אם כבר שיתפתי אתכם בעבר והמלצתי על "הסדרה הקטנה" של הוצאת "כתר", אז עכשיו אני משתפת וממליצה על סדרה נוספת, מופתית, שנקראת "חוצפנית". זו סדרה של ספרים חכמים ונושכים מבית "הכורסא", ו"תשע נשמות", מה שנקרא "הוצאת בוטיק", שמתמחה במצוינות ובספרים יוקרתיים מחממי -לב, בקיצור פנינים ספרותיות ייחודיות מכל העולם.

את "גבירה אבודה" כתבה וילה קאתר, אחת מחשובי הסופרים באמריקה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים, זוכת פרס פוליצר, וכמה יפה היא כותבת על החיים באמריקה ועל האנשים שחיים בה.

166 עמודים שנקראים בשלוק אחד, על גבירה צעירה מלאת חן וקסם כובש– מריאן פורסטר- או גברת פורסטר, שגבר צעיר– ניל הרברט- מלווה את חייה מהצד בהתבוננות והתפעלות, היא מסמלת עבורו את העולם הגדול, את היופי, ואת העידון. והוא לא בדיוק מאהב אבל בהחלט מאוהב כמו כל האחרים שנפגשים איתה או חיים בסביבתה, וההתבוננות שלו בה יוצרת תחושה של היקסמות ("הרי את מקוסמת לי בסוד כל שירת האדם וזמרתו" טשרניחובסקי ) ואינטימיות על גבול האירוטי... אלו שנות התשעים של המאה ה-19 כבר ציינתי, והרבה מילים לא הכבירו על נושאים שבינו לבינה בתקופה הזו, אבל כמה תשוקה גלויה או סמויה הם הצליחו להנכיח בדרכים אחרות...

בעלה, קפטן פורסטר, הוא ג'נטלמן מהדור הישן, מה שנקרא הולד-סקול, איש יותר מחביב ועדין, המבוגר ממריאן ב-25 שנים, מחלוצי יישוב המערב של ארה"ב, איש של עקרונות ומאנשי החזון שהקימו את מסילות הרכבת מערבה, והיא, גבירתו האבודה,בעצם הגבירה של כולם, החיננית מלאת חדוות החיים והכובשת היא מושא להערצת כל מי שנפגש איתה – וגם אני נכבשתי – אוהו שאז עם תהפוכות התקופה כך גם מתנפצים החלומות של ניל, המלווה המתבונן, והנערצת מאבדת מחשיבותה...

נובלה מהודקת קטנה, מלאת צבע, טעם וחן כמו עוגיית מקארון צרפתית.

פשוט נפלא.

אני ממש אוהבת את אליזבת גאסקל, אבא שלי הלך לחפש את אחד מהספרים שלה בארה''ב, אחד מספריה האחרונים רעיות ובנות שלפי דעתי הוא נכס, הוא עדיין לא תורגם לעברית ואני מחכה שיתרגמו אותו. אני אגיד אולי בשחצנות שאני אוהבת יותר את גאסקל מאוסטן, אני לא יודעת אפילו למה?אני מניחה שלדמויות שלה יש יותר אופי. ובאמת התחלתי בהתלהבות לקרוא את קרנפורד, כי אהבתי מאוד את רעיות ובנות וצפון דרום. אבל פשוט לא יודעת מה קרה שם? הדמויות שיעממו אותי. ההתחלה הייתה מעניינת על קהילת נשים בבריטניה השתעממתי מהעלילה אפילו נתקעתי באמצע. אני נותנת לספר 3 כי אני אהבתי את הרעיון אבל שלדמויות אין מעוף את מתחילה להשתעמם,אולי אם אראה את הסידרה בביסי אוהב יותר.

יש בשפה היידיש מילה כזאת. כותבים אותה כלבתע, שזה יידיש עבור המילה הארמית כלבתה, כלומר כלבה.קוראים קלפטה, וזו מילה שמתארת אישה רעה, מכשפה כזאת, משהו כמו bitch באנגלית, אבל גם קצת אחרת. גיבורת הספר הזה רוזה אחמנטובה היא ממש לא יהודיה, למעשה היא גם קצת אנטישמית, כמו שהיא אנטי כל דבר שהוא לא רוזה אחמנטובה, והתיאור קלפטה הולם אותה מאוד. זה בדיוק היא. דומיננטית, חזקה, מעשית אבל גם אגוצנטרית, נרקסיסטית ומניפולטיבית.

אתם לא רוצים להיות קרובים לדמות כמו רוזה, שכוכבה שביט מ"קופה ראשית" היא מלאך שוחר חסד לעומתה. ופחות מכל מומלץ להיות הבת של אשה כזאת. היא עלולה לדרוך על כל ביטחון עצמי שאולי היה לכם, ובאופן כללי למרר לכם את החיים.

חוץ מרוזה מה יש בספר? טוב, לא הרבה חוץ ממנה. היא המספרת, ולכן נשמע הרבה כמה היא טובה וכמה האחרים גרועים. האחרים זה כולל את בעלה קלגנוב חדל האישים שגם עוזב אותה לטובת אישה אחרת, את השכנה שהיא לא אוהבת, את האנשים בסביבה, ובראש ובראשונה את הבת הלא מוצלחת שלה סולפיה. וכמובן גם את בני הזוג שסולפיה בוחרת, את בני המשפחות שלהם, ופחות או יותר את כל העולם. את מי רוזה כן אוהבת חוץ מאת רוזה עצמה? את הנכדה שלה אמינט. בניגוד לכל הסיכויים סולפיה חדלת האשם והקצת פסיבית (שאין להאשים אותה על שני הדברים) הביאה לעולם ילדה, וכנגד כל הסיכויים רוזה מאוהבת ממש. היא לוקחת חסות על הילדה מינקות, מה שגורם די הרבה סיבוכים ולמעשה מוביל את הספר, כי רוזה נחושה לתת לאמינט (זה השם שנתנה לתינוקת) חיים טובים, גם אם זה אומר לחטוף ולהפריד אותה מאמא שלה, לקחת אותה לארץ אחרת, לסרק אותה בקשיחות או להפיל אותה לידיים של פדופיל גרמני.

בין השורות אנחנו לומדים על חיים בעולם הקומוניסטי של שנותיה האחרונות של מה שהיה פעם ברית המועצות. על שקי הרשת שבהם עושים קנות, התורים, מצוקת הדיור, הדירות המשותפות, השוחד שצריך לתת לפקידים ולכל בעל סמכות, הרפואה הגרועה, ועוד. מהבחינה הזאת, אבל רק הזאת, הספר הזכיר לי את הספר של אניה פון ברמזן "אומנות הבישול הסובייטי". הייתם חושבים לפי שם הספר שגם הוא יכלול מתכונים או לפחות דרכי הכנה, אבל הספר הזה פחות עושה את זה. או כמו שכותב דיטר, אחת הדמויות, אין ממש דרך לשחזר מתכונים מהמטבח הטטארי.

אל הספר הזה הגעתי בעקבות הופעתו השכיחה בדף הראשי של ביקורות באתר סימניה. גם אם לא קראתי בעיון את הביקורות, הכריכה האדומה והשם המוזר תקעו לי אותו בראש וכשהגעתי לספריה וראיתי אותו תיארתי לעצמי שכדאי לקחת. בהתחלה חשבתי שזה ספר על יחסי אימהות ובנות וכבר כתבתי שזה נושא שמעסיק אותי בשנה האחרונה, אבל לא. זה משהו אחר.

הספר ציני עד כדי גרוטסקיות. מה שבהתחלה מרענן אבל בשלב כלשהו הופך להיות מעייף, כי כבר הבנו את הקטע, קצת כמו בדיחה שנמשכת יותר מדי. שלושה וחצי כוכבים, אולי אני אעגל לארבעה. נראה.

אני מאד אוהבת ספרים הנכתבים עי סופרים מתרבויות אחרות כאשר הספר משקף זאת.

הספר הזה כתוב נפלא מספר סיפור בנלי ופשוט שיכול להתרחש בכל מקום, ובכל תרבות ולמרות זאת יש לו ניחוח יחודי רוסי עם טעם טאטארי.
הסיפור על משפחה בה האם היא עמוד התווך המחזיק את כל המשפחה, גם כאשר היא מתפרקת, על רקע החיים המתדרדרים ברוסיה בשנות הקומוניזם.

למי שטרם קרא, ולמי שקרא לפני הרבה שנים - תרגום חדש. ספר קליל, אירוני, כתוב נפלא

היה לי כיף גדול לקרוא את הספר היפה והעדין הזה.
אשה קטנה גדולה מהחיים מוציאה לפועל רעיון שלא יוצא לה מהראש, לפתוח חנות ספרים בכפר נידח באנגליה בשנת 1959.
פלורנס גרין גיבורת הספר ניחנה בטוב לב, תמימות ותשוקה עזה להגשים את החלום שלה.
מתחילת הספר מאוד רציתי שהיא תצליח שחנות הספרים תשגשג ופלורנס תזכה לנחת.
ספר נהדר, תמים, מלא באהבת חיים וספרים טובים.
הספר מכיל 146 עמודים תרגם מאנגלית יותם בנשלום.
שוב שיתוף פעולה מוצלח של הוצאות לאור הכורסא ותשע נשמות.
ספר מומלץ לכולם, נוגע ללב וכתוב בשפה פשוטה ובהירה.

מצחיק התנהגות הנשים האריסטוקרטיות באנגליה אבל התעייפתי באמצע

ספר המתאר את החלוציות בארצות הברית, דרך חייה של מריאן פורסטר, דרך עיניו הצעירות ולאחר מכן הבוגרות של ניל.
ההתרכזות בדמות אחת לכל אורך הספר די משעממת.

המערכת אומרת שלקח לי שלושה שבועות לסיים את הספר, אך לי נדמה שהיה מדובר בזמן ארוך יותר, כך או כך רובו של הספר הזדחל לי ואילו שלישו האחרון נגמע ביום זה ממש.
מדובר בספר שנכתב באנגליה בסביבות אמצע המאה ה-19, ואילו פרטים מהותיים להבנת האווירה הכללית של העיירה בה מדובר. העיירה הדמיונית מכילה אריסטוקרטיה נשית בעיקרה, מי רמת מעלה יותר ומי פחות, אשר בה דקויות ההתנהגות, הלבוש, הדיבור, וכל פרט קטן אחר שהוא חלק מחיי העיירה, נבחן ונמדד ונשפט לפי אמות מידה ומוסר, ששייכות בדיוק לאותה תקופת זמן חסודה ופוריטנית.
את עיקר העלילה תופסות מספר דמויות נשיות שהן חברות ובנוסף גם רווקות זקנות, המכתיבות במידת מה את אמות המוסר של שאר העיירה, שכאמור מאוכלסת בעיקרה בנשים בעלי סטטוס דומה. העלילה נמתחת על פרק זמן של מספר שנים באותה עיירה, אך סיפורי הדמויות חורגים גם להיסטוריה רחוקה יותר, כך שלבסוף מגיעים גם אל איזשהו סיום הקושר את הקצוות הרופפים שנשארו במהלך הספר.
בתחילה הרהרתי בביקורת על הספר בביטול מוחלט: הוא מתחיל בשיממון מוחלט, קראתי אותו לעתים כאשר פסקה אחת כבר הטילה עלי תרדמה מוחלטת, וכך הוא נמתח לי לאורך זמן ארוך מן הרצוי, הכתיבה עצמה רהוטה אך פרטי הפרטים השוליים והאזוטריים שהמחברת טרחה והביאה לתוך הספר נתקלו אצלי בחוסר עניין מוחלט, והנימה ההומוריסטית שנראה שקיימת בטקסט התפספסה עלי לחלוטין ואולי הייתה נכונה יותר לבעלת מעמד גבוה ממאה אחרת.
אבל היום, הרמתי שוב את הספר חדורה במטרה לסיים אותו סופסוף, כשאני מיוגעת מצליחת הפרטים המשעממים אך בכל זאת מסוקרנת לדעת מה יהיה סופו של אותו כפר קטן ואותה אחווה נשית פעוטה בין כמה מהדמויות שלמדתי מעט להכיר ולחבב. וככל שהמשכתי לקרוא היום נדמה שהשתחרר דבר מה בעל רגש עז יותר אל תוך הטקסט, כאילו המחברת עברה להילוך אחר, בו פחות התמקדה בפרטי הלבוש והקודים החברתיים, ויותר בעלילה ובמהלך הדברים, שהתגלגלו כבר במהירות רבה יותר והכניסו שינויים גדולים לתוך הנוף האנגלי הקפוא שהצטייר מלכתחילה.
כך קרה, שבדפים האחרונים של הספר כבר הייתי אחוזה בו בלב ונפש, וקתרזיס נעים חלחל לתוך חלל הגוף מקריאת אחרית הדברים ומקומן של הדמויות הראויות לטוב בו. בכל זאת, נשים אנגליות קשישות שאין שום שמץ של רוע בליבן, עשויות לעורר חמלה ורוך בסיכומו של עניין.
"הגברות בקרנפורד מתקוטטות זו עם זו לעיתים רחוקות בלבד, וגם מקרים פעוטים אלו מסתכמים בכמה מילים עוקצניות ובמחוות ראש נרגזות שדי בהן כדי למנוע מאורחות חייהן השלווים להפוך לחדגוניים מדי. לבושן חף מאופנות, וכפי שהן עצמן אומרות, "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן בקרנפורד, ממילא כולן מכירות אותנו." וכאשר הן נוסעות למקום אחר, הנימוק שלהן משכנע בה במידה: "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן, ממילא לא מכירים אותנו." בגדיהן עשויים לרוב מבדים טובים ופשוטים, ורובן קפדניות כמעט כמו מיס טיילר, הזכורה בזכות נקיונה. ובכל זאת עליי להודות, קרנפורד הוא המקום האחרון באנגליה שעדיין נראו בו שמלה בעלת שרוולים תפוחים או תחתונית צרה ומהודקת - ומראות אלו לא העלו בדל חיוך על פניו של איש." (עמ' 6)