יש בשפה היידיש מילה כזאת. כותבים אותה כלבתע, שזה יידיש עבור המילה הארמית כלבתה, כלומר כלבה.קוראים קלפטה, וזו מילה שמתארת אישה רעה, מכשפה כזאת, משהו כמו bitch באנגלית, אבל גם קצת אחרת. גיבורת הספר הזה רוזה אחמנטובה היא ממש לא יהודיה, למעשה היא גם קצת אנטישמית, כמו שהיא אנטי כל דבר שהוא לא רוזה אחמנטובה, והתיאור קלפטה הולם אותה מאוד. זה בדיוק היא. דומיננטית, חזקה, מעשית אבל גם אגוצנטרית, נרקסיסטית ומניפולטיבית.

אתם לא רוצים להיות קרובים לדמות כמו רוזה, שכוכבה שביט מ"קופה ראשית" היא מלאך שוחר חסד לעומתה. ופחות מכל מומלץ להיות הבת של אשה כזאת. היא עלולה לדרוך על כל ביטחון עצמי שאולי היה לכם, ובאופן כללי למרר לכם את החיים.

חוץ מרוזה מה יש בספר? טוב, לא הרבה חוץ ממנה. היא המספרת, ולכן נשמע הרבה כמה היא טובה וכמה האחרים גרועים. האחרים זה כולל את בעלה קלגנוב חדל האישים שגם עוזב אותה לטובת אישה אחרת, את השכנה שהיא לא אוהבת, את האנשים בסביבה, ובראש ובראשונה את הבת הלא מוצלחת שלה סולפיה. וכמובן גם את בני הזוג שסולפיה בוחרת, את בני המשפחות שלהם, ופחות או יותר את כל העולם. את מי רוזה כן אוהבת חוץ מאת רוזה עצמה? את הנכדה שלה אמינט. בניגוד לכל הסיכויים סולפיה חדלת האשם והקצת פסיבית (שאין להאשים אותה על שני הדברים) הביאה לעולם ילדה, וכנגד כל הסיכויים רוזה מאוהבת ממש. היא לוקחת חסות על הילדה מינקות, מה שגורם די הרבה סיבוכים ולמעשה מוביל את הספר, כי רוזה נחושה לתת לאמינט (זה השם שנתנה לתינוקת) חיים טובים, גם אם זה אומר לחטוף ולהפריד אותה מאמא שלה, לקחת אותה לארץ אחרת, לסרק אותה בקשיחות או להפיל אותה לידיים של פדופיל גרמני.

בין השורות אנחנו לומדים על חיים בעולם הקומוניסטי של שנותיה האחרונות של מה שהיה פעם ברית המועצות. על שקי הרשת שבהם עושים קנות, התורים, מצוקת הדיור, הדירות המשותפות, השוחד שצריך לתת לפקידים ולכל בעל סמכות, הרפואה הגרועה, ועוד. מהבחינה הזאת, אבל רק הזאת, הספר הזכיר לי את הספר של אניה פון ברמזן "אומנות הבישול הסובייטי". הייתם חושבים לפי שם הספר שגם הוא יכלול מתכונים או לפחות דרכי הכנה, אבל הספר הזה פחות עושה את זה. או כמו שכותב דיטר, אחת הדמויות, אין ממש דרך לשחזר מתכונים מהמטבח הטטארי.

אל הספר הזה הגעתי בעקבות הופעתו השכיחה בדף הראשי של ביקורות באתר סימניה. גם אם לא קראתי בעיון את הביקורות, הכריכה האדומה והשם המוזר תקעו לי אותו בראש וכשהגעתי לספריה וראיתי אותו תיארתי לעצמי שכדאי לקחת. בהתחלה חשבתי שזה ספר על יחסי אימהות ובנות וכבר כתבתי שזה נושא שמעסיק אותי בשנה האחרונה, אבל לא. זה משהו אחר.

הספר ציני עד כדי גרוטסקיות. מה שבהתחלה מרענן אבל בשלב כלשהו הופך להיות מעייף, כי כבר הבנו את הקטע, קצת כמו בדיחה שנמשכת יותר מדי. שלושה וחצי כוכבים, אולי אני אעגל לארבעה. נראה.

אני מאד אוהבת ספרים הנכתבים עי סופרים מתרבויות אחרות כאשר הספר משקף זאת.

הספר הזה כתוב נפלא מספר סיפור בנלי ופשוט שיכול להתרחש בכל מקום, ובכל תרבות ולמרות זאת יש לו ניחוח יחודי רוסי עם טעם טאטארי.
הסיפור על משפחה בה האם היא עמוד התווך המחזיק את כל המשפחה, גם כאשר היא מתפרקת, על רקע החיים המתדרדרים ברוסיה בשנות הקומוניזם.

איזה ספר נהדר, מופרע, מצחיק, נועז ופרובוקטיבי.
איך כמעט פספסתי אותו, כשהנחתי, שמדובר בספר בישול...(-:
זוהי מן קומדיה שחורה על טיפוס בשם רוזה אחמנטובה.
אישה טטארית, החלטית ותקיפה, שנונה ודעתנית, חרוצה ומסורה למשפחה, שחיה ברוסיה בתקופת המשטר הסובייטי עם בעלה קלגנוב ובתם סולפיה.
אישה מאוד מעשית מאידך, אך מאוד ביקורתית ושיפוטית, אשר הערותיה מצחיקות ואפלות בסגנון: "מה קרה לך? עלה לך הזרע לראש? שכחת בת כמה את?"
גם פן יהודי יש שם, בתה מתחתנת עם יהודי. "יהודים הם יהודים, חייבים להזהר איתם!"
הוא מייד הבחין איזו דירה נהדרת יש לה, ליהודים יש אופי מעשי"
החלטתי להכין גפילע פיש...שהתגלה כסוג של קציצת דגים קרה, ועבדתי עליו שעות רק כדי לגלות שאין לו טעם בכלל"
" אולם בהכנת הצימעס הסרתי מעצמי כל אחריות לטעם. גזרים מבושלים עם צימוקים ושזיפים... אם אלה המתכונים היהודיים, אפילו אני לא יכולה לכשף משהו ראוי לשמו"
לאחר הקריאה גיליתי, שזהו סיפרה השני של אלינה ברונסקי,ואף ספרה הראשון "פארק הרסיסים" זכה בשבחים רבים,
כך שעכשיו אחפש גם אותו.
בקיצור מומלץ בחום, מתכונים חריפים, כאמור, אין שם, אבל איזה מטעמים ברונסקי עושה ממילים.
איש טבח שמה...((:

#
רוזה(לינדה) אחמנטובה היא טטארית בעיני עצמה, החיה ברוסיה הקומוניסטית. עם יכולת נדירה להסתדר וליפול תמיד על הרגליים, השקפת עולם מוצקה, ביטחון בלתי מעורער ביתרונותיה ובחסרונותיהם של האחרים. היא יודעת מה נכון ומה לא נכון לעשות, בטוחה שבלעדיה בנות משפחתה החלושות לא ישרדו שבוע. היא מנהלת את בעלה הלא-יצלח, המאמין, פתי שכמותו, בקומוניזם ובשיוויון, וזוכה לבוז עמוק ממנה. מצד שני אין כמוה להתגייס למען אלה שהיא אוהבת (גם אם היא לא כל כך אוהבת אותם, כבר) ולעשות בלי להתעצל את מה שהיא חושבת שצריך. רוזה היא דמות גדולה מהחיים, גורמת לך לצחוק ולהשתאות, להירתע ולחמול.

רוזה היא המספרת בגוף ראשון את הסיפור הזה. את שאר הדמויות אנחנו מכירים רק דרך עיניה: בתה המכוערת וחסרת השאיפות, בעלה הלא-יוצלח שאפילו אם יחזיקו לו ת'יד לא יצליח להסתדר לבד, נכדתה שהיא אהבת חייה מה שלא מונע ממנה לדרבן, להפחיד ואפילו להכות אותה כדי שתהיה ילדה מחונכת היטב ותשיג מה שסבתה חושבת שהיא צריכה. למען זה כל האמצעים כשרים ושום מאמץ אינו גדול מדי בעיניה. יש בסיפור עוד אנשים המשמשים רקע לרוזה, והיא מתמרנת, מזלזלת, מחנכת אותם ופועלת להשיג מהם את מה שהיא צריכה.

כשקראתי את ספר הביכורים של ברונסקי "פארק הרסיסים" התרשמתי מאד. היא תיארה שם דמות כל כך מדוייקת וכנה של נערה בת 17, שממש רציתי ללחוש לה באוזן דברי עידוד והבטחה לעתיד טוב יותר. כשתורגם ספרה זה ידעתי שאקרא. הוא לא איכזב – מה שקורה לעתים לספר שני המתמודד עם ראשון מוצלח.

אהבתי מאד את הספר הזה הכתוב ביד בוטחת, בשפע הומור – לעתים ארסי , לעתים גרוטסקי לעתים ציני – עם גיבורה בעלת תעוזה של טייס קמיקזה, שדבר לא מפחיד אותה וכלום לא יסיט אותה ממטרתה. לא שהייתי רוצה את רוזה כבת משפחה – חלילה! אבל היא יכולה לפתוח בית ספר לביטחון עצמי והחלטיות, ומועמדים לבית ספר כזה אני מכירה בשפע.

זהו ספר שהדמות של הגיבורה הראשית עושה את כל הסיפור. נעים מאוד, הכירו נא את רוזה אחמנטובה. ואתם רוצים להכיר אותה. היא לא סתם טיפוס, היא חתיכת טיפוס!
רוזה אחמנטובה היא אישה שאף פעם לא מרוצה משום דבר, אבל היא כמו חתול בעל תשע הנשמות, שתמיד נופל וקם על רגליו. ככה
רוזה. היא לא בוחלת בשום אמצעי להשיג את מה שהיא רוצה,וכל האמצעים כשרים.

רוזה נשואה לבעל שהוא לא מציאה גדולה, ויש לה בת, סולפיה שמה, מכוערת ובעלת רגליים עקומות, ולפי רוזה- גם בלי טיפת שכל. אבל את הפיצוי מקבלת רוזה בדמות הנכדה, בתה של סולפיה- אמינט. ביום בהיר אחד סולפיה קבעה כעובדה את דבר הריונה. אין אבא, אין בעל, אבל יש תינוקת בדרך.וכשזו נולדת -רוזה נמסה אל מול התינוקת ונותנת לה את כל כולה.היא מקדישה את כל זמנה לילדה, לחינוכה, ולעתידה. או כמו שרוזה אומרת:ידעתי שלילדים צריך להתייחס כמו לערוגת ירקות. כשמסלקים את העשבים השוטים מהאופי שלהם, מתקבל יבול טוב יותר. (עמ' 60)

הספר שעוסק ביחסי אמהות בנות, ובכלל במשפחתיות מתרחש בשלהי שנות השבעים ברוסיה, ונותן גם חלון הצצה על חיי המהגרים,הימים הם ימי מחסור והמצרכים ניתנים בהקצבה.

הכתיבה קולחת ורהוטה, לעתים נדמית כמשעשעת ומעלה חיוך. אבל שלא תטעו. החיוך הוא לא חיוך שמח, אלא יותר חיוך מריר המחפה על צער הבא מתוך כאב.

לכל אורך הספר יכולתי ממש לראות לנגד עיניי את דמותה של רוזה, להרגיש את האנרגיות שלה, וברור לי שזה קורה הרבה בזכות תרגום טוב ומהודק.

כדאי!

על פי הסקירה הרשמית (זאת שמופיעה על גב הספר ומועתק לראש העמוד הזה) ניתן לצפות לספר הומוריסטי על גיבורה טיפה תמהונית אבל באופן כללי ראויה להערצה.

זה דווקא תאם גם את דעתי אפילו אחרי מאה העמודים הראשונים. וזאת כיוון שהגיבורה היא גם המספרת, ובתור קורא אני נוטה לצאת מההנחה שהמספר שברומן כלשהו, הינו אמין. אם הוא קובע שהזאת היא מכוערת וטיפשה או שהזה הוא עצלן, או שהמספר עצמו יפה ומוכשר, אני אקבל את זה לפחות לזמן מה.

ביד מיומנת ואמנותית (שכן, בלווי לא מעט הומור והרפתקאות פיקנטיות), הסופרת אלינה ברונסקי מוליכה אותנו על דרך של התפקחות. הגיבורה, מתברר, היא נרקיסיסטית פתולוגית שרואה בבני אדם אחרים (כולל ילדיה שלה) אמצעים למימוש מאוויה ותו לא. פני הדברים אינם כפי שחשבנו. אותו קסם, אותם שקרים, שהיא מפעילה (ובהצלחה) על הסובבים אותה, אלה גם מתעים לזמן מה את הקורא.

בסך הכל, מסע מרתק לעמקי לב אפל.

ממתק ספרותי אמיתי. סיפור הכתוב בצורה מיוחדת ומקסימה.
המספרת היא רוזה, דמות מצחיקה. היא תמיד לא מרוצה ממה שמתרחש סביבה.
היא טיפוס מאוד דומיננטי. לא מחכה שדברים יקרו לה. היא מניעה תהליכים.
מסדרת הכול לה ולמשפחתה.
ביתה, סולפיה נכנסה להריון ממקור בלתי מזוהה. בעיניה ביתה מכוערת וטיפשה.
כשנולדת הנכדה, אמינט, רוזה מתאהבת בתינוקת שדומה לה ומיד משתלטת על העניינים.
היא משקיעה מאמצים רבים בחינוך נכדתה ובמציאת זיווג הולם לביתה סולפיה.
רוזה תמיד בפעולה. מתרוצצת, מארגנת הכול ומקטרת על האנשים שמסביבה.
בעיניה, היא הכי יפה, מטופחת, לבושה היטב, חכמה, בשלנית טובה ובקיצור מושלמת.
כל הטוב הזה מתחיל להתערער כשהיקרים לה, נעלמים אט אט מחייה.
הסיפור כתוב כול כך יפה שגרם לי לצחוק ממש בקול.
הסוף מפתיע..
מומלץ בחום.

כאן , "בסימניה" יש ביקורות טובות לספר שמכסות את מה שיש לי להגיד עליו. לכן לא ארחיב, הספר מרתק קשה להניחו שזה כבר מצוין, כמו כן יש בו משהו מוכר.חווית מהגרים קוסמופוליטית כיהודים וישראלים יש לנו לזה נגיעה אישית ולכן הדמויות, ומה שעובר עליהן, מהדהדות צלילים מוכרים. הספר מאד עכשווי ולכן חשוב, לדעתי. כמעט אף אחת מהדמויות לא חייה בארץ מוצאה כולם מחפשים את האושר במקום אחר.העולם בתנועה אלדורדו של ימינו היא גרמניה אך העץ הזה המניב פירות זהב גם הוא עומד כנראה לקרוס מכובד הניתלים עליו.

ספר חד וחריף. מעין ביקורת על תקופת המשטר הסובייבטי, ספר עם הרבה הומור וסטריאוטיפים. אי אפשר שלא לחבב את המספרת (הרעה משהו יש לומר), רוזה שהיא סבתא, רוצה לדאוג לעתיד טוב יותר לנכדתה אמינט. הסיפור מתרחש ברוסיה הסובייטית, בגרמניה המודרנית ויש גם קריצה לנושא העלייה לישראל.
מתכונים לתבשילים אין, אבל שפה חריפה וקולחת בהחלט יש. ממליצה בחום.