ביקורת ספרותית על הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון מאת אהוד בן עזר

---

נחל ניצנה, היכן שחלוקי הנחל מתחרים בלובן העננים ששטים במנוחה מעליהם. אני יושב לצד הקרקלית ושנינו לועסים בשתיקה טורטית. 'תגיד?' היא שואלת אותי 'מה יש לך עם טורטית?'.'אין לי שום דבר' עניתי במשיכת כתפיים,'אני אוהב טורטית, חטיף טעים ופשוט, זול וכחול לבן'.'כחול לבן' היא חיקתה אותי בלהג 'תגיד ומה הקטע עם לכתוב עלי סיפורים דמיוניים? שוב פעם אתה כותב ביקורת על ספר של אהוד בן עזר ואתה מנסה בשיטה נלוזה למשוך את תשומת לב הקוראים? אף אחד מהקוראים לא מבין את הקשר ביני לבין הביקורת ולא יודע שדמותי מבוססת על מישהי אמתית'. סיימתי ללעוס בשקט את הטורטית ובלעתי עם לגימה של מים ששתיתי מבקבוק שהיה מונח לצדי. היה מאד חם ואגלי הזיעה זרמו על עורפי באטיות כמו חשופית...'שוב אתה חושב בקול רם' קטעה אותי הקרקלית ועיניה רושפות 'ותפסיק כבר לשלב אותי בכתיבה שלך.. לשם שינוי אתה כותב אותי כקרקלית ולא כקרקליסטית כפי שרשמת בשתי הביקורות הראשונות עד שבת דודתי מדור א' השונרא המנומרת העירה לך ואתה התפתלת כמו אורי כדורי ששלפו אותו ממעמקי האדמה'.

נשענתי לאחור בנחת והבטתי באדי החום שהתרוממו במרחק כמו אודי עשן חצי שקופים, מטוס צבאי כבד משקל חלף במרחק משאיר אחריו שובל עשן חצי נצפה ועל ראש גבעה רחוקה הבחנתי בראש מקורנן של צבי, מתצפת עלינו כזקיף שתפקידו להתריע בפני הלהקה הקטנה שלו ששיערתי ששהתה במדרון האחורי של הגבעה.

'תראי' אמרתי לה לאט וברוגע, בניסיון לא להרתיח אותה:'אני שוקל כיצד לשלב את הביקורת במסה הנוכחית'. 'יאללה תתחיל' אוזניה המצויצות התחילו להסתמר ואני זיהיתי צליל של כעס מתעורר בה 'ותעשה לי ולקוראים טובה' היא רשפה,'תפסיק לצטט קטעים של שירים בביקורות שלך כאילו אתה ידען גדול כמו יואב קוטנר. אנחנו לא מתרשמים ממך וזה בא לידי ביטוי בביקורות שאתה מקבל. אתה רוצה להיות פופולרי? תכתוב קטעים שלמים על רגשות,אהבה נכזבת, מלחמות דת ואז תקבל לייקים סוחטי דמעות גם אם לא תכתוב מילה אחת על הספר'. הרהרתי בדבריה וכשרפרפתי קצת בדפים אחורה ראיתי שהיא קצת צודקת אבל מכיוון שהתכנסנו לדבר על 'הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון', אשתדל בכל זאת לפרט על הספר עם מעט חשיפות לעלילה.

הסיפור מתרחש בלילה אחד טרום הקמתה של מדינת ישראל ומתאר באמצעות קטעי סיפורת מרובי אירועים ומרובי דמויות השתלשלות של אירוע אחד מתגלגל הכולל את בני היישוב היהודי בארץ ישראל: בני המושבות הוותיקות תומכי ההגנה והפלמ"ח למול בורחי המרחב העירוני התומכים בארגוני הפורשים, פועלים ערבים מרוטים, בריטים שמרניים וחסרי הומור, עולים מאירופה ומדינות ערב, נערים, נערות, שומרים, חקלאים ופרה אחת.

כולם חרמנים, כולם עוגבים אחד על השני, כולם בוגדים וכולם נשארים עם הזין ביד (תרתי נקרא). כשקראתי את הספר, לא פסקתי לצחוק כאילו קראתי תסכית של קבוצת מונטי פייטון הבריטית או גרסת קומדיה ל'רומן רוסי' של מאיר שלו. הדמיון ברקע, בדמויות ואפילו בסלט... ניכר. בשלב מסוים הייתי בטוח שהספר הנ"ל נכתב לפני 'רומן רוסי' ובגלל חוסר פופולריותו של הסופר הוא לא זכה לתהילת העולם לה זכה שלו אבל כשסיימתי לקרוא והסתכלתי בשנת הפרסום ולצערי נכחתי ש'רומן רוסי' נכתב ופורסם לפניו. אכזבה.

אהבתי את חוסר השליטה בדמות אחת וסצנה אחת; בן עזר מתרוצץ ומריץ את הקורא מאחת לשנייה. קולאז ספרותי שמאחד את כל הסצנות לידי תמונה אחת גדולה כשמעל הכל מנצח בן עזר כקונדיטור המנצח על יצירת עוגת חתונה ענקית. חתימתו כאמן מטפטפת בין סצנה לסצנה בכשירון רב.

על אף שלא אהבתי את הכתיבה הארוטית, חצי פורנוגרפית, בה הוא נקט (וציינתי זאת בביקורות קודמות שכתבתי עליו) הגיע ההומור הסרקסטי וכיפר על הכל: בן עזר צוחק על הבריטים היבשים כצנון שעייפים מהיהודים ושואפים כבר לחזור לאנגליה לתה מנחה וכריכי מלפפונים, על חברי ארגוני הפורשים הלוקים בשלומיאליות משוועת, על בנות האחוזות העבריות שרואות עצמן כמעמד עליון וכראויות להזדווג ולהשתגל אך ורק עם אנשים משכילים ואם אפשר עם קצינים בריטים.. הוא אינו חוסך שבטו מהכפריים הערבים הבורים שחושבים דרך אבר מינם, הוא מלגלג על אנשי ההשכלה שהאיכרים אינם חוסכים מהם את שבטם ושוטיהם, על העולים מאירופה, ששכחו מהיכן באו ולאן הגיעו, ודומה שאף אחד אינו ניצל מנחת ידו המקלידה במרץ רב על מכונת הכתיבה שלו... למעט בן דמותו, המספר שהוא בן דמותו של בן עזר בנעוריו.

הסוף מפתיע ומרענן כמו ברכת השקיה בלב הפרדסים בקיץ חם (והמבין יבין)...

'סיימת כבר לחפור?' קטעה אותי הקרקלית. 'שנייה' עניתי, 'חסר עוד משפט אחד'. מכיוון שזה בוער לי בלשד עצמותי אז אסיים שהשיר שמשקף בצורה הטובה ביותר את רוח הספר הוא 'שיר השכונה' של להקת התרנגולים...

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון