המשכתי להנאתי... נפגשתי עם פרופ' קלוזנר ועגנון, עם טשרניחובסקי ועוד עם רבים אחרים שחיו ויצרו באותה התקופה, ואפילו ספגתי את הריחות ואת הצלילים, ואת הרטטים הקטנים שאקרא להם אדוות שכוחות שבדרך כלל נשארים עלומים, כי עוז מוכשר מאוד בעושר הפרטים ונחשפתי כמובן למערכת היחסים הטרגית של הוריו עד הסוף המר, ובין השורות התרעננתי בביטויים שגם אם עבר עליהם הכלח - לא נס לחם עדיין. הוא הצליח די בקלות להעלות חיוך על פני כי הוא כותב בהמון אמפתיה, ובהשלמה גם את הכואב והפוצע .

לא קל היה פה מסתבר, בכל המובנים האישי והכללי, למרות שאמירה כזו עשויה להישמע כקלישאה, כי לעולם נראה מכאן לא בדיוק את מה שראו משם, אבל היות וטבעו של האדם אחד הוא, הקנאות והשנאות ותהפוכות הגורל והאמוציות רקחו ובעבעו עוד מקדמת דנא על אותן הלהבות ממש. מאז ועד היום אנשים חגגו ונהנו למרות הקושי - דור דור תשוקותיו והגיגיו- הרומנטיקה לבלבה לצד רגשות תסכול ושברון לב, שמחות לצד עיצבונות, רחש וגעש קיצוניים ורגזנות נפלטו לאוויר כלשונות לבה חורכות .

והמסקנה המתחייבת היא שאין חדש תחת השמש כמובן, אלא שבכל זאת, להיחשף לאיכותם של אנשים ותכנים שכבר עברו מן העולם, זה מרענן, מרומם מרגש ומזכיר לנו מאיפה באנו ומה מכל זה, מהעבר שלנו, כדאי שנאמץ בחום כצידה יקרה לעתיד טוב וערכי יותר .

כתוב בכריכה האחורית של הספר, ש"העלילות והאפיזודות שבו מכמירות לב ומן העבר השני מבדחות, והן אלו שהופכות או משמשות את שאיפותיו של עוז ואת הספרים שהוא עתיד לכתוב ..."

אז מומלץ בחום !

כמה הגיגים לאחר קריאת הספר המופלא-משובח-מופתי הזה:
1. אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מהיכולת של עמוס עוז לזכור לפרטי פרטים את קורות חייו (וכבר ציינו זאת לפניי). האיש הוא פנומן. בור סוד שאינו מאבד טיפה. נדמה שכל דבר שנקלט בעיניו, נצרב בזיכרונו. כל מחשבה שעלתה במוחו, כל הבחנה וכל תובנה שבאה בעקבותיה, כולן נשמרו במוחו במשך עשרות שנים. בגיל 60 (גילו בעת כתיבת הספר) הוא מסוגל לתאר תיאורים מפורטים של סצנות מחיי משפחתו ובכלל מקורותיו כילד ברמת דיוק יוצאת דופן. איך נראו הרהיטים בדירה, מה לבש כל אחד, מה אמר ואיך אמר, תנועות הגוף והבעות הפנים, הצבעים-הריחות-הקולות מבחוץ ועוד ועוד. סצנות ארוכות שמתועדות כמו במצלמה, בליווי פרשנות אישית שלו לדברים. לא יכולתי שלא לתהות איך עובד המוח שלו. נראה שבכל נקודת זמן הוא מסוגל לקלוט, לפענח ולקטלג נפח אדיר של נתונים, ולשלוף אותם מאוחר יותר ליצירת סצנות היזכרות ארוכות מאוד. אם להפנות רגע את המבט אליי, נדמה לי שכל הזיכרונות שלי הם זיכרונות קצרים מאוד. לא יותר מכמה דקות בודדות וגם זה עם חללים גדולים באמצע וללא ערוצי מידע שלמים שעוז מצליח לקלוט ולזכור. אם הייתי חוקרת מוח, אין לי ספק שעוז היה אצלי במעלה רשימת המועמדים הפוטנציאליים למחקר.

2. המשפחה של עוז כל כך נוגעת ללב, שקשה לתאר. כל כך עניין אותי לקרוא עליהם עוד ועוד, להכיר אותם, להבין אותם, וכן, גם לתמוך בהם. ממש הרגשתי צורך להיכנס לסיפור ולעשות משהו, אני אפילו לא יודעת מה. במיוחד התעצבתי על האב, דמות מקסימה, אוהבת ואופטימית שהחיים לא האירו לה פנים, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה רגשית. גילויי האהבה שלו לבנו הם פשוט מרגשים עד דמעות, ולכן קצת קשה לקרוא את הלעג של עוז כלפי כמה ממנהגיו. גם בהקשר זה, עוז ראוי להערכה רבה, על יכולתו להחיות את הדמויות, להעביר את מורכבותן וליצור אצל הקוראים עניין ורגש רב כלפיהן.

3. עוד עניין מעורר התפעלות הוא הצד האינטלקטואלי של כל הסובבים את עוז בילדותו. נראה שהוא חי בסביבה אינטלקטואלית לעילא ולעילא, סביבה שבה רווחה הבקיאות בתחום מדעי הרוח, ודיונים על ספרות, שירה, פילוסופיה ותורות אידיאולוגיות שונות היו דבר שבשגרה. לאור זה, קל יותר להבין איך הפך עוז לדמות כל כך מעניינת, רגישה ובעלת שאר רוח.

לא נותר לי אלא להוסיף שאני מצטרפת לכל הסופרלטיבים שכתבו כאן על הספר לפניי ולקוות שאמצא עוד ספרים ברמתו.