ביקורת ספרותית על לאלף חד קרן מאת אורית אדיבי
בזבוז של זמן

---

התחלתי כדי לסיים. באמת.

טוב. אז קראתי את הספר החביב בערך הזה, לאלף חד קרן. הוא מספר את סיפורה של אהובה, רווקה לקראת החמישים, שבן-זוגה ההודי, ובמקרה גם המטפל של אביה, עוזב לביקור בהודו, ופשוט לא חוזר. תוך כדי העבודה, החיים, הטיפול בבריאות אביה ההולך וחולה, חיה אהובה שני סיפורים בבת אחת: את סיפורה שלה, ואת סיפורו של חודי, חד קרן שאביה הביא הביתה בילדותה. דרך הזיכרון ילדות, היא חווה את ההווה.

כבר מהעמודים הראשונים, ידעתי שזה ספר שאענה לו בהנהון קליל ולא יותר. הוא קריאה קלילה, חביבה, אבל אולי אני פשוט לא קהל היעד. הכתיבה נעימה יחסית, והעלילה מובנת. בניית הדיאלוגים גם היא, נעימה. אבל נעימות אינה מספיקה בכדי לארוג סיפור כהלכה. היו לי מספר בעיות הן עם העלילה, והן עם הדמות של אהובה, לכל אורך הספר, ובמיוחד בסופו. כבר מההתחלה נוצרות ציפיות שאהובה תצא למסע ארוך למצוא ולהשיב את בן זוגה, אבל היא נסחפת בזרם החיים ומנסה להתמודד עם העיזבון והבדידות - משהו טבעי, שכן אהבתי. אבל הצורך "לקבל תשובות" לא נענה כהלכה. התשובה ההתחלתית היא התשובה הסופית. ליאו, בן הזוג, עזב לפגוש את משפחתו, ולא חזר. וזהו. זו האמת גם בתחילת הסיפור, וגם בסופו. אין כאן פריצת דרך, או הבנה מחודשת. מאכזב קמעה.

כעת נפנה לסיפור המשנה - חודי, חד הקרן המשונה. באופן אישי, כל הקטעים עם חודי, לא הוסיפו לסיפור בשום צורה. הם היו התבלין שהוסיפו כדי לפלפל את העלילה התפלה, אך לצערי התבלין לא היה שייך למנה. הקטעים התלושים, והכתובים לפעמים באופן פיוטי יתר על המידה, פשוט מבלבלים את העלילה, ומנסים בכוח לדחוף איזו אנלוגיה להווה, שלא באמת עובדת כהלכה. ככל שהעלילה של ההווה מתקדמת, העלילה של העבר - חודי - הופכת יותר ויותר מגוחכת וחסרת קשר ברור לסיפור. ברור שיש כאן את נושא הפרידה: כשם שליאו נטש את אהובה, שצריכה להשלים עם העובדה שלא יחזור, היא היתה צריכה לבחור באותה בחירה גם בעבר, עם הסוס. אבל זהו פחות או יותר. סיפורו של חודי הוא פשוט כף גדושה יתר על המידה בתוך סיפור שממילא לא היה זקוק לו.

ולבסוף, אהובה. נהניתי דווקא מאהובה, בהתחלה. דמותה כתובה כהלכה, והתהיות והפחדים שלה מועברים כמונולוגים פנימיים וזכרונות הולמים. אבל עם התקדמות העלילה, אהובה מתמללת, בינה לבין עצמה, או בדיאלוגים עם דמויות אחרות, את כל מה שהקורא עצמו צריך להבין לבד. חוק חשוב בספרות: הראה ואל תספר. אבל אהובה מספרת. מאכילה בכפית את הקורא לגבי התחושות שלה, המחשבות שלה, והדברים שהיא אמורה להבין כלפי מערכת היחסים הכושלת שלה, וכלפי ההתמודדות עם המצב החדש. אין כאן הארה כלשהי, או תפנית עלילה מרתקת. פשוט אין. אהובה חווה את הפרידה, טסה לעבודה, חוזרת מהעבודה, מטפלת באביה החולה, הסוף. לכל אורך העלילה היא מסבירה לעצמה למה היא צריכה להתמודד, איפה היא טעתה, מדוע ביצעה את הדברים כפי שביצעה אותם, ועושה לעצמה טיפול פסיכולוגי זול, שהופכים עלילה עם סיפור משיכול להיות מעניין ורב תפניות: למונולוג אחד ארוך של עצבים, עצבונות והלקאה עצמית. שפשוט לא ניתן להנות ממנו. הכל מרגיש מלאכותי, במיוחד ה"השלמה" שלה עם הפרידה מליאו. ספר שלם האכילו אותי בכפית דייסה של סיפור שמספר את עצמו בשיעמום כבר בעמודים הראשונים, ואז ממשיך בתיאורים אינסופיים עד סופו.

יכול להיות שבאמת אינני קהל היעד לספר הזה. אולי אני קשוחה איתו יותר מדי. אבל לאלף חד קרן היה המנה התפלה ביותר של מילים שאכלתי לאחרונה. עדיף ספר שירגיז את רוחי, מאשר ספר שיותיר אותי מהרהרת אם בכלל היה משהו בתוך בליל המילים הפשוטות האלו.

לאלף חד קרן, מאת אורית אדיבי, בהוצאת מרקם.

» ביקורות נוספות של קוראת נמרצת
» ביקורות נוספות על לאלף חד קרן