ביקורת ספרותית על מלחמת יום הדין מאת חיים הרצוג
ספר בסדר

---

זו הפעם הראשונה שאני קורא ספר מסוג זה, כך שאין לי יכולת רבה להעריכו כנגד ספרים מסוגו.

חיים הרצוג, היה, כידוע, נשיאה השישי של מדינת ישראל, שגריר ישראל באו"ם, חבר כנסת, ראש אמ"ן ועוד.
בספר זה הוא עוסק במלחמת יום הכיפורים, מלחמה עקובה מדם וגורלית, שנחתה על הציבור הישראלי כרעם ביום בהיר. בשעת כתיבת הספר, כשנתיים בלבד לאחר שוך הקרבות, הדי הרעם הזה וודאי עוד נשמעו ודוברו ברבים מבתי ישראל. לא כל החומר הארכיוני מדיוני הקבינט והמטכ"ל היה גלוי. המידע שעמד לרשותו של הרצוג נבע ברובו מעדויות של מפקדים שנכחו שדה הקרב, ומכזה שהתפרסם בעיתונות.

בספר מצליח הרצוג להעביר לקורא את התובנה כי הייתה זו מהמלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל, שהתחילה בתנאים פתיחה רעים מאוד לישראל ושישראל, על אף האבדות הקשות, ניצחה בה ניצחון מזהיר. יחד עם זאת, תיאוריו של הרצוג מלמדים כי הצלחתם של הכוחות הישראלים לבלום את התקפת צבאות סוריה ומצרים היה כמעט בגדר נס, שמנע אסון בסדר גודל לאומי..
הספר עוסק בתהליכים שהובילו למלחמת יום הכיפורים, במהלכי המלחמה עצמה ולבסוף בתוצאותיה.
הוא משתדל הן לתאר את האירועים ואת מהלכי המלחמה והן לפרש את משמעותם ואת הנסיבות שהובילו להם.
הרצוג דבק בעיקר בתיאורי הקרב היבשים, כמו תנועת הכוחות, מיקומם, אמצעי הלחימה שלהם ושיטות התקיפה של הצדדים. על אף זאת, חשתי צמרמורת לא פעם בעת קריאת הדברים בשל הזיקה שלי, כישראלי, למאורעות אלו. הפעמים הספורות בהן הרצוג בוחר לתאר את דמותם של הלוחמים והקצינים המעורבים, את חייהם, את משפחותיהם ואת חלומותיהם כאזרחים, הם אלו שמסייעים להפנים את גודל הדרמה..כך גם הרגעים התיאורים הדרמטיים ביותר מן הקרבות עצמם, שקשה להאמין שהרתחשו.

למשל, מקרה בו חיילים במוצב על תל בגולן שרדו בבונקר ללא תחומשת, מזון או מים, במשך כשבוע תחת התקפות חוזרות ונשנות של כוחות סורים גדולים,עד שהשלימו עם מותם.. אך לבסוף חולצו על ידי כוחות ישראלים.

החלק העיקרי של הספר הוא החלק האמצעי, תיאור מהלכי המלחמה. לעניות דעתי, בחלק זה הרצוג דבק בתיאור אובייקטיבי של האירועים עד כמה שהדבר התאפשר. הוא ראיין מפקדים וחיילים ואמת את דבריהם עם העדויות על מהלכי המלחמה.

בחלק הראשון והאחרון הרצוג עוסק יותר בפרשנות. הוא עוסק בנסיבות הדיפלומטיות והפוליטיות שהובליו לפרוץ המלחמה בתנאים עדיפים בהרבה לצבאות סוריה ומצרים וכמובן בהפתעה הגדולה.
בחלקו האחרון של הספר הוא מנסה לעמוד על התובנות שיש להסיק מן המלחמה.
נדמה שהרצוג משתדל שלא להפנות אצבע מאשימה, לפחות לא בצורה נוקבת ואישית, כלפי אף אחד מן האישים הישראלים הבכירים. אולי הדבר נובע מאופיו המתון ואולי מכיוון ששנתיים לאחר תום המלחמה הוא מבקש להציג תמונה ממלכתית של המלחמה, כזו שלא תזעזע את החברה הישראלית עוד יותר ממה שכבר זועזעה. למשל, למרות שאלופים רבים בצה"ל הסתכסכו תוך כדי ובעקבות המלחמה, הרצוג כמעט שלא עוסק במה שלימים נודע כ"מלחמת הגנרלים". אם יש מי שהוא מפנה אליו אצבע מאשימה, גם אם בעדינות, זהו משה דיין.

כאמור, לא קראתי אף ספר אחד מהז'אנר. אני מאמין שישנם ספרים חדשים יותר ששופכים אור רב יותר על האירועים ממרחק הזמן. יחד עם זאת את התובנה כי מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת-תופת וכי הניצחון הישראלי נבע מתעוזה, ומנכונות להקרבה עצמית חסרת פשרות, למען ההגנה על המדינה, של הכוחות הלוחמים בשטח - הצליח הרצוג להעביר.

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על מלחמת יום הדין