דיסטופיות עתידניות על מדינת ישראל הן מצרך דיי נדיר. היצירה המוכרת ביותר אולי היא "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, יחד עם יצירות מוכרות פחות כמו "פונדקו של ירמיהו" או "מנדט" (שנכתב לא כדיסטופיה עתידנית אלא דווקא כזו המשלבת היסטוריה אלטרנטיבית).
כיאה לדיסטופיה (ולאו דווקא ישראלית), הספר מתאר את ישראל כמדינה נחשלת, הנשלטת על ידי חונטה צבאית. כיאה לישראל - החונטה הזו היא בעלת מאפיינים דתיים-משיחיים. אביו של גיבור הסיפור הוא יהועז - גיבור מלחמה שלאחר השמדתן של ערי החוף הישראליות באמצעות פצצות אטום הקים בירושלים את ממלכת יהודה. הוא לוקח את תפקיד הכהן הגדול והמלך. בנו, יהונתן, שנפצע בגיל 4 מרימון שפגע באיבריו המוצנעים, מתאר את עלילות עליית אביו לשלטון והטירוף הדתי שמלווה אותו.
הספר מתאר בציניות רבה את בית המקדש השלישי, את השכנוע העצמי הדרוש כדי לקחת על עצמך את תפקיד הכהן הגדול (התיאורים הגובלים באירוטיות על הדרך שבה אביו של יהונתן יוצר קשר עם "השכינה", למשל, בעיקר מדגימים את כוחה של הזיה כזו גם על "צופה מהצד" כדוגמת הדמות המספרת), ואת קריסתו של חלום משיחי מעין זה.
לספר מסר ברור לגבי ההרסניות של מדינת-דת שכזו, מהחלום שלעתים נראה כאילו הוא נמצא בהישג-יד - של בית מקדש כאן ועכשיו, בית מקדש שלכאורה אמור להגיע עם ניסים ונפלאות, כשבפועל - בני-אנוש משתמשים בסמל הזה כאמצעי להגשמת חלום של המונים באקסטזה דתית. מי שלא מתחבר אל המסר הזה - יסלוד מהספר ולבטח ישמיץ אותו.
עבורי, באופן אישי, לא רק שהמסר הזה צריך להדהד באוזני הציבור החילוני-ליברלי (שוב, זה כבר עניין של השקפה פוליטית), הקריאה היתה מהנה בגלל העולם הבדיוני שבנה הסופר. אני לא חושב שהכתיבה שלו היתה מייגעת כפי שראיתי בביקורות אחרות פה, לפחות לא במובן שהסופר (כן, בנו של יוסי שריד) כתב בצורה משעממת, אלא שהיא בהחלט מעבירה את ההרגשה המזוויעה, הגיהנומית, המייאשת כל כך של חיים בצל בית מקדש שלישי שנבנה על-ידי ספק שרלטן ספק פסיכופט עם שגעון גדלות.

זהו. החלטתי סופית עם עצמי והענקתי לספר ארבעה כוכביא. התלבטתי ביני לביני, בין שלושה לארבעה כוכבים והעליתי לעצמי טיעונים לכאן ולכאן.
מה שהכריע את הכף הוא המחשבה שהספר לא הרפה ממחשבותיי מרגע שהתחלטתי לקרוא ועד יממה לאחר שסיימתי. זאת לא רק השפה הכמעט תנכית התקנית ששריד שולט בה.זאת לא העלילה המתומצתת והמרתקת שגרמה לי לעוט על הספר ותוך יומיים לסיים אותו.
זה לא יחוס האבות המפורסם של הסופר שסקרן אותי לבדוק "הכצעקתה- האם כשרון כתיבה וביטוי הוא גנטי.
זה האגרוף שקיבלתי לפנים כשהפנמתי את הרעיון והאפשרות שהעלילה תקרום עור וגידים ותהפוך לחלק ממציאותנו עכשו בעוד שנה, עשרים או חמישים שנה מהיום.

ובכן, זהו אחד הספרים היותר עוכרי שלווה שקראתי מימיי, דיסוטופיה הגדירו קודמיי לביקורת את הסוגה אליה שייך הספר ? ואני אומרת : קטסטרופה מוחלטת, תוהו ובוהו וגוג ומגוג גם יחד מכיוון שדיסוטופיה היא שפה עדינה מדי.
רק מעצם המחשבה שהעלילה או חלקה עלולות להתגשם הלכה למעשה מדירה שינה מעיניי.
תמונות חדות מהפרקים המסומנים של הספר (כמו בספרי התנ"ך) עולות לי בדמיון : חמישים שנה מהאקטואליה הנוכחית קורה אסון או יותר נכון "אידוי" ומדינה זרה (לא מצויין איזו) שולחת נשק גרעיני מעל תל אביב "עיר החטאים" ומאדה אותה מעל למפה ומעל לחיפה ואותו גורל מכה גם בה.
ירושלים נשארת על אבניה ובתיה הבנויים. איש קם בישראל, מדען חוקר כוכבים בשם יוהעז שחי בנגב עם משפחתו, לאחר חזון התגלות של מלאך האלוהים שמתגלה אליו (ראה סיפור משה במדבר) הוא מכנס סביבו
אנשים : את שארית הפליטה מערים אחרות, הופך אותם לצבא ויחד מסתערים על ערי עמלק (כך במקור) וטובח בהם ללא רחם.
ירושלים הופכת לבירתה של ממלכת יהודה החדשה, בית המקדש מוקם מחדש על הר הבית לאחר שהמסגדים שם מפוצצים עד היסוד ויהועז ממליך עצמו למלך על הממלכה החדשה.
המדינה החדשה הופכת למשטר מלוכני תיאוקרטי כשהמלך יוהעז לוקח על עצמו גם את תפקיד הכוהן הגדול וכך חוזרים למנהגים ומסורות הכתובות בתנ"ך לפי לשונן. כולל העלאת זבחים וקורבנות לעולה על המזבח בבית המקדש.
בניו ובתו של יוהעז מקבלים גם הם תפקידי מפתח בהנהגה וכמובן המקורבים למלך.
שחיתות פושה בצמרת הכהונה ובבית המלוכה כשמכולם יוהעז האמיץ ומציל האומה במעשיו הולך וגורם להרס הממלכה.

ישי שריד התכוון בספר הקצר יחסית הנ"ל להזהיר אותנו מפני העתיד הקרוב רחוק. ישנן דמויות בספר שמזכירים באופן בולט מאוד דמויות אמתיות מהמציאות וההנהגה הישראלית.
אי אפשר לפספס את שילוב פכים מהאקטואליה הישראלית של עכשו עם סיפורים מהעבר הישראלי שמלפני 2000 שנים, עם הסטוריה ההרס והחורבן העלולה לחזור על עצמה.
התובנות והמסקנות העולות מהספר לא מוטלות בספק. הסוף העגום ברור כשמש אילו ננהג בקיצוניות, בבוטות וללא התחשבות כלפי העם הנוסף שחי בקרבנו ומסביבנו, וכמובן, להזהר מלתת למשיחי שקר המערבים בין צבא-דת-הנהגה הממנים את עצמם למנהיגים בנוסח העבר.

אותי הוא הצליח להפחיד. אולי אני נוטה מטבעי לפחד.
ולא, אי אפשר להשאר אדיש לאחר הקריאה.
לבעלי עצבים חזקים במיוחד ואוהבי דיסוטופיות.

לישי שריד, שאפו ! ספר טוב ורב רושם והלוואי ולא יתגשם לעולם.

בראשית היה האיוד. ערי החוף הושמדו בידי העמלקים, והעם לא ידע את נפשו. אבל לוחם אמיץ אחד הצליח לאגד סביבו את שברי העם ולחשל אותם סביבו לאגרוף ברזל. העם המיט נקמה איומה על העמלקים והניס אותם מן הארץ, תוך שמנהיגו יוצק בו אידיאולוגיה חדשה, ניאו פאשיזם יהודי משובח שכהנא בעצמו לא היה מתבייש בו.
בכללי מדובר על ספר טוב ומלא בפירוט אמין של עבודת הקרבנות וכל מה שסובב סביבם. ההתמקדות בתחום הזה ועזיבת תחומים אחרים בממלכה (כלכלה, מדעים, מבנה שלטוני מדויק) לרמזים בלבד או לתיאורים כלליים במשפטים קצרים היא מוצלחת בעיני, כי היא נעשית בטעם טוב ונובעת מחוסר העניין הטבעי והאמין של הדמות הראשית בנושאים הללו. אז נכון, הממלכה המתוארת היא פשטנית במעט וקצת יותר מדי אפלה ומצומקת דעת מכדי להיות מציאותית לחלוטין בעיני הקורא הסביר, אבל כשקוראים דיסטופיות תמיד יש לזכור שבני אדם מגיבים בקיצוניות לתנאים קיצוניים ושאי אפשר באמת לבקר מציאותיות של מערכות שלטון הזויות אחרי התהפוכות שידעה אירופה במאה השנים האחרונות לבדן.
אז בסך הכל מדובר בספר טוב ואפל, שהסוף ההזוי שלו שגולש לפנטזיה מיתולוגית לא מצליח להרוס אותו. דמות האב המלך לא מאוד מפותחת ומתגלית רק ברמזים, אך זה לא נעשה באופן שמשאיר אותנו באפילה אלא בדיוק במידה שמצליחה לגרום לנו להיבעת ממנו מספיק ולתהות באימה אילו עוד רבדים קיימים בו אליהם אנו לא מודעים.

בנו של, כתב את ספרו הרביעי, המכונה השלישי, ע"ש בית המקדש השלישי. לאחר שהובהרו דברים אלה, יוכהו הבאים.
הספר הזה הוא ספר מוזר, ספר הכתוב היטב ומכיל שומכלום. הסיפור קלוש, סתמי, חסר עוקץ ונגמר בקול ענות חלושה.
יהועז הוא מלך ישראל שעלה לכס המלוכה לאחר השמדת/איוד ערי החוף ע"י העמלקים. תרבות תל אביב הושמדה כולה, יהועז האסטרונום לקח פיקוד כלוחם עז נפש, הכתיר עצמו למלך, אסף סביבו צבא עז נפש, שם כיפות על ראשי חייליו, החזיר את העם לאדמתו, זו הפוריה, והמוציא מכל טוב הארץ. זמן מה עבד הכל היטב, הארץ שגשגה, בית מקדש ענק ומופלא קם והיה. כל יום הוקרב קורבן לשכינה ששכנה מאחורי הפרגוד, שרק הכהן הגדול יכול היה לבקרה פעם בשנה בביקור מאחורי הפרגוד, ביום כיפור בלבד.
את הסיפור מספר לנו יהונתן, בנו של המלך. יהונתן זה נפצע בהיותו בן 4, כשרימון נזרק ע"י מתנקש עמלקי, ברצונו להרוג את המלך. יהועז ברח מהרימון, יהונתן נפצע ונותר ללא מבושיו, כשהוא צולע. אנו פוגשים אותו כשהוא מספר לנו את סיפור ממלכת ישראל, שמצבה הולך מדחי אל דחי, ישראל מבודדת מכל העמים, הרעב גדל, ערי ישראל מופצצות ע"י העמלקים, ואם לא די בכך, מלאך נשלח ע"י אלוהים ליהונתן. המלאך דורש ממנו ללכת לאביו שיודיע ביום כיפור שהוא פורש מן המלוכה. זה יהיה הקורבן אותו דורש אלוהים ואז הוא יפסיק את הפגזות העמלקים ואת הבידוד הבינלאומי. למה יפרוש? כי הוא מושחת. כמה צפוי.
המלך חושב אחרת ובוחר בקורבן נורא אחר.
סקרנים? קראו והסיקו בעצמכם אם הטרחה היתה שווה. אני סברתי שהספר היה חסר תחכום, אלגוריה כלשהי שאת הנמשל לא הצלחתי לחלץ ונותרתי כשחצי תאוותי בידי.
לא משהו בכלל.

????????????????????????

אין ספק, שרשרת סימני השאלה שפתחו את הביקורת שלי, מתארים בצורה הכי טובה שאפשר את המציאות הישראלית בימים אלה: מציאות חסרת יציבות שבה שום דבר לא יכול להיות ידוע, והכל - אבל הכל - יכול לקרות.

פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע רודף פיגוע

כן, זו המציאות הישראלית.
ומסתבר שהעתיד הקרוב שעליו מדבר ישי שריד בספרו 'השלישי', מרגיש לי עכשיו בימים אלו קרוב מתמיד. אני ממש יכול לחוש את זה. משהו נורא יקרה בקרוב.

אז מה קורה בעתיד הקרוב, על פי ישי שריד? מה קורה בספר הזה?
ובכן, מה שקורה הוא דבר כזה: העמלקים (כך מכונים בספר הערבים), אחרי הרבה מלחמות עם ישראל, ואחרי הרבה פיגועים ואינתיפאדות שהם ביצעו נגד ישראל, הם יום אחד משמידים והורסים לגמרי את כל ערי החוף (כמו תל אביב וחיפה) - ערים אלו נמחקות כליל מעל פני האדמה, ואיתן נמחקות גם הדמוקרטיה והשפיות.
את מה שקורה בארץ לאחר מחיקת ערי החוף, אפשר לכנות בשם 'גוג ומגוג' או 'תוהו ובוהו'. ומתוך הגוג והמגוג, מתוך התוהו והבוהו ומבין הריסות הדמוקרטיה, קמה לה קבוצה משיחית כלשהי, שתמיד היה נראה שהיא נמצאת אי שם בשולי החברה, ושתמיד נהגנו להחשיב אותה כקומץ. אותה קבוצה, שאתם בטח כבר יכולים לנחש איזו, מחליטה לנצל את כל הבלאגן הזה: היא מבינה כי הגיעו הימים הקשים והנוראים, שצריך לעשות משהו כדי להציל את הארץ מכל העמלקים והכופרים שמאיימים לכבוש אותה, שעכשיו היא סוף כל סוף יכולה לעשות משהו כי המשיח הגיע והוא יוכל להושיט להם עזרה (וזה הרי ידוע שהמשיח מגיע אך ורק בימים הקשים) - אותה קבוצה מתחילה להתחזק לאט לאט, ולבסוף היא משתלטת על הארץ כולה, הורסת את את המסגד המפורסם על הר הבית ובונה במקומו את בית המקדש השלישי, ובכך אותה קבוצה משיחית הופכת את ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה יהודית והלכתית - זה מה שהולך להתרחש בארץ היהודית והדמוקרטית שבה אנו חיים, לטענת ישי שריד, בעוד כמה שנים, אם הסטטוס קוו שאנו רגילים אליו לא ישתנה. סיפור העלילה מתרחש אמנם בעתיד הקרוב, אבל זה מרגיש יותר כמו העבר הרחוק.
הספר עוקב אחר יהונתן, בנו הצעיר של יהועז (מלך וכוהן גדול) שיושב במעצר במצודה ביפו, ושם הוא כותב את רשימותיו - כלומר, את הספר הזה. ברשימות אלה הוא מתאר את חיי היום יום בארץ ישראל ההלכתית (כלומר, את עבודות בית המקדש וכל זה), ומדי פעם הוא עובר גם לספר על עצמו בתא המאסר. הרשימות שהוא כותב נחשבות למיסמך היסטורי מפני שהן מתפרסמות רק 50 שנה לאחר שנכתבו ולאחר כל המאורעות שיהונתן מתאר בהן.

אז איך הספר?
ובכן, למרות שכל זה נשמע מאוד מעניין, האמת היא שאותי הספר די עייף (ובעיקר איכזב, כי יש בו טונות של פוטנציאל לא ממומש או כן ממומש אבל באופן חלקי!). לא אהבתי את הפירוט הרב מדי שיש בספר: הפירוט הרב מדי על עבודות בית המקדש השונות והפירוט הרב מדי על החיים האפורים, המייאשים והחשוכים (לפחות לטעמי, ולפי איך שזה מורגש דרך הקריאה) של מדינת ישראל ההלכתית - אני קצת מתקשה להסביר, אבל לקרוא את הספר בכמה קטעים לא עשה לי הרגשה נעימה כל כך, משהו צרם לי בהם. כמו כן, יש הרגשה שישי שריד נכנס יותר מדי עמוק לסיפור, וכתוצאה מכך יש בו יותר מדי מושגים מהעולם התנכ"י שהופכים את הקריאה ליותר נמרחת (למרות שאני דווקא אוהב מאוד ללמוד תנ"ך בבית הספר, אבל כדי שספרי קריאה יהיו קריאים צריך להקפיד על המינון). ובאופן כללי, הקצב שלפיו הספר מתנהל הוא איטי מאוד, וזה מה שגרם לי בסופו של דבר לנטוש אותו - תרחיש אשר חשבתי שלא יהיה מתקבל על הדעת, לפני שהתחלתי בקריאה.
ולמרות הכל, מה שבכל זאת ייאמר לזכותו של הספר, זה שהוא כתוב דווקא לא רע בכלל, הרעיון מאוד מקורי וגורם לך לחשוב קצת על מה שקורה כאן בארץ בימים אלו וגם מעט על עתידה המטושטש, וגם בביצוע - שלמרות שהיה כושל, ולמרות שהיה אפשר לעשות את זה טוב יותר לדעתי - גם בביצוע עצמו היה איזה משהו למרות הכל. אהבתי את הצורה המעניינת שבה בחר שריד כדי לתאר את החיים בארץ תחת שילטון דתי, הלכתי ומשיחי, שהעניקה לספר אווירה מאוד ייחודית, גם אם מעט מעיקה.

אז לסיכום,
גם אם לא תצליחו להתחבר כל כך לספר כמוני, או שתחשבו שמה שמסופר בו הוא הזוי מדי, מטורף מדי ומופרך מדי בתור אופציה עתידית של מדינת ישראל, חשוב מאוד שתדעו להתייחס ברצינות למה שהנביא ישי שריד מנבא בנבואת התוכחה שלו - כי כמו שאמרתי: במציאות היום יומית ורצופת סימני השאלה שלנו, אזרחי מדינת ישראל, שום דבר לא צפוי, והכל - אבל הכל - יכול לקרות.

דיסטופיות אפלות הן ז'אנר פופולרי למדי בשנים האחרונות בספרות ובקולנוע; אך בעוד שבעולם הרחב סוף העולם מגיע בשל שואה טכנולוגית או קטסטרופה אקולוגית ("הדרך" לקורמק מקארתי, טרילוגיית "אדם האחרון" למרגרט אטווד), ישי שריד זורק אותנו אחורה, לאפוקליפסה תנ"כית לוהטת בסגנון סדום ועמורה. בסוף העולם שלו, או לפחות בסופה של מדינת ישראל, מככבים עמלקים, צבאותיו של ה' צבאות, כוהני המקדש השלישי ובן צעיר אחד של משפחת המלוכה שמספר לנו את כל הסיפור לאחר שהוא נגמר. באסון, כמובן.

הספר הוא למעשה זיכרונותיו מבית הכלא של יהונתן בן יהועז, כהן בבית המקדש השלישי ובנו הצעיר של המלך, המשחזר את סיפורו ואת סיפורה הקצר של ממלכת יהודה החדשה ששרדה 23 שנים בלבד, עד לסופה הטראגי בדם, אש ותמרות עשן. הנסיך יהונתן הוא נכה, חלש, חסר ביטחון עצמי ותמים למדי; הוא דמות שנראית שולית ובלתי חשובה, מעין נספח או ליצן חצר המתעד את מעשיהם של הגדולים והחזקים ממנו. אך למעשה, כפי שיסתבר בהמשך, הוא נבחר על ידי מלאך אלוהים להעביר מסר חשוב – או שאולי הוא רואה מהרהורי לבו והמפגש עם אלוהים ושליחויו אינו אלא פרי דימיונו? גם אביו, יהועז, מדען ואיש צבא, נתקף בשיגעון, או אולי בחיזיון אלוהי. לאחר שהעמלקים הרסו את הרי החוף המושחתות ב"יום האידוי" הוא מסלק אותם מן הארץ ומקים בירושלים וסביבותיה את ממלכת יהודה המחודשת, שמרכזה בבית המקדש. גם ארון הברית מתגלה על ידי טכנולוגיה צהלי"ת מתקדמת שפותחה במלחמת המנהרות, והשכינה חוזרת לדור בקודש הקודשים וליהנות משפע של קורבנות משובחים המוקרבים מדי יום על המזבחות במקדש המפואר.

למרות האזכורים הטכנולוגיים המועטים, כגון פצצות אטום, תוכניות טלוויזיה או אפילו שבב זיהוי המושתל בכל תינוק יהודי, הטקסט הוא בעיקרו תנ"כי וכל כולו אימה בסגנון המשיחי הישן והטוב פלוס תככים בבית המלוכה א-לה "כבשת הרש" וחברים טובים מחו"ל שמגיעים בסירה ומביאים מתנות מהעולם הגדול בנוסח עדות שלדון אדלסון. לא קשה לקרוא בעד האלגוריה השקופה למדי ולהבין ששריד מנסה להיות נביא זעם ולהזהיר מפני הכוחות המשיחיים שמנסים להשתלט על מדינת ישראל, להפוך אותה למדינת הלכה מטורפת, לבודד אותה מהעולם ולהביא לחורבנה. הסיפור שלו אמנם מעניין אך חסר כל עידון ואנדרסטייטמנט; בשורת האיוב שלו מוטחת בקורא בצורה כל כך בוטה ומפורשת שהסיפור עצמו מתפספס. סיפורה של ממלכת יהודה החדשה, בית המלוכה שלה, עבודת הקורבנות במקדש, המהפך המעניין של המלך יהועז מחוקר כוכבים למלך המשיח – כל אלו מסופרים היטב ובאופן סוחף ומרתק. אך הצד האידיאולוגי כל כך שקוף ובוטה שהדיסטופיה הופכת למניפסט פוליטי, וחבל.

בגיל הטפש-עשרה, נפשי היתה מועדת לפורענות.
למדתי בכתה מופרעת שאת רובה היו צריכים לשלוח להסתכלות. הייתי חלשה במתמטיקה, במכות ובראיה, קראתי טונות של ספרים, לאו דווקא כי נהניתי מהם ורציתי לרכוש ידע אלא כדי לברוח לעולמות אחרים ובעיקר כדי למצוא מקום מפלט בספרייה שם נמנעו מלהטרידני.
יצא לי כמה פעמים לחשוב על דרכים שונות לסיים את חיי חסרי התוחלת: לקפוץ מהקומה הרביעית בבית הוריי, נראתה לי אפשרות כאובה למדי, בפרט משום שידעתי כי ייתכן ורק אפצע. הרחבה היתה מחופה דשא במקום בטון, ריאה ירוקה בצפון תל אביב אז וויתרתי על הרעיון.
אקדח או רובה היו מחוץ לתחום ולקפוץ לכביש הסוער שממול קניון איילון היתה משימה בפני עצמה, עדיף לעמוד בתחנת האוטובוס של קו 40 ולגסוס לאיטי מזיהום אוויר.
השיטה המהירה והנוחה שנותרה אם כך, היו כדורים שיובילוני לשינה מתוקה בלא צורך להתעורר ממנה .
ברגע של החלטיות ואומץ פשפשתי בארונית התרופות שבאמבטיה ומצאתי רק משככי כאבים למיניהם: אקמולים, פלסטרים ומשחות מסריחות לגב תפוס.
ואז נזכרתי בסרטים שראיתי בכבלים הלא חוקיים שהתחילו מתשע בערב על נשים דיכאוניות ובעלים בוגדניים שתמיד כדי להרגע הן בולעות כדורים קטנטנים וורודים המוחבאים עמוק במגירת הלבנים שלהן, בינות חזיות תחרה וחוטיני ממשי מבריק.
התגנבתי לחדרם של הוריי והתחלתי לחטט בקדחתנות ובסוף מצאתי, ממש כמו בסרטים, בקבוקון מפלסטיק ובו כדורים זעירים צהובים דווקא. מדבקה קטנה הכילה רשימה של מרכיבי התרופה באנגלית והיחיד מתוכם שזיהיתי היה לידקואין, נדמה היה לי שהמורה לכימיה השתמש במושג הזה לפני שבוע אך לא זכרתי מה משמעותו.
העלמתי את האוצר בכיס מכנסיי וחיכיתי לשעת כושר.
שעת הצהריים נראתה מפתה ומזמינה, אמא נחה ואבא עדיין בעבודה.
הוצאתי מהמקרר בקבוק קולה של ליטר וחצי לשטיפה מהירה של הכדורים בגרוני ושבתי לחדרי בלב דופק מהתרגשות. בלי לחשוב פעמיים בלעתי אותם שניים-שניים עד שלא נותר מהם זכר.
שכבתי על מיטתי וחיכיתי למוות המיוחל, מפנטזת איך כל העולם ואשתו מבכים אותי בהלוויה ומוציאים אותי מלכת העולם. אט-אט נעצמו עיניי ושקעתי בתנומה מתוקה.
עוד לפני שנרדמתי הצלחתי להרהר עד כמה תכניתי הולכת לפי התכנון ואף למנות קבוצת אנשים שבוודאי אחסר להם מאוד. התעוררתי סמוך לשש בערב כשאמי דפקה לי על הדלת לבוא לאכול.
קמתי באי רצון בולט מאוכזבת ונרגנת התיישבתי אל השולחן ושמעתי את אבי שואל את אמי אם ראתה את הכדורים שלו נגד כאבי טחורים; ״הם היו במגירת התחתונים שלי, לא״?

אני חושבת שבדיעבד היתה יכולה להיות שיטה הרבה יותר פשוטה ופחות מביכה עבורי לסיים את חיי.
לקבל רעיונות משי שריד למשל, לו היה כותב את ספרו בתקופת נעוריי.
העלילה שהוא מציג בפני הקורא לא נותנת אפילו צ׳אנס קטן לאופטימיות: עולם של כיאוס והרס ללא יכולת להישווע מהשואה שעומדת בפני עמנו, עם ישראל.
סיפור בדיוני אפוקליפטי המשלב בתוכו ארועים שקרו בתנ״ך ואשר השפעתם היתה כה גדולה עד כי שינו את פני העתיד ועתה נראה כי סיכויינו לשרוד מזעריים הם.
תל אביב ושכנותיה התאיידו זה מכבר, כנראה בפיצוץ גרעיני והעיר היחידה שעדיין עומדת על תילה וממשיכה לזבוח זבחים לאדוני היא ירושלים ושם מתרחש סיפורנו.
גיבור הסיפור יהונתן, בנו של המלך, מתאר את חייו הקודמים ממקום שביו, לאחר שלכדו אותו העמלקים והוא כעת אסירם. אין שום מידת רחמים כלפי הקורא ואנו נחשפים לסוגי ההתעללות השונים: הקרבת קרבנות בקלוז-אפ מדמם במיוחד, סקילה באבנים ופיגועים שלא מביישים את מה שקורה היום בארצנו הקטנטונת.
לרגע אינך מבדיל יותר בין מציאות לדמיון ומבקש מרגוע לנפשך, להינצל ולברוח או לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלעת בספר אך אין אפשרות כזאת.

אתה לא יכול להפסיק לקרוא ונסחף לתוך הזוועות בעל כורחך; כמו לבלוע כדורים צהובים, כחולים ואדומים בעירבוביה ובמקום למצוא שלווה כואבת לך הבטן ואתה רוצה להקיא.
לא לזה ייחלת. קיווית שהכל יהיה מאחוריך ובמקום זה הכל רודף אותך, ללא הפסק.
לדעתי אחרי קריאה בספר המסויט הזה, אתה מוותר על רעיון ההתאבדות.
במהלך הקריאה מיששתי מספר פעמים את צווארי וגם בדקתי דופק על כל צרה שלא תבוא. אם כולם מתים, לפחות אני בחיים.
זה גם משהו, לא?

רומן מרשים ביכולתו להוציא אדם משלוותו.

לפתוח בבוקר עיתון ולקרוא חדשות ואז לצלול לתוך הספר הזה...ואז... למות מפחד!!

כי הספר הזה לגמרי דמיוני ובחלקים מסוימים אף הזוי . ומצד שני- נדמה שאנחנו כפסע מהמתואר בו.
ישי שריד לוקח אותנו כמה שנים קדימה (ולא הרבה מדי) ליום שכולנו חוששים ממנו- ליום שזורקים עלינו פצצה גרעינית (אח, כמה צדקת ביבי)
ערי החוף נמחקות- מתל אביב ועד חיפה. ממשלת ישראל משותקת.
בכאוס שנוצר קמים עלינו "העמלקים" שסביבנו- לסיים את מה שהפצצה התחילה.
מי שמושיע את העם המדמם הם אחינו מעבר לקו הירוק, חדורי האידיאולוגיה ואמיצי הלב.
נערי הגבעות הללו מסלקים את העמלקים ומקימים על חורבות מדינת ישראל את ממלכת יהודה המתחדשת שגולת כותרתה הוא בית המקדש השלישי שמוקם בירושלים.
מנהיגם הופך להיות מלך ישראל החדש – המלך יהועז. שקיבל את עיקר כוחו מהתגלות אלוהים אליו- סיפור שמזכיר את משה והסנה הבוער.
האם הוא נביא או הוזה?
הוא מבטל את בתי המשפט האזרחיים ומחזיר את הסנהדרין ואת עבודת הקורבנות.
מדינת הלכה.

הספר מתואר דרך עיניו של יהונתן, בן המלך, המשרת בקודש בבית המקדש.
תיאוריו המפרטים את עבודת הכהנים-הקרבת הקורבנות- לא קלים לעיכול. הוא מתאר בפרוטרוט את טקסי הפולחן, שלבי השחיטה וביתור הקורבנות.
ניכר שהסופר מנסה להלך בעדינות בין עמדותיו הברורות השוללות את הפולחן לבין ניסיון לרדת לעומק הסימליות הטמונה בהקרבת הקורבנות, כתחליף לנשמת האדם.
בקטעים מסוימים נראה היה שהסופר "מחזיק את עצמו" חזק ומתאמץ לנהוג באיפוק כדי לשמר מידת מה של אובייקטיביות ואותנטיות של הדמויות.

ממלכת יהודה השלישית לא חפה מתככים, מרידות ותאוות בשר, שבסופו של דבר יביאו עליה את חורבנה בסצינות שכמו לקוחות מסרטי אינדיאנה ג'ונס.
עם ישראל מופקר לגורלו בידי מנהיגים הפועלים לאור חזיונות של אלוהים מצד אחד והתגלות השטן מהצד השני.
הוא מוצג כישות פסיבית, שמוטת ראש, המקבל בהכנעה (ובלי ברירה) את הממלכה החדשה שלו. למעט מס' שרידים תל אביבים בודדים שמנסים למרוד במלכות
איש לא זוכר את מדינת ישראל הטובה והישנה (או שמא סדום ועמורה).
אומות העולם, כצפוי, מפנות את גבן למדינת יהודה- כמעט מאשימות אותה על מה שקרה לה. הן מחרימות את הממלכה ואת תוצרתה.
בצר לו העם חוזר לעבודת אדמה, לשדות ולפרדסים.

ואלוהים- עפ"י המחבר אלוהים כלל לא מבסוט מהקורה בנחלתו. כלוא בין ארבע קירות קודש הקודשים, חנוק בריחות הקטורת.
האם אלוהים באמת זקוק לפרים, הכבשים והיונים שלנו? או שזה סוג של בריחה נוחה מאחריות עבור החוטאים.
הוא שולח סימנים, מלאכים-שליחים , אולם מנהיגי העם לא יודעים לקרוא נכון את אותותיו. הם שקועים עמוק בעבודת הקודש- אך לא בקדושה עצמה.
העבודה עצמה הפכה לתכלית ולא לאמצעי .

ה"קדושה" הזו- האם אנחנו מסוגלים לה בכלל?
האם באמת ניתן להעפיל מסדום ועמורה מודל שנות האלפיים ולחזור למלכות ישראל האדירה של פעם? האם היא צריכה להיות העתק של קודמתה? האם מה שהתאים לימים ההם יוכל להתקיים גם היום?


ספר חשוב באקטואליות שלו.

קראתי עכשיו את הספר בפעם השניה.
ונבהלתי. לפני כשלש שנים חשבתי שהוא דימיוני ומופרע. תלוש מהמציאות וש"זה לא יכול להיות אצלנו".
עכשיו אני כבר לא בטוח. פתאום הכח נראה סביר והגיוני. מציאות "מעבר לפינה".
וברוח זו הספר הוא קשה מאד, ונראה כתיאור מציאותי וסביר בהחלט. לא היום. אולי מחר