במשך תקופה מאוד ארוכה קראתי סגנון אחד של ספרים. ג'אנג פוד. אתם יודעים, ספר גרוע, עם עלילה סבירה מינוס, קליל וקיטשי. רומן רומנטי עם סיטואציה לא סבירה, עלילה צפויה והרבה הרבה סוכר מומס. משהו בסגנון כזה.
פשוט קשה למצוא ספרים טובים באמת, אז נשארים אלה שהם מהנים אבל לא בהכרח טובים.
ואז נמאס עליי כל הספרים האלה, אני רוצה ספר רציני, מעניין, עם עלילה טובה ודמויות עגולות, שמנמנות אפילו.
בנחישות מחודשת יצאתי למסע מפרך למציאת ספר כזה. הלכתי לספרייה העירונית שלי, חיפשתי ומצאתי כמה ספרים שרשמתי לי על דף.
ולקחתי את הספר הזה. נערות שנחאי. כבר קראתי ספר אחר של הסופרת (האי של נשות הים) אז הרגשתי שאני אוהב אותו כמו שאהבתי את הספר הקודם. השארתי אותו בסוף הרשימה ואז באופן לא מתוכנן, האזעקה הסמלה את פתיחה המלחמה דפקה על הגג והוא קיבל את התואר "ספר מקלט". ספר שאני קוראת רק במקלט. לקח בערך שבועיים עד שסיימתי אותו, כמות הזמן שישבתי במקלט לא שפויה.
תקציר:
"בשנת 1937 בשנחאי פרל–ג´ין ואחותה מאי חיות באושר ובהנאה הודות לחברת הריקשות המשגשגת של אביהן, עד אשר בן לילה נהפך עולמן על פיו. אביהן מבשר להן שכל הונו אבד לו בהימורים, וכדי לשלם את חובותיו יהיה עליו למכור אותן לנשים לשני אחים שבאו מקליפורניה כדי לקחת להן כלות סיניות.
כשהפצצות היפניות מתחילות ליפול על עירן, פרל ומאי יוצאות למסע של חייהן דרך תלאות שעוברת בסין הכבושה, מעבר לאוקיינוס השקט עד לאמריקה. שם, בצ´יינה טאון שבלוס–אנג´לס, הן ינסו לפתוח דף חדש, למצוא אהבה עם בעליהן המיועדים ותהילה באולפני הוליווד.
הרומן היפהפה, הרגיש ומלא החמלה הזה, מספר את סיפורן של קהילות של מהגרים, חושף טפח מחייהם של הסינים
בארצות–הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים, בימי ציד המכשפות של מקארתי, ובעיקר מספר את סיפורן של שתי אחיות שלולא הקשר העמוק ביניהן לא היו עומדות בתלאות שעימן נאלצו להתמודד."
הסיפור גולל את סיפורן של פרל ומאי. רומן היסטורי על שני נערות שגרות בשנחאי שבסין, למשפחה אמידה פלוס פלוס פלוס. עד שיום אחד הכול משתנה בצורה הגרועה ביותר ומשנה מהקצה על הקצה את חייהן בצורה דרסטית. הספר למרות שגולל את חייהן של שני האחיות, מסופר מנקודת המבט של פרל, האחות הבכורה. הג׳ה-ג׳ה.
שאני קוראת ספרים, למרות שאני קוראת עם עיניים מאשר מהשפתיים, אני מדמיינת בראשי קול. לכל ספר יש קול מסויים, מעיין קריין שקולו מושפע מהאווירה וכתיבה של הספר.
הקול כמובן לא קיים ולא שייך לקול של מישהו ששמעתי. זה נשמע יותר כמו המחשה קולית של האווירה והכתיבה, קשה להצמיד אותו לקול אמיתי. אבל אפשר לתאר אותו, את ה'קול', כאישה מבוגרת. אם קשוחה אבל אוהבת. ששרה לילדיה שיר ערש, מדקלמת את השיר בקול ערב ושלווה, מחוספס בקצוות. הרוגע הכמעט אדיש של קולה נשמע כאוב מלא ברבדים של טרגדיה עם ניצוץ עדין של תקווה ואהבה. (משהו בסגנון האופן שבו האם סיפרה את הסיפור של "אחיות הירח")
את אותו תיאור אפשר להצמיד לאופן הכתיבה של הספר והסופרת באופן כללי. יש בו משהו כמעט אדיש. קשה להגדיר את זה.
הכתיבה עצמה היא לא פיוטית עם דימויים מסובכים. מרגיש כיאלו מישהו מספר לי את סיפור חייו מאשר ספר שאני אוחזת ביד. כיאלו המספר עצמו לא מנסה לייפות את הסיפור בעזרת פיוטים ודימוים והמחשות, הוא מספר אותו כמו שהוא. הוא לא מנסה להיות דרמתי עם משפטים קצרים, או מותח עם עלילה מסובכת ועצירה מותחת בכל סוף פרק או עם העלילה רצח. יש בזה משהו מרענן ומתאים לרומן היסטורי שעיקר בו הוא לספר סיפור על כאב וטרגדיה בתקופה חשוכה.
עוד אלמנט שאהבתי בספר היא האנושיות הכמעט מרתיחה של הדמויות. פרל וגם מאי ובהן גם הדמויות האחרות בספר, אנושיות בצורה מחרידה ממש.
לרוב אני קוראת ספרים כדי לחמוק מהמציאות. אם זה ספרי פנטזיה או רומנטיקה. הם שונים מהחיים האמיתיים. לזמן קצר ומוגבל אני לא כוס תה חם, אני רק דמות שקופה למחצה שבוחנת את האירועי הספר כמו רוח רפאים חטטנית. ולכן הדמויות לא בהכרח אנושיות. יש בהם פגמים כן, יש מכשולים, הן כועסות ובוכות ושמחות, והן אנושיות עד גבול מסויים שאותו הן לא עוברות כדי לאפשר להם להישאר בגבולות הספר.
היה משהו מכאיב בדמויות. שכמעט גרם לי להתכווץ בכאב ומבוכה. על האופן שהן מתנהלות, פחות כמו דמויות, יותר אנשים. היו פעמים שעצרתי את לקרוא וניסיתי להבין למה הן מתנהגות באופן שהן מתנהגות. כי ברור שזה היה מהלך לא נחוץ, לא שנאתי אותם, אבל הפגמים האנושיים שלהם, גרמו לי להרגיש פשוט רע, להשקיף על המעשים בני אדם בכלל, והתנהגות שלי בפרט. לא הבנתי פשוט לא הבנתי, מתחשק לי להיכנס לשאול אותן, "מה אתן עושות?" למה אתן מתנהגות ככה. מצד אחד אני מבינה, האישיות שלהם, הזיכרונות מעבר מעצבות את האופן שהן פועלות, אבל מצד שני יש בזה משהו מתסכל. כמו לשמוע מחברה שלך שהיא מחליטה לחזור לאקס שלה. למה?! למה את טועה ככה? איך זה לא ברור לך שזאת טעות איומה?
הן פגומות, לא פגם שכל מטרת הספר היא לתקן, באופן שנראה מלאכותי. אבל פגמים קשים שמופיעים שוב ושוב ושוב לאורך הספר. אלא סדקים קטנטנים שמעצבים את עצם היותם, את האישיות שלהם. זה לא ספר עם סוף שמח עד בחילה (לא שאני שונאת סופים כאלה, אני מתה עליהם) ,הוא מציאותי, טראגי, מעט מדכא אבל מלא תקווה באותו הזמן.
אני לא יכולה שלא להשוות את זה לספר אחר שקראתי (רומנטיקה, דא) על פגם שדמות אחת שגרמה לה להרוס את מערכת היחסים של שני הדמויות הראשיות. היה לה פחד שהייתה צריכה להתגבר עליו, ובסוף הספר סוף סוף זה קרה והם חיים באושר. לא יכולתי להתעלם מהעובדה, שהפגם הזה, גם אם הוא מציאותי ואנושי, הרגיש מלאכותי. הוא היה קיים כדי ליצור קושי, מכשול שיש לעבור, פגם שחייבים לתת כדי ליצור אמינות.
בספר הדמויות לא רק היו אמינות. הן היו הן. פשוט עוד אנשים עם פגמים וכאבים וזיכרונות. סדקים קטנטנים על אבן ישנה, מאשר סדק גדול על אבן נקייה וחדשה, שבסוף של דבר יתאחה. זאת הרגשה חמוצה- מתוקה- מרירה. יחסי שנאה ואהבה.
אני מקווה שאני מסבירה כראוי, את מה שאני מנסה להגיד.
אני חושבת שזאת הסיבה שקשה לי לקבל את הספר כזה באותו אופן שאני מקבלת ספרים אחרים שאני אוהבת. קשה להכיל אותו. ולא רק בגלל העובדה שהוא רומן היסטורי על התמודדות סינים ואנשים באופן כללי במלחמת העולם השנייה. אלא על האופן שהוא הוא משקף בצורה כל כך מציאותית על האופן שבו בני אדם פועלים, לטוב ולרע. אם זה חמלה עדינה ברגע של כאב בלי נסבל (המפקד היפני שמכסה את גופה של פרל בבקתה), של חוסר האמפתיה כנגד אלא שאנחנו רגילים לא לראות כאנשים (פרל ומאי מתעלמות הסבל של האנשים הסובלים בשנחאי), ועוד ועוד ועוד.
הניגודיות הזאת מרתקת אבל באותה מידה גם בלתי נסבלת. מרתיחה ומכאיבה.
למרות שזה רומן היסטורי, אני מרגישה שחלק ניקר ממנו לא מתמקד בחלק היסטורי, לא על מה קרה במלחמה, באופן טכני, אלא איך אנשים שחבו אותה מגיבים פועלים חיים ושרדו אותה.
אני מאוד ממליצה לקרוא. ספר מעולה ומעורר מחשבה.