• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הוראות אחרונות

הוראות אחרונות

מאת ניר חצרוני

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הוראות אחרונות

הוראות אחרונות

מאת ניר חצרוני

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/5
ביקורות על הוראות אחרונות
הבאה
ניר
לפני 8 שנים

“טוב, בתור אחד שכותב החלטתי לא לבקר עבודה של אחרים. מין עיקרון מטופש שאני דבק בו בשנים שאני נמצא פה ב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•3 דקות קריאה

****





סחתיין. שאפו. בראוו. כל הכבוד. עשית את זה. מגיע לך. אתה גאון. מדהים שעושים מזה סרט, או סדרה. והכתבות המפרגנות בעיתונים, מוצדקות אחת אחת.

****

(את כל זה יגידו לי פעם, לפחות בדמיון שלי, כשאסיים מתישהו עם היצירה הפרטית שלי ואראה אותה קורצת אלי מראש הערימה בסטימצקי)

****

אבל ניר, באמת. כפיים. לא בצחוק.

****

אני מדמיין את כמה עשרות השקלים שלי יוצאים מהקופה של ״דני ספרים״ בירושלים ועוברים ומתחלקים ומתחברים שוב כמו ענן של מיקרובים, עד שהם מגיעים בסופו של דבר אל הוצאת הספרים, וחלק מהם מגיע לידיו של ניר חצרוני, שמונה או עשרה שקלים, והוא ממשמש אותם, מרגיש משהו שונה, ובסוף מנער את ראשו וקונה איתם פחית קוקה קולה זירו, ביציאה מהבניין של ״קשת״ ברחוב ראול ולנברג 12, אחרי שסגר עם אבי ניר על שנים עשר פרקים לעונה הראשונה.

הסוף.

****

קודם כל - סגנון ותחביר, שהם הדבר הראשון שנתקלים בו בכל ספר. כאן, זה מין הווה מתמשך, טכני, קר, נקי מרגשות, חותך, רשימתי-אינוורטרי, ידעני, אבל במקביל יש תועפות של הומור נקי ומדוד שמבצבץ בין המילים. "show, don't tell" מעולם לא הובא לדרגות כה מתקדמות. האנשים פועלים כמו אוטומטים, גם אם הם נפצעים, מתים, עושים דברים עצומים, מרגשים, או בלתי אפשריים. מקסימום, דופק להם הלב קצת. יכול להיות שאפילו זה לא. הסגנון הזה תורם למוזיקה של הספר, לקצב הסטקטו המופרע של האירועים, וגם, מאידך, לניתוק הרגשי מהדמויות.

שנית, הסיפור. העלילה של ״שלושת מעטפות״, הונחה על מצע צמר גפן בצלחת פטרי ועברה מוטציה שהפכה את הספר המקורי - שגם הוא לא בדיוק סבל מחוסר בפרטים מעניינים, אלימים או מוזרים - למפלצת מטורפת, תלת ראשית, שהשאירה מאחוריה את צלחת הפטרי המנופצת, מילאה את כל חלל המעבדה וכעת עומדת לפרוץ החוצה אל אוויר הערב הקיצי והשקט שבחוץ.
הסיפור יושב בנוחות על הבסיס של ״שלוש מעטפות״, מעניין, קולח, ומצליח לא להרגיש מאומץ מדי, גם אם הוא לא ממש יכול להיקרא כיחידה נפרדת, אלא רק כספר המשך. אם תרצו, זה גיזמו שהאכילו אותו אחרי חצות. מי שלקח ללב את האלימות של ״שלוש מעטפות״, שלא יתחיל לקרוא את הספר הזה בכלל.

אבל יותר מהכול, הדמיון. התחקיר, ריבוי הארצות, היבשות, הפרטים הטכניים היבשים והרטובים, אני לא יכול בכלל להצליח לדמיין את התחקיר שנדרש כדי להגיע לאיך מכינים מתקן או גלגלת שתרים חבית של מאתיים קילו מתוך קרון רכבת מלא במלח. זה נשגב מבינתי, וזה הדבר הכי בולט בספר. יש בו עשרות רעיונות מקוריים, אפילו אם הם סתם מיועדים להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳ או לביצוע של עניין טכני. כמי שהתנסה בתחקירים אינטרנטיים, אני באופן אישי לא הייתי מעז להיכנס לסוג כזה של פירוט ותיאורים, אפילו מהסיבה הפשוטה של ליפול בפרט טכני כזה או אחר ולצאת חרטטן. אצל ניר, זה מרגיש כאילו הוא ניסה לעשות את זה בעצמו, בפועל, בחצר האחורית שלו ברעננה או משהו. ואם זה מה שקרה, אז אני בכלל מוריד את הכובע.
הכי אהבתי את הניתוח של הסצנה ב״ספרות זולה״ שבה תוקעים מזרק עם אדרנלין ללב של מיה וואלאס, והביקורת של ניר על כך שלא ככה זה אמור היה לקרות. זה בדיוק מה שהרגשתי עם כל אחת מהסיטואציות המתוארות בספר, רק שלא יכולתי להצביע על טעות בולטת בהן. חולני.

אה, ודבר אחרון. מה הקטע עם ה״למוחרת״, ״הינה״, והכי נורא - ״צוהריים״?! אני מפנה את השאלה לאקדמיה ללשון העברית, שכנראה שתו נוזל לפתיחת סתימות בלילה שלפני ההחלטה. אני יודע שכך הוחלט שכותבים כתיב מלא, אבל זה גרם לי לעפעף מאתיים פעם. זה נורא.


****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קוראת הספרים האחרונה מסוגה
קוראת הספרים האחרונה מסוגה
M
Mero
תמונה של גריפין
גריפין
תמונה של רונדנית
רונדנית
תמונה של אבא של נועה
אבא של נועה
תמונה של זלי
זלי
תמונה של אברהם
אברהם
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
33קוראים|גיל ממוצע52|61%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•59 נבחרות•13,997 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות59
לייקים שקיבל13,997
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

15 תגובות
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 7 שנים

על החטף קמץ אין ויכוח. לא הבנתי אבל מה פתאום החליטו לכפות את הקמץ הקטן בכתיב מלא.

אברהם
אברהם•לפני 7 שנים

מצטרף לתהייתך באשר לכתיב המלא.

ובכן, בהיגוי הספרדי אין כל שינוי וכאשר יש אות בחטף קמץ לדוגמה צֳ היא נהגית - תמיד - בתנועת אוֹ. על כן אין מניעה בכתיב מלא לכתוב צהוריים (בַּצָּהֳרָיִם מקור תנכי). וכן למחורת (מִמָּחֳרַת מקור תנכי). אכן "נוזל לפתיחת סתימות" ראוי במקרה הזה. אחלה ביקורת.
ניר
ניר•לפני 7 שנים

הבעייה שלי היא כשאני מתחיל לחקור משהו אני נכנס ללופ עד שאני מוציא את עצמי בכוח..

בטיוטה הראשונה בה אני כותב על נשק גרעיני דו שלבי אני נכנס לתוך מנגנון טלר-אולם, מסביר מה היו היחסים בין טלר לאולם (שני חוקרים שלא ממש הסתדרו זה עם זה) וחופר על זה. הכל עף בעריכה :)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 7 שנים

עזוב את האובווייס. פצצת מימן. אני מדבר איתך על כל מיני שטויות שאי אפשר למצוא באינטרנט בלי לנסות בבית.

הצלחת שזה יישמע אמין מספיק (בשבילי ההדיוט, לפחות, גם עם מסרק הכינים). אז שאפו
ניר
ניר•לפני 7 שנים

טוב... גוגל אבל אובססיבי - כמו למשל אם היו לי היום החומרים המתאימים אני יכול להרכיב בכיף פצצת מימן :)

נתי ק.
נתי ק. •לפני 7 שנים

אחלה ביקורת. לא ידעתי על ההחלטה של האקדמיה, הזוי משהו...

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 7 שנים

אני חושב שזה נכון רק כשמתוך החלטה משתמשים בכתיב מלא, ואז זה צריך להיות (ליהיות) בכל אורך הטקסט.

"כיסא", "אימא", "צוהריים" וכל הבולשיט הזה. עדיף כתיב חסר. שאפו על הספר. רגע, אתה בא להגיד לי שרוב התחקיר שלך זה מגוגל וויקיפדיה?? אז לא חיפשתי מספיק איך להפיל אותך. באמת זה סוג של אומץ, או פזיזות, שלא הייתי מעז להתחיל לנסות. זה באנג'י בלי החבל. באשר לסגנון, לגמרי כל אחד והזז'אנר שלו. גם אני נזהר שלא לתאר את הרגשות המיידיים ("אמר ברוגז". קאם און), אבל באמת הצלחת להימנע מזה באופן מעורר הערצה. או חלחלה. סחתיין עליך.
ניר
ניר•לפני 7 שנים

אוי ה "למוחרת'" וה "צוהריים" הטריפו אותי.

כל פעם כשתיקנו אותי למילים המשונות האלה הרגשתי כאילו נתקע לי נעץ קטן בתחת. קודם כל שאפו אלון על הביקורת המשקפת בצורה מופלאה את רוח הספר ורוח הסופר. לא הייתי מצליח לנסח את זה בעצמי :) הפעם כשעשיתי את התחקיר הייתי בטוח שבשלב כלשהו ידפקו שני אנשים סטייל men in black בדלת הבית שלי ויזמנו אותי לחקירת שב"כ קלילה לאחר כל החיפושים המשונים שעשיתי בגוגל ווויקיפדיה. למרבה המזל זה לא קרה. אני אכן חסיד גדול של show don't tell ובשבילי לכתוב רגשות זו קריעת ים סוף. טוב, כל אחד והג'אנר שלו... שונרא - עדיין לא מאוחר להפעיל את סוכן תיקון הלפטופים.. מיכל - יש מצב שאת צודקת. מחכה בקוצר רוח. חני - אם לא אהבת את הראשון לא תסבלי את השני :)
נעמי
נעמי•לפני 7 שנים
אוחחח איזו ביקורת פנטסטית מוטציה על צלחת פטרי חחח
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 7 שנים

חני, אני זוכר שכתבת שהאלימות בספר הראשון הרתיעה אותך. בהתחשב בזה, אני ממליץ לך לקנות את הספר למישהו אחר

חני
חני •לפני 7 שנים

הסקירה שלך אכן מעולה!

בעיקר אהבתי את ההתלהבות שאתה מפגין באהבה לספר ולעלילה...עכשיו סיקרנת למרות שלא חיבבתי את הספר הראשון.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 7 שנים

מיכל, יו אר טו קיינד. נדמה לי שהספר שלי לא כתוב בדיוק בסגנון שאת מכירה מכאן. אין לי אינדיקציה אמיתית על האיכות או האימפקט, אבל לוקח את המחמאה שלך בשתי ידיים :-).

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 7 שנים

יש לבלוגי סוכן שמטפל בלפטופים מתים?! עד לאן תגיע התהילה??

מיכל
מיכל•לפני 7 שנים

אני בטוחה שהספר שלך יהיה יותר טוב.

ולא כי חצרוני לא כותב טוב (לא קראתי), אלא בגלל שאתה כותב מושלם.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 7 שנים

כפיים גם לך + סחתיין + שאפו + בראוו.

ואני עדיין מחכה לסוכן של בלוגי שיחלץ את הביקורת שלי שנקברה חיים בלפטופ מת. לא ניסיתי לאבחן את הסיבה לכך שחברי האקדמיה הגו את 'מוחרת', 'צוהריים' וכל ה-eye sores המענים האלה, אבל נוזל לפתיחת סתימות זה איבחון מצוין.
15 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "הוראות אחרונות"

הוראות אחרונות

הוראות אחרונות

ניר חצרוני

טוב, בתור אחד שכותב החלטתי לא לבקר עבודה של אחרים. מין עיקרון מטופש שאני דבק בו בשנים שאני נמצא פה באתר. אבל הי! העיקרון הזה לא תקף על מה שאני כתבתי ולכן אני יכול לברבר פה כרצוני. אז טיפה על החוויה שלי לא כקורא אלא כזה שכתב את הספר הזה מה שהופך את חוות דעתי פה לחויית כתיבה ולא לחוויית קריאה.

אז הבייבי הזה נכתב בערך בתשעה חודשים. בערך עמוד ליום בחצי השעה של שקט שיש לי אחרי שכולן בבית ישנות ואנחנו מחליפים משמרת בסלון - הבנות הולכות לישון ואני וכוס הקפה השחור שלי מתיישבים לכתוב. הוא התחיל מאותגר. הגרסה הבינלאומית של הספר (מלבד הפולנים שהתעקשו לתרגם ישירות מעברית) מכילה פרקים נוספים לאורך הספר, הסברים שלא ניתנו בספר הראשון בעברית ועוד כמה פרקים בסיום מה שדרש הנדסה לאחור, זיהוי המרכיבים שהשתנו באנגלית בספר הראשון והכנסה שלהם לתוך הספר השני בעברית שגם הוא שונה עכשיו מבני דודיו בשפות אחרות.

הסיפור עבר כמה שלבים של עריכה בעברית עם העורכת המוכשרת בטירוף טליה מרקוס מכתר (היום זה בעצם מודן), תורגם לאנגלית ע"י סטיבן כהן שהוא מתרגם מופלא, נערך באנגלית ע"י הסוכנת המדהימה שלי, רינה רוזנר שהכניסה 5,500 שינויים (כן. No mercy. ספרתי בוורד ובערך את כולם קיבלתי.), עבר שני סבבי עריכה מול פיט (מקמילן, US) ומול ג'ני (Oneworld, UK) ועשינו שינויים שהועברו שוב לגרסה העברית. ושוב בעריכה הלשונית הבלשים הספרותיים של מקמילן וכתר הצליבו ובדקו תאריכים, שמות ועוד כל מיני פרטים קטנים ויאללה - עוד סבב של תיקונים ושיפוצים החל מיום מסויים שפיספסתי את התאריך שלו וכלה בזה שבנוסחת חישוב המהירות של נפילה חופשית לא הבאתי בחשבון את מקדם החיכוך של האוויר (בחיי - האמריקאים בדקו את זה.)

ואז עטיפה. הישראלים משתמשים בזו של הבריטים כי אהבו אותה. האמריקאים נשארים עם המעצב שלהם. הטורקים עם שלהם והפולנים והרומנים עוד לא החליטו מה בדיוק הם רוצים.

המסר שחשוב לי להעביר הוא שזו בעצם עבודת צוות. המון המון אנשים מעורבים בהוצאה של ספר משלב כתב היד בוורד ועד לביטים באמזון וריח הדפים של ספר מודפס. אוהבות ואוהבי ספרים שניכר שנהנות ונהנים מכל שלב בהוצאה לאור וכל אחד מהם משאיר שריטה קטנה ביקום, טביעת אצבע שלו ושלה על סיפור שמי יודע לאן יתגלגל. אני מקבל תגובות ממקומות שונים ומשונים בעולם מאנשים שאוהבים לקרוא וזה מחמם את ליבי.

תודה רבה למי מי שהיה מעורב בהפקה :)

תודה רבה לכל חובבי הספרים באשר הם.

כן, גם את.

וגם אתה.

לפני 8 שנים•ניר
הוראות אחרונות

הוראות אחרונות

ניר חצרוני

הודיעו שיש עבודות לשיפור התשתית ברכבת. אני עושה את הדרך מחיפה לתל אביב באוטובוס מספר 910.
בתחנה עומדים עשרות אנשים.
כולם דוחפים.

אני מכינה לעצמי רשימה:
שק של נוצות אווז
דבק אפוקסי
מוטות עץ
סכין יפנית
חגורת עור

כל הדברים ברשימה לא הספיקו לבניית כנפיים. לאחר הפעלת מרפקים, מצליחה להידחק פנימה.

עשרים דקות לתחילת הנסיעה. החייל שיושב לידי, נרדם לי על הכתף. מכינה לעצמי רשימה:
שלושה גלילים של ניילון שקוף
איזולירבנד
מפוח
מטלית מיקרו-פייבר
חבילת מגבונים לחים

ארבעים דקות לתחילת הנסיעה. כל הדברים הללו לא הספיקו על מנת ליצור בועה בלתי חדירה, אבל השתמשתי בחבילת מגבונים לחים כדי לנגב את הרוק מהכתף.

שעה לתחילת הנסיעה.
קשישה במושב ממול פתחה כריך עם טונה. מכינה לעצמי רשימה:
יריעות גומי תעשייתי גמיש
חצי קילו פחם פעיל
פלסטיק שקוף – 2 יחידות
רצועות

שעה ורבע לתחילת הנסיעה. כל הדברים ברשימה לא הספיקו לבניית מסיכת אב"כ. הקשישה סיימה את הכריך.

שעה וחצי לתחילת הנסיעה. התינוק במושב מאחוריי פורץ בבכי קורע לב. מכינה לעצמי רשימה:
מוצץ
אלכוהול מכל סוג (וודקה/ עראק) – לברר מה מוצא הפעוט
שוקולד
טרמפולינה
כדור פיזיו ירוק
כל הדברים ברשימה לא הספיקו כדי לנטרל את התינוק. כנראה שחלב אם עשה בסוף את העבודה.

שעתיים לתחילת הנסיעה. מתקרבים אל היעד. אני מכינה רשימה:
דאודורנט
בגדים להחלפה
מקלחת ניידת
כיסא מפלט
שום דבר מהרשימה לא יכול לעזור מול הלחות של תל אביב. מסיימת את הספר על סוכן 10483. מפחדת ללכת לישון בלילה.

אז חזרתי שוב אל הסוכן החביב, אוהב הרשימות. טוב, אולי לא מאוד חביב, אלא פסיכופת רצחני, אך הפעם הוא אפילו מחייך בין כריך אבוקדו לניסיון לפוצץ יעדים אסטרטגיים בעולם.

שאפו לניר חצרוני, הוא יודע לכתוב ואני אוהבת את התוצאה. בסוף הספר הקודם חשבנו שהטירוף של 10483 נגמר, אך כמו ההכלאה הפסיכית של ג'יימס בונד ומקגיוור, רק תנו לו גליל נייר טואלט ומצית והוא כבר יארגן לכם מיתה משונה כלשהי. הפעם הוא נחוש לחסל את הארגון (הכלאה לא פחות פסיכית של מוסד, שב"כ, 8200 ושלל אותיות ומספרים אחרים). הפעם, כרמית, מומחית ההתמרות ניצבת במרכז הבמה ומשחק המוחות בינה לבין הסוכן שהתמירה, משובץ לאורך הספר, כקטעי חלום. לכרמית, חברי ארגון הוותיקים, מצטרפים עוד כמה טיפוסים ססגוניים. חיבבתי במיוחד את התאומים. על אף היותם רוצחים שכירים, הם היו משעשעים למדי. דמות הספר הייתה מיותרת בעיניי.

על אף היותו של הסוכן איש לא בדיוק שפוי ולא ממש חביב, כנראה בשל העובדה כי לחלק גדול מהסיפור אנו מתוודעים בגוף ראשון, דרך קולו של הסוכן עצמו, מצאתי את עצמי מזדהה איתו לפעמים, עד שממש קיוויתי שיצליח לחמוק מרשויות החוק (ואז נזכרתי שהוא חלאה רצחנית ועבר לי). זאת טכניקה מעניינת, שילוב של גוף ראשון ושלישי. אפילו יו נסבו השתמש בה בספרו האחרון, כך שניר חצרוני בהחלט בחברה טובה. צריך לדעת לכתוב בצורה הזאת, אחרת זה מבלבל ומעצבן.
מי שאוהב את הסוגה יאהב כנראה את הספר, אלא שלא מחובבי מתח ופסיכופתים – פחות. על אף שהרגשתי טיפה שהספר הראשון חוזר על עצמו, זה לא פגע בהנאתי. מומלץ בחום.

גילוי נאות – זכיתי בספר בהגרלה בפייסבוק, בקבוצה של "מועדון קריאה לאוהבי ספרים".

לפני 8 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
הוראות אחרונות

הוראות אחרונות

ניר חצרוני

סוכן 10483 הסורר (מה שנקרא rogue) הוא חתיכת ברנש מסוכן שיצא משליטה.
2006-
אחרי חיסולים שביצע במדינות שונות פגע בו אוטובוס, הוא נמעך לגמרי ואיכשהו נותר בחיים.
שום דבר מהמתרחש אינו מקרי.
הכל חלק ממשחק מוחות, השפעה וטיפול בטכניקת 'התמרה' היכולה לחולל שינויים בעכברים כמו על בני אדם. הפעלת אובייקט כרצון מפעילו. סוגסטיה ותכנות באמצעים כימיים ותאורה. כרמית, לוחמת מיומנת וקטלנית ביותר של 'הארגון' מתמצאת בטכניקות אלה.
2016-
10483 התעורר והחליט לסגור חשבון עם מדינת ישראל ו'הארגון' שהפכו אותו למחסל והפנו לו עורף.כרמית גרה שנים בלונדון ובעלת משפחה מגיעה ארצה לסייע בנושא, עדיין קטלנית.
הסוכן שסרח מתחיל להכין את הקרקע לאט, בסבלנות על אנושית, במקומות שונים בעולם כשהארגון בראשות 'סבא' וגורמים נוספים מתאמצים לאתר אותו. יש תאריך יעד, יש תוכניות והוא מתחיל לבצע. בעל יכולת טכנית, אלתור ותושיה, סוג של מקגייוור משוכלל ויעיל אבל הרסני. הוא מאמן את עצמו לחזור לכושר גופני אחרי תשע שנות ניוון, לשלוט בטכנולוגיות מחשבים וסלולר לשליטה מרחוק (חלקן נשמעות דמיוניות), מרחיק לאזור נידח בבוליביה כחלק משמעותי מתכניתו ומאמץ זהות בדויה, מגיע לארצות הברית ומשם לארץ ומצטייד בהדרגה בשפע אמצעים לפי רשימות קפדניות ומפורטות ביותר לקראת הנקמה. זו תהיה פגיעה סביבתית וכליאת גבר ואישה מסויימים חסרי אונים ומבוזים להחריד.
לסוכן חדור הנקם יש אובססיה למספרים. 49 הוא מספר הקומות במבנה המשמש אותו לחלק מתוכניתו וזה טוב כי יש לו שורש ריבועי מדוייק. גם 51 הוא טוב- מתחלק ללא שארית ב-3 שהינו ראשוני והמנה היא מספר ראשוני.
לתסבוכת נכנס ארגון בראשות 'הר שמידט' היושב בטורונטו עם מטרות משלו ובעל יכולת להפעיל רוצחים מיומנים בעלי אישיות פסיכוטית.
והכל מתנקז לעימות על גג בניין מרכזי בארץ כשהוא חושב על השיר it's the final countdown ומביט על תוצאות מעלליו. והסיום בו חלק משמעותי מתכניתו משתבש בגלל משהו כל כך קטן וזניח (ומשעשע) שקלקל את תכנונו הקפדני לפרטי פרטים. כרמית נוקטת צעד לא לגמרי מובן משלה שאולי יהיה פתח להמשך.
כמו 'תא לחץ' כתוב היטב, סגנון ייחודי וידע בטכנולוגיה, נשק ופסיכולוגיה אך מדי פעם מפורט מדי ונכנס לרזולוציות ופרטים שאינם נחוצים לגמרי.
(בערך באמצע הקריאה התברר שרצוי לקרוא קודם את 'שלוש מעטפות' שטרם השגתי אבל אפשר להבין גם בלי).

השיר המוזכר
https://www.youtube.com/watch?v=nu6Os0R-tq4

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ראובן
הוראות אחרונות

הוראות אחרונות

ניר חצרוני

זהו.
השלמתי את קריאת כל ספרי ניר חצרוני.
לא בהכרח בסדר הכתיבה שלהם, למרות שיש אזכורים של דמויות מהספרים הראשונים בספר השלישי (תא לחץ).
אבל כמובן שאת 3 המעטפות ואת הוראות אחרונות יש לקרוא בסדר זה.
הוראות אחרונות הינו מעין prequel וגם sequel של 3 מעטפות.
הוא נותן את הרקע ואת מה שקרה לפני האירועים ב 3 מעטפות ואז מתיר את הקשרים ופותר את כל התעלומות (חוץ מזנב קטן פתוח שמחכה לספר המשך...).
כל המחמאות והמילים החמות שכתבתי על 3 מעטפות מתאימות בהחלט גם לספר הזה. רק שהפעם ידעתי למה לצפות אבל עדיין הופתעתי שוב ושוב.
המקוריות, היסודיות והכתיבה השוטפת ולכאורה הקרה של ניר חוזרות גם כאן לסיום עלילותיו של הסוכן המטורף בהסטוריה.

מומלץ לבעלי קיבה חזקה ולא לקרוא לפני שקראתם את 3 מעטפות. ניתן לקריאה גם בלעדיו אבל מחמיצים הרבה מהרקע ומהקונטקסט.

בתיאבון! ומקווה שאתם לא אלרגיים לבונזו...

לפני 5 שנים•
★★★★★
•GNOLT