ביקורת ספרותית על הוראות אחרונות מאת ניר חצרוני
ספר טוב

---

****





סחתיין. שאפו. בראוו. כל הכבוד. עשית את זה. מגיע לך. אתה גאון. מדהים שעושים מזה סרט, או סדרה. והכתבות המפרגנות בעיתונים, מוצדקות אחת אחת.

****

(את כל זה יגידו לי פעם, לפחות בדמיון שלי, כשאסיים מתישהו עם היצירה הפרטית שלי ואראה אותה קורצת אלי מראש הערימה בסטימצקי)

****

אבל ניר, באמת. כפיים. לא בצחוק.

****

אני מדמיין את כמה עשרות השקלים שלי יוצאים מהקופה של ״דני ספרים״ בירושלים ועוברים ומתחלקים ומתחברים שוב כמו ענן של מיקרובים, עד שהם מגיעים בסופו של דבר אל הוצאת הספרים, וחלק מהם מגיע לידיו של ניר חצרוני, שמונה או עשרה שקלים, והוא ממשמש אותם, מרגיש משהו שונה, ובסוף מנער את ראשו וקונה איתם פחית קוקה קולה זירו, ביציאה מהבניין של ״קשת״ ברחוב ראול ולנברג 12, אחרי שסגר עם אבי ניר על שנים עשר פרקים לעונה הראשונה.

הסוף.

****

קודם כל - סגנון ותחביר, שהם הדבר הראשון שנתקלים בו בכל ספר. כאן, זה מין הווה מתמשך, טכני, קר, נקי מרגשות, חותך, רשימתי-אינוורטרי, ידעני, אבל במקביל יש תועפות של הומור נקי ומדוד שמבצבץ בין המילים. "show, don't tell" מעולם לא הובא לדרגות כה מתקדמות. האנשים פועלים כמו אוטומטים, גם אם הם נפצעים, מתים, עושים דברים עצומים, מרגשים, או בלתי אפשריים. מקסימום, דופק להם הלב קצת. יכול להיות שאפילו זה לא. הסגנון הזה תורם למוזיקה של הספר, לקצב הסטקטו המופרע של האירועים, וגם, מאידך, לניתוק הרגשי מהדמויות.

שנית, הסיפור. העלילה של ״שלושת מעטפות״, הונחה על מצע צמר גפן בצלחת פטרי ועברה מוטציה שהפכה את הספר המקורי - שגם הוא לא בדיוק סבל מחוסר בפרטים מעניינים, אלימים או מוזרים - למפלצת מטורפת, תלת ראשית, שהשאירה מאחוריה את צלחת הפטרי המנופצת, מילאה את כל חלל המעבדה וכעת עומדת לפרוץ החוצה אל אוויר הערב הקיצי והשקט שבחוץ.
הסיפור יושב בנוחות על הבסיס של ״שלוש מעטפות״, מעניין, קולח, ומצליח לא להרגיש מאומץ מדי, גם אם הוא לא ממש יכול להיקרא כיחידה נפרדת, אלא רק כספר המשך. אם תרצו, זה גיזמו שהאכילו אותו אחרי חצות. מי שלקח ללב את האלימות של ״שלוש מעטפות״, שלא יתחיל לקרוא את הספר הזה בכלל.

אבל יותר מהכול, הדמיון. התחקיר, ריבוי הארצות, היבשות, הפרטים הטכניים היבשים והרטובים, אני לא יכול בכלל להצליח לדמיין את התחקיר שנדרש כדי להגיע לאיך מכינים מתקן או גלגלת שתרים חבית של מאתיים קילו מתוך קרון רכבת מלא במלח. זה נשגב מבינתי, וזה הדבר הכי בולט בספר. יש בו עשרות רעיונות מקוריים, אפילו אם הם סתם מיועדים להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳ או לביצוע של עניין טכני. כמי שהתנסה בתחקירים אינטרנטיים, אני באופן אישי לא הייתי מעז להיכנס לסוג כזה של פירוט ותיאורים, אפילו מהסיבה הפשוטה של ליפול בפרט טכני כזה או אחר ולצאת חרטטן. אצל ניר, זה מרגיש כאילו הוא ניסה לעשות את זה בעצמו, בפועל, בחצר האחורית שלו ברעננה או משהו. ואם זה מה שקרה, אז אני בכלל מוריד את הכובע.
הכי אהבתי את הניתוח של הסצנה ב״ספרות זולה״ שבה תוקעים מזרק עם אדרנלין ללב של מיה וואלאס, והביקורת של ניר על כך שלא ככה זה אמור היה לקרות. זה בדיוק מה שהרגשתי עם כל אחת מהסיטואציות המתוארות בספר, רק שלא יכולתי להצביע על טעות בולטת בהן. חולני.

אה, ודבר אחרון. מה הקטע עם ה״למוחרת״, ״הינה״, והכי נורא - ״צוהריים״?! אני מפנה את השאלה לאקדמיה ללשון העברית, שכנראה שתו נוזל לפתיחת סתימות בלילה שלפני ההחלטה. אני יודע שכך הוחלט שכותבים כתיב מלא, אבל זה גרם לי לעפעף מאתיים פעם. זה נורא.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על הוראות אחרונות