• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

מאת ג'וג'ו מויס

הביקורת של יואל ספרי התורמוס

תמונה של יואל ספרי התורמוס
ללכת בדרכך

הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2014
סדרה:טרילוגיית אני לפניך #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

----דעה פופולרית----

האמת שלא תיכננתי לקרוא אותו, ראיתי במקרה כל כך הרבה ביקורות חיוביות פה באתר אז התחלתי לקרוא, ולא הפסקתי עד שסיימתי ובסוף מודה שהתרגשתי.
אהבתי איך הספר מציג את הסיפור בעיקר מתוך עיניה של הגיבורה אך גם מעיינים אחרות, והסיפור מקבל זווית אחרת לחלוטין.

להפתעתי גיליתי שזו בכלל טרילוגיה וש עוד שני ספרים בסדרה, בוודאות אקרא אותם. ממולץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ד י ק ל ה
ד י ק ל ה
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של שם עט
שם עט
תמונה של גריפין
גריפין
5קוראים|גיל ממוצע57|80%נשים

על המבקר

תמונה של יואל ספרי התורמוס

יואל ספרי התורמוס

חבר מזה 14 שנים
47 ביקורות•1 נבחרות•347 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי הצלחה
תמונה של יואל ספרי התורמוס
יואל ספרי התורמוס
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות47
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל347
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת9ספרות מקורית5סיפורי הצלחה4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יואל ספרי התורמוס

הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ

הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ

מוניק קורנו

אומר מראש, לא קראתי את הספר, לא כי לא רציתי אלא כי אי אפשר. מה שכן ניתן לעשות זה לשמוע אותו ואכן שמעתיו.

המילה סטאלג פירושה בגרמנית מחנה שבויים. זוהי סדרת ספרים שפורסמה בשנות השישים שעסקה בנושא יחסים בין שבויים ושבויות לשובייהם הנאצים בתקופת מלח"ע השנייה. הספר הנ"ל הוא אחד המפורסמים שבסדרה אם לא הידוע שבהם.

לספר התוודעתי אחרי שראיתי שמישהי חיפשה אותו ברשימת הספרים המבוקשים של סימניה. מייד הסתקרנתי כי אך אפשר שלא אחרי כותרת כל כך פרובוקטיבית. מה המשמעות שלה? האם הסופרת הייתה באמת כלבתו של הקולונל לפי הפירוש המילולי של המשפט או שיש לעניין כוונה אחרת? תמונת השער של הספר עוד יותר מרדנית: אישה בחזייה, נראית כסובלת, ועליה סימני הצלפת שוט וסימן צלב קרס על המצח. גם חיפוש אחרי סופרת בשם מוניק קורנו מגלה שזה שם בדוי ואין באמת סופרת כזאת.

עד כמה שזה נראה לנו צעקני בימינו, אתן ואתם יכולים ויכולות לדמיין כמה צעקני זה היה בשנות השישים כשהספר פורסם, קראו לו ספר תועבה, ועד כדי כך שאחרי שהוא פורסם מייד נעשה ריקול לכל הספרים. אמרו שהוא משחית את הנוער. שרדו מספר חד ספרתי של ספרים שהספיקו להיקנות על ידי צעירים חובבי הז'אנר ומאז עותקים אלו הגיעו לידי מספר זעום של אספנים. למיטב ידיעתי אפילו לספרייה הלאומית אין עותק שלו.

לכן אי אפשר לקרוא אותו, מציע לכם גם לא לנסות כי אין להשיג אותו. אך מה שכן אפשר לעשות זה לשמוע פודקאסט של שליישית חברים שמקריאים ותוך כדי משוחחים על הספר. הם שאלו עותק מאספן שמחזיק עותק של הספר ברשותו. (חפשו "סטאלג" באפליקציית הפודקאסטים החביבה עליכם או גלשו אל staleg נקודה co נקודה il)

הם מקריאים פרק אחרי פרק ותוך כדי דנים על מה שנקרא, אומרים את דעתם, נרגשים, נחרדים ונפעמים מהקשיחות והבוטות של הספר, מהיצר האנושי לשרוד שמפגינה ננסי גיבורת הספר ומאכזריות הנאצית שמפגין קולנול שולץ (וחברותיו וחבריו יש לומר)

ועל מה הספר בכלל? הספר מספר על אישה צרפתייה בשם ננסי שעולמה משתנה כאשר הגרמנים כובשים את צרפת. בעלה האהוב אנרי נלקח ממנה על ידי הקולונל לאחר שננסי העזה להתחצף אל האחרון ולהשפילו בפני חייליו (או כך הוא ראה את פני הדברים).
ננסי מספרת לפסיכיאטר שלה את כל הסיפור, בלי להשמיט אף פרט, ומספרת מה קרה, מה הרגישה ומה חשבה, אחרי שהקולונל לקח אותה איתו בחזרה לגרמניה, בשל התואנה שהיא "מרגלת חשובה" וכל מה שאירע בחווילה שלו. ועם כל התיאורים של ננסי, אני יכול לומר שהספר הזה יותר שערורייתי ממה שציפיתי שהוא יהיה.

אני אסכם בתיאור של הספר שאחד משלישיית המגישים אמר בפרק ה-3 של הפודקאסט: "הספר הזה טוב יותר ממה שהוא היה אמור להיות". אני מוכרח להודות שאני מסכים איתו.

לפני 3 שנים•יואל ספרי התורמוס
מזימה : סיפור המרגל היהודי של היטלר

מזימה : סיפור המרגל היהודי של היטלר

מיכאל בר-זהר

כל פעם אני מופתע מחדש מכמות הסיפורים המטורפים שמלחמת העולם השנייה הצליחה לייצר, ותמיד כשאני חושב שזהו, אין יותר סיפורים כאלו שהם כאילו לקוחים מספר בדיוני כלשהו (הדוב וויטק שלחם עבור הבריטים, מבצע קציצה, הסיפור משוגע של יאנג קיונג ג'ונג הקוראני שבתור שבוי מלחמה לחם עבור היפנים, הרוסים ולבסוף עבור הגרמנים ויש עוד), אני מגלה שיש עוד אחד כזה, וגם הוא אמיתי לחלוטין.

גם הסיפור הזה הוא ספר על גבול המדע הבדיוני: מרגל יהודי בשירות הצבא הנאצי?! יכול להיות דבר כזה?
אבל מסתבר שאכן היה הדבר. סיפור על פטריוט גרמני, אדם שאהב את מדינתו בכל נפשו בו, שירת אותה במלחמה הגדולה ולרוע מזלו נולד להיות יהודי בתקופה הכי לא מתאימה בהיסטוריה, שמו היה פאול פאקנהיים. אדם כה תמים עד שכשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא ביקש להתפקד לצבא הגרמני מחדש, בלשכת הגיוס צחקו לו בפרצוף.
הוא נשלף מתוך מחכנה ריכוז שבו שהה, עבר קורס הכנה מזורז ב"איך להיות מרגל" ונשלח לא"י לרגל עבור הנאצים בתמורה להבטחתם לדאוג לרווחת אימו הקשישה.

מה שאני אוהב בסיפורי היסטוריה שהם מלמדים אותי פרטים שלא ידעתי, למשל שהיו שני ארגוני ביון גרמנים שהייתה בינהם יריבות מרה: אחד מקצועי (אבוהר) ואחד נאצי (אס דה)
ה-אבוהר הוא זה שרקח את התוכנית מכוון שחשב שמרגל יהודי יסתווה טוב יותר באוכלוסיה יהודית בא"י כפליט מבין אלפי פליטם אחרים שהגיעו לא"י באותה תקופה. ארגון זה יכל לחיות עם העובדה שיהודי משרת עובר גרמניה כל עוד זה לטובת המאמץ המלחמתי.
הפרט האמיתי והלא יאמן הוא שמה שהכשיל את כל התוכנית היה ה-אס דה, הוא הדליף לבריטים שמתוכנן להגיע מרגל גרמני לא"י כך מראש לפאקנהיים המסכן לא היה סיכוי להצליח.

סיפור בלתי יאמן על קורותיו של פאול פאקנהיים והריגול הכושל (שלא באשמתו) לטובת גרמניה הנאצית בעל כורחו במלחמת העולם השנייה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס
אם הסערות

אם הסערות

רנסום ריגס

אם הסערות הוא הספר החמישי מתוך שישה הקיימים בסדרת "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הספר חדש יחסית, יצא בעברית באוגוסט 2020 ובמרכזו ממשיך להיות גיבור החבורה הלא הוא ג'ייקוב קוטל החלולים.
בספר הראשון, ג'ייקוב היה משונה החדש שבא מעולם הרגילים והספר עוקב אחרי ההשתלבות שלו בחיים חדשים כמשונה מיוחד. בספר החמישי לעומת זאת, ישנה נערה חיננית בשם נור הנמצאת בדיוק בשלב שג'ייקוב היה בו בספר הראשון, רק הפעם במקום שג'ייקוב יהיה החניך הוא הופך לחונך.
נור כשמה כן היא, בחורה שיודעת להפיץ אור וחושך. זו גם היכולת המשונה שלה ובמהלך הספר היא לומדת להשתמש בה ולשלוט בה, בדיוק כמו ג'ייקוב בהתחלה.

בלי לספר ספיילרים, לספר ישנן כמה עלילות. אחת מהן היא החיפוש אחר חייה אמיתים של נור כאשר הייתה ילדה, חלק בעברה שהיא אינה מכירה. עלילה נוספת קשורה לאויבים של המשונים בספרים הקודמים ובעיקרם האויב הראשי מהספר השלישי, שחשבנו שנפטרנו ממנו אך הוא עדיין קיים בתודעה של חברות המשונים ומטיל בהם פחד ומורא.

הספר מסתיים בסוף פתוח לחלוטין שבו שום דבר לא נגמר, יש שוב פעם טעות ענקית מצד ג'ייקוב וחבריו שבונה למעשה את כל הספר השישי והאחרון.

את הסדרה ממש אפשר לחלק לחלקים: הספר הראשון שאפשר לקרוא אותו בתור עצמו והוא ספר נהדר והכי טוב מבין כולם. הספרים הראשון עד השלישי, כשבסוף השלישי ישנו ממש סיום של הרפתקה ארוכה. ומסתבר ספרים רביעי ועד השישי שהם הרפתקה חדשה שהיא המשך של ההרפתקה הקודמת.
הסדרה בתור סדרת ספרים היא סדרה נהדרת לדעתי אך יחד עם זאת הספר הנוכחי כשלעצמו פחות טוב מבין כל הספרים עד כה.

לפני 5 שנים•יואל ספרי התורמוס
מלאכים בשמיים

מלאכים בשמיים

רוברט גנדט

בשנייה שראיתי את הכותרת של הספר חשבתי על מיסטיקה או רוחניות, מלאכים בשמים? לא הבנתי למה הכוונה. רק קריאה של הכותרת משנה וקריאת התקציר הבנתי על מה הספר, וקריאת הספר כולו גרמה לי להבין שאכן האנשים עליהם מדבר הספר היו מלאכים עבור תושבי מדינת ישראל בזמן מלחמת העצמאות.

מדינת ישראל הצעירונת הייתה צריכה להמציא את עצמה מבחינה צבאית לתוך מלחמת קיום, לבנות הכל מאפס תוך כדי מלחמה, אמיתי עד כמה שזה לא נתפס.
לטוס זה לא עניין פשוט בכלל ואתה צריך לרכוש את ההכשרה שלך במקום כלשהו , אם אין לך מטוסים ואין טייסים אז אין לך חיל אווירי. וכך במלחמה לא היו לישראל טייסים ישראלים כלל, רק שני צברים הוכשרו כטייסים ואכן טסו במלחמה, עזר ויצמן ומודי אלון, כל השאר היו המתנדבים, מילה משמעותית לאורך כל הספר.

המתנדבים היו יהודים ברובם אבל גם חלקם לא, מתנדבים גם על פי השכר הזעום שקיבלו אבל גם חלקם היו שכירים. הם היו טייסים, מהנדסי טיסה, אנשי תפעול. הם היו מארה"ב , מדרום אפריקה, מקנדה, מבריטניה, וגם אייבי נתן אחד מהודו.

הספר מסביר למה מישהו יסכים להתנדב להילחם במלחמה שלא שלו, תוך סיכון חייו בשביל ארץ שרובם לאחר מכן בחרו שלא להשתקע בה. הוא מתאר את ההתקפות האוויריות הראשונות והאחרונות לפרטי פרטים, איך ייתכן קרב אוויר שבו מסרשמיט מתוצרת צ'כיה/גרמניה רכוב על גבי טייס אמריקאי נלחם בספיטפייטר בריטי המוטס על ידי טייס מצרי. על ההווי של הטייסת הראשונה ששפת האם שלה הייתה אנגלית, על כמויות האלכוהול שנשתו בפאב המקומי ליד שדה התעופה הזעיר בהרצליה שהיה חבוי בתוך פרדס, איך בשקיעה המטוסים נחתו אחרי הקרב והטייסים יצאו לשכוח ממה שראו בלילה באותו פאב.

ודבר נוסף, הספר מספר פרט שלא הכרתי, על תרומת של צ'כוסלובקיה באותה מלחמה. הצ'כים סיפקו לישראלים נקודת קפיצה לתוך ישראל, נקודה שכמעט אף אחד לא הסכים לספק, גם בתשלום. באותה שדה תעופה קטן מחוץ לפראג תוקנו, תודלקו הועמסו ושופצו מטוסים בדרכם לישראל.

כשתושבי תל אביב של שנת 1948 הביטו לשמיים וראו מטוס עם מגן דוד מפיל מטוס תובלה מצרי, הם באמת חשבו את הטייס, מודי אלון למלאך שהגיע להגן עליהם, כנראה בשנת 1948 בארץ ישראל באמת היו מלאכים בשמים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס
הפיראטים

הפיראטים

מייקל קרייטון

יש ספרים שהם כמו סרט אקשן, סנצה רודפת סנצה, פסקה רודפת פסקה, פרק רץ אחרי פרק, כך היה "הפיראטים" מבחינתי.
הוא תפס את עיני מכוון שנושא המסגרת מרתק אותי, תקופה שבה להיות שודד ים היה מקצוע ועוד מקצוע לגיטימי ונועז. על רקע תקופה זו רומן היסטורי זה מתרחש. בים הקריבי, בזמן שבו כל האזור נשלט על ידי ספרד מעצמת העל, ישנו אי אחד בודד שעליו חולשת אנגליה ושמו ג'מייקה. באי הזה ישנה עיר נמל ססגונית ששמה פורט רויאל ואליה מגיעים טיפוסים מהעולם הישן לצד פיראטים במסווה מהעולם החדש שפועלים בה.

לגיבור הספר ששמו הוא קפטן האנטר ונאמר עליו שהוא אמריקאי שלמד בהרוארד (לפני ששני מושגים אלו הפכו לשם דבר), מזדנבת שמועה שישנו אוצר בלום על אוניית מלחמה ספרדית שעתידה לחזור בקרוב לעולם הישן. הוא לא מצליח לעמוד בפיתוי ומגבש סביבו צוות לעניין לביצוע השוד.

הסופר ביצע תחקיר בכתיבת הספר ושילב פרטים מעניינם אודות עולם הספנות של אז כגון איך להפליג לתוך מפרץ רדוד בעזרת צופה מהתורן העליון כשאתה נרדף, איך לשוט בשקיעה כשהשמש מולך ומסנוורת אותך ואיך להתחמק מאוניה שמזנבת אותך כשהרוח לא נושבת לכיוון שאליו חשקה נפשך להגיע.

ואם קפטן האנטר היה שואל אותי האם הסיפור מעביר היטב את רוח התקופה הייתי עונה לו כמו שאר פקודיו לאורך הספר: "איי איי קפטן!"

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס
אי הדולפינים הכחולים

אי הדולפינים הכחולים

סקוט אודל

זה ספר המבוסס על סיפור אמיתי שבו המחבר לקח לעצמו הרבה חופש אומנותי כדי לכתוב אותו. פשוט מאד כי מעט עובדות ידועות על הסיפור. שהייתה נערה אינדיאנית, אולי אישה, שחייתה לבדה על אי בודד באוקיינוס השקט בין השנים 1830 ו-1850. לא היה יומן שנשאר מאחור, או מישהו שיבין אותה וירשום את קורותיה, פשוט כי היא הייתה היחידה שנשארה מהשבט שלה, והאחרונה שדיברה את השפה שלו וכך כשהגיעה לציביליזציה, אף אחד לא הבין אותה.

היא לא נתקעה על האי, היא גדלה בו וחייתה בו עם שבטה לאורך כל ילדותה, אך כמו בסרט המפורסם "שכחו אותי בבית", גם כאן נוצר המקרה המוזר בו היא נותרה לבדה רק עם אחיה הקטן על האי.
האחרון אף הכריז על עצמו כשליט האי על אף שהיה ילד קטן שכן לא היו גברים אחרים עליו אך הוא לא שרד זמן רב וכך אחותו הנערה נותרה בודדה.

כמו הרבה ספרים בהם הגיבור הוא כמעט הדמות היחידה, הסיפור מסופר מפי הנערה תוך כדי נסיון לתאר מה חשבה ואמרה. את הזמן כימתה במספר ירחים שחלפו, את הכיוונים הכירה לפי כיוון שקיעת השמש.
הקשר של הנערה עם הטבע מתואר באופן נפלא בסיפור, פשוט זה כל מה שהיה לה, יחסי אהבה שנאה עם להקת כלבי בר שחיה על האי, החמלה שהייתה לה אל לוטרות הים שציידי פרוות רוסים ואלואיטים הגיעו כדי לצוד אותן לשם פרוותם, התמנון הענק שהיא חמדה בבשרו, פילי הים שבשינהם החדות היא חשקה על מנת להכין חניתות והקורמורנים אחריהם עקבה על מנת להשתמש בנוצותיהם, כדי להכין שמלה, כדי להתגנדר שכן להרגיש יפה זה חשוב גם כשאתה לבד בעולם.

על הספר שמעתי מפי חבר שהוא אומן בכישורי הישרדות בטבע והספר אכן מיטיב לתאר כישורים כאלו מצד הגיבורה, מאיסוף צדפות וייבושן ועד שימוש בצמחים מסוימים כדי לסמם את אויביה כלבי הבר.

ואחרי שגומרים לקרוא את הספר, ומחפשים ברשת את הפרטים הנוספים, מתגלה האמת העצובה שתמיד התרחשה בסופו של דבר, שהתרבות האינדיאנית פגשה את התרבות המערבית, הגוף של האנשים הפשוטים יותר לא עמד בקצב החיים של האנשים המערבים, והאינדיאנים לרוב (כמו במקרה של הנערה) לא שרדו הרבה מעבר כדי להמשיך את סיפורם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס
פלסאון - איך זה הצליח

פלסאון - איך זה הצליח

יצחק (איציק) קנטור

כל מי שאי פעם הלך לשירותים, מכיר את המוצר הזה של חברת פלסאון, ניאגרה לבנה להדחת מי האסלה. בשנות ה-60 כשפלסאון, חברה לייצור מוצרי פלסטיק מקיבוץ מעגן מיכאל, התחילה את דרכה, הניאגרה הזאת הייתה אחד ממוצריה הראשונים וכמו רוב מוצריה בתקופה זו, הם היו למעשה ייצור מוצר קיים, שידרוגו, שיפורו וייצרו מהחומר העולה החדש של אותה תקופה, הפלסטיק.

הסיפור מספר את קורותיו של המנהל הכללי הראשון של החברה, איציק קנטור שהוא גם מחבר הספר, הספר מסופר מנקודת מבטו ואת חוויותיו בחברה.
החלק הראשון של הספר מספר איך קנטור נולד ב-1926 וגדל בפרדסים של כפר סבא, שירת בחיל הים במלחמת העצמאות, ולבסוף לאחר הקמת המדינה הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל ביחד עם רעייתו הטריה. כשרונו הטכני הוא שהביא אותו להיות חלק מהקמת חברת פלסאון, שבתחילתה עוד הייתה ענף מתוך ענפי הקיבוץ.

החלק השני מתאר איך לקח על עצמו את תפקיד המנהל שאחראי על פיתוח ושיווק, וכמו שהוא מיטב לתאר, שני החלקים שזורים זה בזה בחברה חדשה שממציאה מוצרים חדשים כל הזמן. הוא מתאר כיצד הגיע לכל מקום בעולם כדי לבנות לפלסאון תשתית שיווקית מתאימה כדי למכור את מוצריה, ולא חוסך בתיאור הכישלונות וההצלחות. קיוותי לקרוא יותר על תחום הפלסטיק וייצורו אך מקווה שהקנטור עסק בעיקר בשיווק ומכירות הספר פחות מתמקד בפן זה.

דבר נוסף שהספר מתאר יפה הוא את הדילמות שהיו קיימות אז וחלקן אני מניח גם כיום קיימות לקשר שבין הקיבוץ והתעשייה כמו למשל עבודת שכירים מול חברה של חברי קיבוץ בעבודת המפעל, האם המפעל צריך להתנהל כענף בפני עצמו או כחברה בע"מ, האם מפעלים בקיבוצים צריכים להתחרות בינהם בארץ או לא, האם החלטות בניהול המפעל צריכות להתקבל באופן ענייני ומקצועי או על פי ניהול הועד המנהל של הקיבוץ (האם לתת לחבר קיבוץ לטוס לנסיעת עסקים לחו"ל רק מפני שאף פעם לא טס, מקרה שקרה)
משפט אחרון, בסופו של הספר קנטור מתאר איך עזב את משרתו לאחר 20 שנה בתפקיד לאור לחצים פנימיים בקיבוץ שאמרו מתחת לפני השטח, שהבקרה היחידה על תפקיד מסוים והאם חבר מבצע אותה בצורה נאותה היא רוטציה בביצוע התפקיד, הזכיר לי מאד ביקורת מסוימת מתחום אחר על מישהו מסוים מאד.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס
עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה

עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה

טוני שיי

אני מעריך שהחברה המתוארת בספר זה, זאפוס שמה, הינה פחות מוכרת לרוב הישראלים. פשוט כי אנחנו פחות מזמינים ממנה, מזמינים לרוב מאליאקספרס ומאמזון.
ואמנם זאפוס (מלשון המילה הספרדית זאפטוס כלומר נעליים) היא חברה מיוחדת שכן היא חרטה על דגלה עקרון אחד פשוט ומוביל שהוא הענקת שירות לקוחות בלתי נשכח, אחד שגורם ללקוח להגיד "וואו" (העקרון הבא אחריו הוא כמובן הבאת רווח נקי לבעלי המניות שהחל משנת 2009 היא לא אחרת מאשר אמזון)

מאחורי כל חברה מצליחה עומד יזם מצליח. טוני שיי (נפטר בדלקה שפרצה בבית בו התארח כחודש לאחר כתיבת שורות אלו) הוא שמו של היזם המדובר שהוא גם המחבר של הספר אשר מתואר מפיו בגוף ראשון.
טוני מספר על ילדותו בחוף המערבי להורים אסייאתים הדוחפים למצוינות תוך כדי השוואת הישגי ילדיהם עם שאר ילדי הקהילה. על האקזיט הראשון שלו בתקופה שלאחר סיום הקולג', איך הוא חגג הצלחה זו שהעניקה לו עושר רב. כיצד התמיד באמונה חשובה שלקח על עצמו, להעדיף חוויות על פני מוצרים פיזים וחומריים.
מסופר גם איך הפך מיזם למשקיע, ואיך זאפוס הייתה בתחילה עוד אחת מחברות רבות בפורטפוליו של חברת ההשקעות שלו אולם היה בה משהו שונה והוא ראה בה את הפוטנציאל שלה. כך עבר מכיסא המשקיע, הפשיל שרוולים וחזר שוב להיות יזם ומנכ"ל שלפתע מנהל מלאי של אלפי זוגות נעליים.
בסוף הספר ישנה התמקדות ממשית בחברה ובאופייה ופחות במחבר, ישנם סיפורים של עובדים בחברה אשר מספרים על אופייה המיוחד והכל בהקשר של הענקת שירות לקוחות יוצא דופן.

פרט מעניין, אותו ניתן לבדוק באתר החברה zappos.com , הוא העובדה שרוב החברות מחביאות את מספר הטלפון של השירות לקוחות במקום כלשהו באתר הבית שלהן ולמצוא אותו זה מאמץ קטן (אם בכלל הוא נמצא). מבחינת זאפוס, קחו חצי סיבוב של 180 מעלות, הוא מופיע במקום שלא ניתן לפספס אותו באתר הבית של החברה כי הם רוצים שהלקוחות שלהם יתקשרו אליהם כדי ליצור קשר מיוחד איתם, ללא ספק גישה יוצאת דופן.

משפט לסיום, העותק שקראתי כלל פתיח מחברה סלקום, הספר ניתן כתשורה אל מנהליה להעשרה בשנת 2013. חבל שהמנהלים האלו לא הטמיעו את התרבות של זאפוס בסלקום, זה היה יכול להיות באמת "וואו".

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס
מקדונלד'ס

מקדונלד'ס

ג'והן פ. לאב

יש ספרי עסקים שהם סיפור לכל דבר. יש דמות ראשית, יש דמויות משנה, יש עלילה, יש תהליך שמתאר את הרקע להולדת הדמות הראשית, איך היא נולדה, התחילה ללכת, התבגרה, הפכה מעצמה בתחומה וגם נתקלה בקשיים של דמות מבוגרת בשנות העשרים לחייה.

דמות זו היא כמובן חברת מקדונלד'ס שאין צורך להציגה והספר מספר את סיפורה. איך בשנת 1954, איש מכירות בשם ריי קרוק שמע על מסעדה הזקוקה לעשר מכונות להכנת מילקשייק, כשמסעדה סטנדרטית צריכה אחת או שתיים.
קרוק, שהיה כבר בן 52 עם קילומטראז' רב בתעשיית המזון, הבין מיד שיש משהו מיוחד במסעדה זו והיא חייבת להיות מסוגלת לשרת בו זמנית מספר רב של לקוחות. הוא עשה עיקוף במסלול המכירות שלו בחוף המערבי ונסע לראות את הפלא במו עיניו.

משם הכל התחיל, מההבנה של קרוק שהבעלים של המסעדה, צמד אחים שנקראו דיק ומאק מקדונלד, עלו על שיטה מהפכנית בתחום ניהול המזון. למעשה קרוק הבין שהם יצרו תחום חדש של מזון מהיר שלא היה קיים עד אז. קרוק החליט מייד שהוא צריך לשכפל ולהפיץ את השיטה לתועלתו.

הספר מספר איך קרוק יצר דרך זיכיונאית, שבה אדם רוכש זכות לנהל מסעדה הנושאת את השם מקדונלד'ס, מנהל אותה לפי דרך קבועה וידועה מראש, משלם סכום ראשוני ולאחר מכן גם 1.9% מהרווחים (כשבהתחלה 0.5% הלכו לאחים מקדונלד)

בספר כל פן בסיפורה של מקדונלדס מנותח לפרטי פרטים: למשל סיפורם של הזיכיונאים ואיך הם היו אחד מהמפתחות להצלחה של החברה בתחילת דרכה והביאו שלל שיפורים מוצלחים כגון שיטות ייצור או מוצרים כגון ה"ביג מאק" (המבורגר כפול) או "האג מאפין" (סוג של ארוחת בוקר).
למשל את הקשר בין האחים מקדונלד וריי קרוק והפרידה הבלתי נמנעת ביניהם, שקנתה לחברה את החופש לשנות ולשפר את השיטה לפי ראות עיניה.
את היחסים של החברה אל ספקיה ואיך היא גדלה והתרחבה איתם, איך הם לקחו סיכונים עבורה והיא כאשר הם השתלמו תגמלה אותם בגדול.
ישנו פרק שלם על פרסום ושיווק, דבר שקרה בשנות ה-70 כאשר החברה הייתה כבר גדולה בת עשרים וביקשה לייצר פרסום ארצי בכוחות עצמה ולא רק על בסיס פרסום מקומי של זכייניה.
וקיים גם חלק נוסף אחרון, המספר על ההתרחבות מעבר לשני צדי יבשת אמריקה, אל יפן ואל אירופה, על הכישלון וההצלחה בהתרחבות זו, על איך מקדונלדס הפכה לסמל של התרבות האמריקנית.

פרט מעניין נוסף, הספר יצא לאור בישראל בשנת 1987, הסניף הישראלי הראשון נפתח בקניון אילון רק בשנת 1993, בעת פרסומו, הספר היה זרקור אל עולם מזון, פנאי ובילוי שלא היה קיים בישראל, משהו שהיום נראה לנו כמובן מאליו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•יואל ספרי התורמוס

ביקורות נוספות על "ללכת בדרכך"

ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

מאז שהקריאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי וברגע שאני מסיימת ספר אחד, אני עוברת מיד לספר הבא שממתין, לא קורה יותר מדי, לצערי, שאני מסיימת ספר ורוצה להיאחז בו עוד קצת, לחשוב עליו, להרהר בו, לקחת ממנו איזה מסר או איזו תובנה שאני רוצה שילוו אותי. אבל כשזה קורה, אין דבר נפלא וממלא מזה. אז הנה דוגמה לספר כזה שהכריח אותי לחשוב והזכיר לי, שוב, למה הקריאה היא אחת האהבות הגדולות שלי. ואין ספק שזה אחד הספרים הנפלאים שקראתי בחודשים האחרונים.

עברו כבר כמה שבועות טובים מאז שסיימתי את הספר והוא עדיין מהדהד בי, עם הסוף הבלתי נשכח והמצמרר שלו. נשאבתי אל הספר הזה מהעמוד הראשון, וברור שסיימתי אותו מהר מדי.

הסיפור מסופר מפיה של לואיזה קלארק, בחורה צעירה שמתגוררת בעיירה קטנה עם הוריה. היא חיה חיים נטולי שאיפות ולא ממש יוצאת מאזור הנוחות שלה. היא עובדת כמלצרית בבית קפה קטן עד ליום שבו הוא נסגר והיא מפוטרת. היא המפרנסת העיקרית בבית, ולכן עליה למצוא עבודה חדשה באופן מיידי. בחוסר רצון, היא מתחילה לעבוד כמטפלת של בחור צעיר ונכה, משותק בארבע גפיו כתוצאה מתאונת דרכים, ויל טריינר. ויל אינו אדם שקל להסתדר איתו. היה לו הכול בחיים והוא איבד את הרוב, הוא ממורמר וציני, שונא את העובדה שהוא צריך להיעזר באחרים כדי לבצע פעולות בסיסיות ושונא את החיים שלו באופן כללי. שונא עד כדי כך שהוא רוצה לסיים אותם, וללואיזה יש חצי שנה בלבד כדי לשנות את דעתו.

זו העלילה בקווים כלליים מאוד, ואני לא רוצה לגרוע מחוויית הקריאה ומההשפעה של הספר. אני חייבת לציין שאמנם נשאבתי אל הספר הזה כבר מהעמוד הראשון שלו, אבל בהתחלה הרושם שלי ממנו היה של ספר קליל, וככל שהספר התקדם, הוא הפך למורכב ועמוק.

שתי הדמויות העיקריות, ויל ולואיזה, הן דמויות נפלאות – שנונות, ציניות וכל אחת מהן מתמודדת עם קלף מחורבן למדי שחילק להן הגורל. המפגש הראשון ביניהם היה צולע, והקשר ביניהם ידע עליות ומורדות רבות, אבל הפך בסופו של דבר לקשר מלא ברכות, אכפתיות ויופי, וכל רגע שהם חלקו היה מיוחד בדרכו. ההשפעה של כל אחד מהם על חייו של האחר היא משנת חיים ויוצאת דופן, והמסע שהם עוברים ביחד הוא קסום, עד לסופו שובר הלב.

כתיבתה של ג'וג'ו מויס פשוט נפלאה. היא מרגשת מאוד, קלה לקריאה, יש בה הרבה הומור, אבל היא לא מוותרת גם על העומק. והסיפור עצמו מרגיש כל כך אמיתי, הדמויות נבנו בצורה כל כך אמינה – החל מהמשפחה המטורפת של לואיזה וכלה בהורים המשמימים של ויל, וכמובן גם ויל ולואיזה עצמם. הצלחתי להבין כל פעולה שלהם ולהזדהות איתה. הכיוון שאליו הלך הסיפור היה אמין מאוד וכל רגע קטן בסיפור היה פשוט מושלם. הצלחתי לדמיין כל דבר שתואר בספר, כאילו התרחש לנגד עיניי.

הסיפור היה עצוב, ועם זאת כל כך מחמם את הלב. מלא באובדן, אבל ממלא את לב הקורא לגמרי. סוף הספר משאיר את הקורא עם כאב לב גדול, אבל עם חיוך ענק. ומעל הכול – הספר הזה גורם לך לרצות לחיות, גורם לך לחשוב על האופן שבו אתה חי את חייך, על הבחירות שלך בחיים, וגורם לך לרצות לנצל את החיים עד תום.

מומלץ, כבר אמרתי?

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

אני לא בוכה מספרים. משירים כן. מספרים לא.
**כמעט כולם התרגשו, בכו והמליצו על ספר זה.
אז קראתי.
הספר פשוט, לא מתוחכם.

~~ יתכנו ספויילרים ~~

לואיזה, כמו הספר, חביבה, קלילה ומשעשעת לפרקים.
בת 27, חסרת הכשרה נכנסת לחייו של ויל, בן 35 המשותק בארבע גפיים, לשמור עליו, להכניס קצת צבע לחייו.
לואיזה, לוקחת על עצמה משימה להזיז (דעתו של) משותק.
ויל, גם הוא משעשע לפרקים, אדיש ללואיזה בתחילה ולאחר מכן מצליח לאתגר את לואיזה למצוא כיוון ועיניין בחיים.
הנכה, המוגבל, הצליח להזיז את לואיזה.
האם לואיזה תצליח להזיז את ויל?
האם למישהו בכלל יש זכות להזיז דעתו של אחר, צלול, ברור ומנומק?

~~ סוף ספויילרים ~~

הספר, כמו לקחו אסופה של משפטים לחיים טובים, משפטים נכונים אולי, משעשעים אולי, מרגשים אולי, ואת אותם משפטים עטפו בסיפור אהבה שכזה.
סיפור אהבה סוחפים אהובים עלי במיוחד.
היה בסדר, אבל לא בכיתי.

~~~

**(ממתינה למחשבות והערת הזיבלון. נא לא לאכזב)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•michalro
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כנראה שמשהו התקלקל בתעלת הדמעות שלי. בדרך כלל אני בוכה מכל ספר או סרט שיש בו אפילו שמץ של עצב. אפילו מהלהיט האחרון של דיסני "לשבור את הקרח" בכיתי. כשלקחתי את הספר הזה מהספריה הכנתי ערמה של טישואים והתכוננתי לבכי טוב כזה ומשחרר. "זה ספר שאפילו ציניקנים בוכים בו" הבטיחו הביקורות. למרבה הפלא עיני נשארו יבשות לחלוטין. איך זה קרה? פשוט מאוד. הספר היה צפוי לגמרי בעיני ולכן לא ממש מרגש.

לואיזה קלארק היא צעירה בת 26 העובדת מספר שנים בבית קפה שכונתי, ומפרנסת את משפחתה – אם שמטפלת בסב, אחות שהיא אם חד הורית צעירה, אב שמשרתו בסכנה מתמדת. כשלואיזה מפוטרת היא מוכרחה למצוא עבודה כמה שיותר מהר, ולכן מסכימה בלית ברירה לשמש מטפלת לויל, גבר עשיר שמשותק מהצוואר ומטה לאחר תאונה. המפגש בין השניים כבר נכתב המוני פעמים – האישה הפשוטה שהיא מקסימה וקלילה, הגבר שהוא קשה ומגעיל אליה, התחלה שהיא בלתי נסבלת לשני הצדדים, עד שהם נקשרים זה לזו כמתבקש. כמה לא מפתיע לגלות שמאחורי הציניקן המריר מסתתרת נפש עדינה שמצליחה לגרום ללואיזה לקחת אחריות על חייה ולממש את הפוטניציאל הרב שכמובן טמון בה. בקיצור, סטריאוטיפ על גבי סטריאוטיפ. יאמר לזכותה של מוייס שהיא שוברת בחלק השני של הספר את התבנית השחוקה עד זרה של אלייזה דוליטל. מסתבר שלמשפחתו של ויל יש סיבה להעסיק את לואיזה מעבר למה שסופר לה בתחילה. אולם למרות התפנית העלילתית יכולתי לחזות את ההמשך, מה שכנראה תרם ליבוש הדמעות שלי עוד בטרם הבשילו לצאת.

לטובת הספר ניתן לומר שהוא קריא מאוד, דמותה של לואיזה באמת מקסימה ומעוררת הזדהות, וגם הומור יש כאן לעיתים. באופן עדין יש כאן גם ביקורת על החברה – בדידותו של אדם שהיה מרכז החברה ונעזב לנפשו מרגע שהיה לנכה, ההוצאות הבלתי אפשריות שמתלוות למצב כזה, הצביעות של החברה שמחליטה שכל אדם צריך להיאחז בחייו בכוח ולא מאפשרת למי שרוצה את הבחירה לסיים אותם.

למרבה המזל זה לא ספר ישראלי, ולכן מותר לי לא להקסם ממנו. בביקורת האחרונה שלי שלא היללה הסופרת נעלבה באופן אישי וחברותיה הציפו אותי בהודעות נרגשות עד שוצפות בתוספת עלבונות ואיחלו לי שיהיה לי ילד אוטיסט. הפעם אני מניחה שמוייס, שזהו רב מכר נוסף שלה, תהיה אדישה לחלוטין לביקורת אנונימית באתר ישראלי.

לפני 11 שנים•בלו-בלו
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

איכשהו התגלגל אלי עותק של הספר שכריכתו היא לא זו המופיעה כאן, אלא כולה תצלום מוגדל של לואיזה וויל מחובקים, כלומר פוסטר פרסומת לסרט שנערך ככריכה. אני תוהה אם בגרסה הדיגיטלית יכללו גם טריילר. על הכריכה מתנוססים הכיתובים "בראש רשימות רבי-המכר בעולם!" ו"עכשיו הסרט". עם כל איזכורי הסרט והרצון לקדם את שניהם, לא יפלא שגם הקריאה בספר דומה מאוד לצפיה בסרט, כאילו כוונת המחברת ג'וג'ו מויס הייתה ליצור ספר שעיבודו לתסריט יקל על העוסקים במלאכה.
כיצד יוצרים ספר שמרגיש כמו סרט כבר בעת קריאתו?
קודם כל, הרבה המחשות ויזואליות: הטייץ המפוספס, תאור פיזי של הדמויות, תאור הגן הפורח, עיסוק בויזואליה כתוכן ממש - קעקועים, מירוץ סוסים, חתונה, ובגדים, בגדים ושוב בגדים, כשכל דמות מאופיינת על ידי לבוש שונה בהתאם לסטריאוטיפ שנבנה לה ושממנו איננה חורגת.
שנית, עיסוק בקיטש, ניו-אייג' וקואוצ'ריות במסווה. הספר כתוב בצורה אובר-רומנטית ומבצע גלוריפיקציות של דמויות מסויימות ושינמוך של דמויות אחרות מנגד. יש בספר עיסוק בשינוי שדמויות עוברות, ובאלמנטים שמחישים או מעכבים את השינוי. מתוך המכתב בסוף הספר: "אני לא אומר לקפוץ מבניינים גבוהים או לשחות עם לווייתנים או משהו... אלא לחיות באומץ. לדחוף את עצמך. לא להתפשר" (עמ' 406). ממש אלון גל.
שלישית, הדמויות בנויות בהתאם לטייפ-קאסט מסויים וכל מה שקשור בהן ובהתנהגותן מוכתב כתוצאה מאותו טייפ-קאסט. לואיזה הוא המגניבה השובבה שלא מתבגרת, אחותה היא הגאונה האחראית, אמו של ויל היא אישה ממורמרת ונוקשה, ויל הוא שחצן ציני וכו'. כל הדיאלוגים ביניהם מוכתבים על-פי קריטריונים שנקבעו מראש ולכן הם צפויים.
רביעית, העלילה לא חורגת ממה ממה שמצופה אליה, היא מכוונת מטרה כאילו כל דקת קריאה היא מאני-טיים.
ויחד עם כל עניין הקריאה הויזואלית, הקיטש, הסטריאוטיפים והכתיבה מכוונת-המטרה, אני חושבת שזה ספר לא רע. במיוחד כי נהניתי לקרוא אותו, והוא החזיק אותי במתח והצליח לרגש, גם אם באמצעים מלאכותיים. לא מדובר פה בדוסטוייבסקי, זה ספר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ונעשתה כאן עבודה קשה בכתיבת ספר שירתק את הקוראים בכל רגע ורגע.
והערה קטנה לגבי דמותו של ויל (עוד אחת מהדמויות שעוברות גלוריפיקציה בספר) - לי היה נראה שהוא לא רק יהיר ועיקש, אלא שאינו מסוגל לקבל את לואיזה כפי שהיא, מבלי לשנות אותה ולהפוך את חייה דומים לחיים שהיו יכולים להיות לו. והיא, למרות כל הרצון שלה לצאת מהקן ולהתחיל לקבל החלטות בעצמה, בסופו של דבר שוב מצייתת לו ומרצה אותו. נקודה למחשבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זוהר
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

את הפרקים האחרונים בספר קראתי ביום שבת בבוקר, הבנות ישנו בפעם הראשונה אצל סבא וסבתא, ואני זכיתי לבוקר של שקט . בעלי שיחיה נכנס לסלון הלום שינה ומצא אותי ממררת בבכי . "תשחררי קצת" אמר לי , "לא יקרה כלום אם נזכה לקצת שקט מידי פעם", ומכיוון שהוא לא איש של ספר לא עלה בדעתו שמיררתי על הסיום החמוץ מתוק של הספר וממש לא על השקט הנפלא (ותסלחנה לי בנותיי האהובות...).
הספר הזה הוא פנינה אמיתית. לעיתים מינימליסטי מאוד, כמו איש שפותח באיטיות חלון לנוף עוצר נשימה. לכאורה סיפור נדוש, אבל ג'וג'ו מויס מפליאה לעשות ממנו סיפור אהבה מיוחד במינו עם עומק נפלא לכל דמות. בחלק מהפרקים היא נותנת לנו להציץ על המתרחש מנקודת מבטם של דמויות המשנה (רק חבל שלא מנקודת מבטו של ויל...) והדקויות של כל דמות ודמות פשוט הדהימה אותי.
ספר מעולה ומומלץ. לא לשכוח טישו ליד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ענת ש
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

האם אני היחידה ששמה לב שהמסר לאורך כל הספר הזה הוא שחיים עם מוגבלות או נכות מסוימת הם חיים שלא שווה לחיות אותם? למרות שיש לך משפחה אוהבת ותומכת, אמצעים כספיים אינסופיים, טיפולים רפואיים מצוינים ושותפה לחיים נאמנה ומיוחדת, שאוהבת אותך מפני מי שאתה באמת?

שלא תטעו, אני ממש אהבתי את הספר הזה. הדמויות חזקות ובעלות עולם פנימי עשיר, העלילה מרתקת ולא משעממת לרגע, הכתיבה והתרגום טובים מאוד והסוף מפתיע. היו פעמים שנורא התרגשתי או שדילגתי בעיניים כמה שורות בכדי לראות מה יתחרש בהמשך מרוב סקרנות ואז חזרתי לאותה הנקודה. היו פעמים בהם אפילו סגרתי את הספר ופשוט חשבתי וחשבתי ולא המשכתי לקרוא עד שהצלחתי להירגע.

אבל כל כך מפריעה לי הגישה של הספר, לקראת הסוף הרגשתי ממש מצוקה עמוקה מפני ההשלכות המוסריות והאתיות על מה שעומד לקרות.

אני לא מזלזלת או רוצה לנסות להרגיש מה בן אדם שחי בכיסא גלגלים חווה, אני בטוחה שזה לגמרי לא קל ולא נעים ואני יודעת שאני לעולם לא אצליח לתפוס עד כמה זה קשה. אבל להחליט ולקבוע שחיים עם נכות הם חיים שלא שווים מספיק, זה יותר מידי בשבילי. לכל אלה מאיתנו שיש להם חבר או קרוב משפחה במצב דומה, הסיום של הספר מאוד טרגי ומטריד.

מצד אחד אני נורא רוצה לתת לספר הזה חמישה כוכבים כי זה היה ספר מעולה, מצד שני אני כל כך כועסת ועצובה שאני חושבת שאפילו כוכב אחד לא מגיע לו. אני צריכה לגבש עמדה ברורה בנוגע לספר ואז כנראה אחליט.

לפני 10 שנים•Cat
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

ג'וג'ו מויס הובאה לידיעתו של הקורא הישראלי עם הלהיט הקודם "הנערה שהשארת מאחור". בספר ההוא היה פרק התחלתי משובח וכל ההמשך מרוח, משל פזילה מהירה לתסריט בוא יבוא.
הספר לפנינו פניו כולו לסרט עתיר רווחים, עלילה בוליוודית בפזילה הוליוודית. ובמה דברים אמורים? הדברים אמורים באחר ויל טריינר, בחור בן 33 מעיירה מסויימת באנגליה, עיירה בה גדל ברווחה ולמשפחתו טירה שרווחיה מתיירות. הוא עצמו הגיע מהר מאוד ללונדון, הפך למנהל מצליח בחברה המשתלטת על חברות אחרות והתעשר עד שנפגע בתאונה והפך למשותק בארבע גפיו.
שנתיים לאחר מכן אנו פוגשים את לואיזה קלרק בת ה-26, מפוטרת טרייה מבית קפה שזה עתה נסגר ואותו אהבה. בלשכת העבודה הציעו לה עבודה עם משותק בארבע גפיו. בראיון אליו היא ניגשת המראיינת היא אמו של המשותק, קמילה טריינר, הממהרת להעסיק אותה למרות חוסר ניסיונה בתחום. הסוד מתגלה עד מהרה: ויל בוחר לסיים חייו בעוד שישה חודשים בדיגניטס השוויצרי, מקום בו אנשים בוחרים לסיים חייהם בהתאבדות. לואיזה צריכה איכשהו, מלבד סיוע בטיפול, לרומם את רוחו ולמנוע את הרצון להתאבד. ויל כמובן לא יודע שהיא יודעת ואפילו נתן, המטפל הרפואי, לא יודע שהיא יודעת.
כדי לסייע במציאת תוכנית לרומם את רוחו, לואיזה מסתייעת באחותה קטרינה, המעלה רעיונות משלה. הרעיונות הראשונים נידונו לכישלון, אך בסוף יש דווקא הצלחה קטנה.
לא אמשיך לגלות. זה באמת לא עד כדי כך חשוב.
מה שחשוב באמת זה הזן החדש של הכותבים (והכותבות, כמובן) המפנים פניהם לקוראים באשר הם ומכל שדרות העם. על פניו זה בהחלט בסדר, הכסף שופע וגם הפרסום. לי זה רע. הספר הזה תפור תפרים גסים: המעברים העלילתיים מודבקים מטלאים, הדמעות מושפרצות ע"י מאפר נמרץ מדי, העלילה המתרחשת ב-2007 לא צריכה לייחס למחשב כוחות מאגיים ולמסור מספר טלפון ביתי במקום סלולארי זה אנכרוניזם שעבר זמנו. זה עוד איכשהו נסבל.
אלא שהספר עוסק בדילמות מוסריות כבדות וכאן כוחה של מויס באמת דל. היא בחרה בדמויות בלתי אפשריות מחד גיסא (לואיזה קלרק החצי-היסטרית) ומאידך גיסא בדמות כל כך מתבקשת, שאיכשהו זה יוצא רע (קמילה, אמו של ויל, שופטת מוערכת). גם זו וגם זו אינן דמויות חזקות בהתלבטות מוסרית, הוספת האב הבוגדני מוציאה אותו מכלל המשחקים את המשחק המוסרי וכן הלאה וכן הלאה.
הסיפור יכול היה להיות חזק יותר, מצומצם יותר וכמובן כתוב בצורה ראויה יותר פרי עטם של כותבים מוכשרים יותר. ג'וג'ו מויס אינה אחת כזו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

יש מגוון ספרים: מעניינים פחות/ מעניינים יותר, קלילים/ מעמיקים, מרתקים או משמימים/ מאכזבים...
אבל אחת ל..נתקלים בספר שלוקחים אותו הלאה איתנו, ספר שתופס מקום בלב ומלווה אותנו גם אחרי שכבר סיימנו לקרוא.
על אחד כזה אני רוצה להמליץ- "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס.
בקצרה: בחורה בת 26, מפוטרת בהתראה קצרה מעבודתה וכיוון שהיא המפרנסת העיקרית בבית (מתגוררת עם סבה, הוריה ואחותה הצעירה, אם חד הורית לילד בן 5) היא נאלצת לקבל על עצמה עבודה כמטפלת בגבר צעיר בן 35 אשר נותר משותק ב4 גפיו בעקבות תאונת דרכים.
הסיטואציה הזאת יוצרת מפגש בין שני עולמות שונים- הגבר ממעמד גבוה והיא מהמעמד הנמוך, הגבר (לפני התאונה) חי חיים שוקקים, היה מנכ"ל והרוויח הון, עסק בפעולות אקסטרים ואהב אתגרים ואילו היא חיה חיי שגרה די אפרוריים, ללא שאיפות מיוחדות להתקדם בחיים וכו'.
חוץ מזה שבמהלך הסיפור הם מתפתחים ולומדים דברים אחד בזכות השניה, יש טוויסט בעלילה והיא מגלה את הסיבה האמיתית שלשמה אמו שכרה אותה כמטפלת עבורו לתקופה של חצי שנה ומפה הסיפור נוסק.
זה ספר שנותן המון- 407 עמודים מהולים בהומור, ציניות, שמחה ועצב.
מעניק דרך הסתכלות על העולם והחיים מהיבטים שונים, ספר סוחף, עוצמתי ומרגש!! (את סוף הספר קראתי עם חבילת טישו צמודה)...
תרשו לעצמכם ולאהובים שלכם את המתנה הזאת!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תולעת ספרים
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
ללכת בדרכך

מאת ג'וג'ו מויס

הביקורת של יואל ספרי התורמוס

תמונה של יואל ספרי התורמוס
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“אציין שאהבתי את הספר בטירוף!! חוץ מהכתיבה המעניינת והשנונה והדמויות המקסימות בעיקר אהבתי את העובדה ש”

52/157
ביקורות על ללכת בדרכך
הבאה
ר ו נ י ת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“ספר עצוב, עצוב מאד.... ויל נכה ב-4 גפיים מתאונת דרכים...נמצא במצב של בין שמיים לארצ... איננו יודע מ”