אני יוצאת מנקודת הנחה שהדמיון בין האנשים - שאיפותיהם, ריגשותיהם ומה שמניע אותם - גדול מהשוני בדרכי הביטוי שלהם. ספרות אקזוטית, אינה חביבה עלי מהסיבה הזו. יש מעט סופרים שמצליחים להכיר לי תרבות זרה בלי שארגיש "תיירת" המסתכלת מהצד על ההתנהגות המוזרה של "הילידים". אלה סופרים המתרכזים באמיתות אנושיות-אוניברסליות, ולא בקישוטים. הספר הזה לא הצליח לעשות את זה. קווק ילידת הונג קונג אמנם היגרה לארצות הברית

אין כמו לקרוא סיפור הנקרא כמו סיפור אגדה, ובמיוחד בימינו, עידן הציניות ואיבוד התמימות. נכון שיש בספר קטעים שחייכתי ביני לביני בסלחנות ושאלתי עצמי האומנם?
אבל רגע... גם בסיפורי האגדות של ילדותנו היו דברים בלתי סבירים בעליל.

דלעת שהופכת לכרכרה? אצלי - הכי רחוק שהגיעה הדלעת היה לסיר, שם הפכה למרק כתום משובח.

אז ככה:

צ'רלי וונג, בת להורים מהגרים מסין, חיה בצ'יינטאון עם אביה שהתאלמן מאמה, ואח

ספר נהדר שהתובנה העיקרית ממנו היא שכל אדם צריך למצוא
את המקום הנכון עם האנשים המקבלים אותו כמות שהוא.
רק אז הוא יפרח, ויממש את כל הפוטנציאל הגלום בו.

צ'רלי וונג בחורה סינית בת 22 מתגוררת בצ'יינטאון ניו יורק
עם אחותה בת ה-11 ואביהן המבוגר.
אמה של צ'רלי נפטרה בהיותה בת 14 , וכל חייהם מתנהלים בשמרנות
סינית הדוגלת באמונות תפלות ופחד מרוחות רעות.
הרפואה המערבית היא מחוץ לתחום, וכל ריפוי נעשה

ספר נהדר ומרתק. עובדת בעבודות פיזיות כדי לתת לאביה את המשכורת. על מנהגים ומסורת. לפעמים לא הולך לה וצריכה שידחפו אותה. נדחפת על ידי אחותה להתקדם ולשנות מקצוע ולהרוויח יותר כסף. על אופטימיות .החיים של אישה סינית שלפעמים מסרבת לאבא. לפעמים נכשלת ולפעמים לא מאמינה בעצמה. החברים שעוזרים ודוחפים להצלחתה. יש בו רומן. ממליצה בחום.

ספר עדין ויפה המשלב תרבות עתיקה שעדיין שמורה עם תרבות מודרנית שהיא אילוצי המקום והחברה בה חיים.

צ'רלי וונג ואחותה נולדו בארה"ב וחיות את חייהן בצ'יינטאון. הן לא יצאו משם וטרם ראו אל העולם הגדול.

העוני הינו מנת חלקם. אמם נפטרה ואביהן עובד שעות ארוכות בהכנת איטריות, צ'רלי אף היא עובדת באותה מסעדה וגם אחותה הקטנה עובדת. העוני בו חיה המשפחה מודגש היטב אולם אינו מעורר מסכנות, יש במשפחה תמימות שובת