ב-1980 נמנה ג'ון פומפרט, אז סטודנט אמריקני ללימודי מזרח אסיה, עם הגל הראשון של סטודנטים זרים שמתקבלים ללימודים בסין. סין באותה עת רק מתחילה להיפתח למערב, אחרי כשלושים שנות ניתוק ובידוד מרצון מאז המהפכה הקומוניסטית ב-49'. פומפרט לומד סינית בבייג'ינג ומתקבל ללימודים לתואר ראשון בחוג להיסטוריה באוניברסיטת נאנג'ינג. בחום ובשנינות הוא מספר על חבריו ללימודים ולחדר במעונות הסטודנטים, על יחסיו עם נשים סיניות, ועל החיים בתקופה המרתקת שסין עושה בה את צעדיה הראשונים בדרך לכלכלת שוק.
בסוף שנות השמונים הוא חוזר לבייג'ינג כעיתונאי של סוכנות הידיעות AP ומסקר ממקור ראשון את ההפגנות בכיכר טיינאנמן, את התגובה האלימה של השלטונות ואת הרג המפגינים. בעקבות זאת הוא מגורש מסין, ורק כעבור עשר שנים מצליח לחזור שוב לסין ולחדש את הקשר עם חבריו ללימודים. ממרחק השנים הוא נחשף לסיפוריהם של חבריו שגדלו בתקופת האימים של מהפכת התרבות: הילד שגרף צואת אדם ברחובות הכפר כדי למכור אותה כחומר דשן לאיכרים, הנער שהוריו המשכילים נרצחו על ידי המשמרות האדומים, הילד שהיה חבר במשמרות ועינה את שכניו, המרגל בחוג שנעשה לפקיד מושחת, הצעירה ששברו את ידה ולמדה בחשאי לבחינות הכניסה לאוניברסיטה עד שתיים בלילה, אחרי יום עבודה ארוך בשדות האורז.
בכישרון כתיבה סוחף פומפרט מתאר את החיים השסועים בעידן שלאחר מאו, במדינה קומוניסטית להלכה – שבפועל משתולל בה היפר-קפיטליזם דורסני ומשולח רסן. אגב תיאור המרדף חסר המעצורים והעכבות המוסריות אחר העושר, הוא שוזר במיומנות גם את סיפוריהם של המרצה למרקסיזם שמנהל במקביל מפעל פרטי ועושק את פועליו, ושל פקיד ממשל שאינו מהסס לרמוס פרנסה של מאות אנשים ולטייח מוות מחריד – אך גם את הצלחתה של נערה מן הכפר להיחלץ מן העוני, להילחם על אהבת חייה ולהתקדם באמצעות מאמץ, נחישות ותעוזה. הוא מתאר חברה שבה אדם לאדם זאב, שסובלת משחיתות הפושה בכל חלקה טובה, מהיעדר מצפן מוסרי, משליטה הדוקה של המפלגה בכלי התקשורת, משרירות לב של פקידי השלטון, וכן את מחדל התפשטות מגפת הסארס ואת זיהום הסביבה המחריד.
פומפרט, עיתונאי בכיר ב"וושינגטון פוסט", מנגיש באופן מרתק תקופה של תמורות מטלטלות, פרק בתולדותיה של סין המודרנית שבלעדיו קשה להבין את סין של היום.
