ביקורת ספרותית על לאלף חד קרן מאת אורית אדיבי
ספר טוב

---

למי שמכיר את אורית אדיבי, ודאי הרים גבה כשנתקל בספרה "לאלף חד קרן".

מראיון שנערך עם הסופרת הבינותי שעד גיל 12, אורית לא ידעה קרוא וכתוב. לצערי, במקום לתמוך בה ולבדוק, למה אורית הילדה לא מצליחה לקרוא שורה מספר, המחנכת גערה בה, שלחה אותה לפינת הכיתה בליווי משפט: "יותר טוב שתשמרי על הפח".

מה קורה לילדה כזו?

היא נעלמת ונאלמת! זו ילדה שכבר בעלומיה מתחילה את חייה בבועה ועולם דמיוני משלה, ללא סביבה תומכת, או קשר חברתי עם שכבת בני גילה!!!

במקרה של אורית שלנו (ולמזלה), הגיעה המלאך בדמותה של המשוררת חיה ורד, והציעה לאורית אדיבי ללמוד לקרוא באמצעות שיטה ייחודית.

בשנים מאוחרות יותר, איבחון דידקטי, חשף את חומרת ליקויי הלמידה של אורית אדיבי.

מכיוון, שבעברה אורית חוותה את הקשיים הרבים במערכת החינוך, היא פנתה ללימודי פסיכולוגיה וחינוך, וחרטה על דגלה להילחם בתופעה של "חוסר התייחסות" לילד המתקשה בקריאה וכתיבה. על אחת כמה וכמה להחתים את הילד/ה בחותמת של "עצלן", "טיפש", או בחתימה: "לא יצא ממך כלום"!

רק על הרעיון לכתיבת הספר, הנתיב והאתגר, לרבות ההתמודדות עם קשיים אובקטיביים וסובקטיביים, מגיע לאורית אדיבי שאפו!

הספר מגולל לקורא בגוף ראשון על ידי אהובה דר דרך "חד קרן".

"חד קרן", הוא יצור שמקורו מהמיתולוגיה ומתואר כיצור דמוי סוס, בעל קרן אחת על מצחו. מייחסים ליצור תכונות מיוחדות ואציליות. האגדה מספרת שהחד-קרן נצפה רק בקרבת בתולות, והן היחידות שיכולות להתקרב אליו. בסיפורי בדיה הוא מופיע לא אחת כחיה נאצלת, טהורה בצבע לבן, קרנו כסופה, והוא ניזון אך ורק מטל הבוקר. (מתוך ויקיפדיה).

והנה הקטע ש"תופס" את הקורא... עמוד 10: "התרכזתי בפתח היציאה מהופנטת, ולא שמתי לב שמקבלי הפנים כבר עזבו את המקום ושאני עומדת שם לגמרי לבד. הנעליים החדשות שקניתי לכבוד המאורע פצעו לי את הקרסול, ולא היה לי בתיק פלסטר להקל את הכאב.
זרם הנוסעים פסק.
הוא לא הגיע." ...

מי לא הגיע?

בעיניים דומעות, מאוכזבת, ומודאגת שבה אהובה דר למכוניתה שהמתינה לה בחנייה... ו...זה הרגע שמגדל הקלפים שבנתה לעצמה נופל והחלומות מתנפצים... זיקוקי דינור עפים להם... והמרחק בין העיניים מצטמצם לו...

מי זו אהובה?

אהובה דר בת 50. פרופסור לבוטניקה במכון ויצמן, בת יחידה ודור שני לניצולי השואה. מערכות היחסים שלה עם הצד השני לא צלחו, וחייה התנהלו בין המחקר בבוטניקה, לבין מקום מגוריה ברחובות. האם נפטרה ואביה נותר בודד בדירתו בחיפה שההוא נזקק למטפל צמוד.

המטפל שנבחר על-ידי אהובה לטפל באביה היה ליאו מהודו...אבל...

למרות המשבר החיים ממשיכים, ואהובה טסה לכנס בגרמניה, לאותה ארץ שדם משפחתה רווי באדמתה. בגרמניה אהובה עוברת מסע מטלטל, ומתמודדת מול המראה, עם כל המידע שהטמינה בתת-מודע, וכאן מגיעות שאלות רבות...

בילדותה אהובה לא התחברה לילדים בני גילה, ומנחם האב היה כל עולמה, כשהאם תמיד ברקע המשיכה ללקק את פצעי השואה.

את "חד-הקרן" רכש אביה בילדותה, וסיפורו משולב ומשתקף בחייה של אהובה, לאורך כל מסע הקריאה. המסע מלווה בדילוגים בין עובדות חיי אהובה לבדיה, והכול יחדיו "נארג" לתמונת פסיפס מרתקת.

מה הקשר של אהובה לליאו ומדוע פניה נפלו?
מה קרה לאהובה בגרמניה?
מה האמיתות שנשקפו לה מהמראה?
כיצד סיפורו של "החד קרן" משולב בחייה של אהובה?
על כל השאלות הללו יש תשובות בתוך העלילה.

הבנתי את אהובה, חסתי עליה אך לא אהבתי אותה. לא הזדהיתי עם החלטותיה ובחירותיה בנתיב חייה. כאבתי את ילדותה במחיצת הטרגדיה שהוריה עברו בשואה.

לדוגמא, אהובה הילדה התקלחה בגניבה כי חבל על הכסף, היא לא הזמינה חברים לביתה כי התביישה, בטיולים לא השתתפה ובמסיבות ימי שישי חויבה לחזור בשעה מוקדמת, בעוד חבריה המשיכו ל"השתובב" אחרי חצות. למרות כל זאת, משהו באהובה הפריע לי אישית. לי היא הצטיירה כדמות שצועדת בשבילי החיים, עם מקל סומא ללא שדרה וללא דיעה.

הנובלה מדלגת בין עבר והווה, ותוך כדי כך משובצים פרקי ילדותה, ואהבתה ל"חד-קרן" שנקרא על ידה בשם "חודי", וכפי שכבר ציינתי מהווה חלק משמעותי בעלילה.

דמויות נוספות שכן אהבתי: פנינה, האחות שטיפלה באביה חולה הדמנציה. ציפורה, ועד הבית "החופרת" והמציצנית, ולמרות שהיתה נודנדיקית היה לב ענקי. חיבבתי את סרסוויטי ההודית שאהובה הכירה במטוס, ואת מלאי תובנותיה לחיים.

העלילה מרתקת והשילוב בין הבדיון למציאות טובים, לרבות הבדלי הפונט השונים בין המציאות לבדיון.

מלבד ההתמודדות של דור שני ליוצאי שואה, אורית אדיבי נוגעת במנעד נושאים מרגשים ומפתיעים.

התחברתי למערכת היחסים המיוחדת שלה עם אביה. זה נגע בי... גם אני הייתי מחוברת יותר לאבי ז"ל. אני כל כך מכירה את המשפט הזה: אל תגידי לאימא שלא תתרגז...

ספר הביכורים "לאלף חד קרן" אינו חף מחסרונות: יש קפיצות, ולא תמיד מצאתי מעברים חלקים ומשומנים. בנוסף לטעמי יש חסך בעומק של דמויות מסויימות, ולמרות זאת, הוא עדיין ספר כואב ונוגע בנימי הלב של הקורא.

למרות הערותיי לעיל, מובטחת לכם צלילה מרתקת.

בשורה התחתונה: "ביחסים אי אפשר לבודד משתנים"... (עמוד 184)

לי יניני

פרוזה מקור הוצאת "מרקם", 228 עמודים, שנה: 2017

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על לאלף חד קרן