“ספר שכתוב באלגנטיות ובאצילות וזה מוליך את הקורא אל מחוזות אישיותו וחוכמת נפשו של הכותב
הרבה נכתב וסופר על מלחמת יום כיפור והרי כל בני דורי יודעים מה הביאה מלחמה זו ומה הן העכבות שהולידה בנפשות האנשים ובודאי אצל המשפחות השכולות שהם ורק הם שלמו את היקר
לא סתם קרא חיים הרצוג לספר "מלחמת יום הדין "זה הוא יום הדין שכל המדינה התייצבה בפניו ובפני האמת כפי שהיא אמת איומה אכזרית שאין בה ספק
אבקש מכל הקוראים מחילה אם אגיד שבפני המדינה עוד יתייצבו עוד ימי אמת וימי דין לא בגלל שזה תלוי בטעויות של בני אנוש אם כי זה קיים בעוצמות שונות אלא שחוקי האובולוציה מתנהגים ע"פ צרכיה ואילוציה
אם המלחמה הזו עשתה "שירות" למדינת ישראל הרי זה היה ובעיקר שאין להקל ראש ואין לזלזל ביריב ואין לדחות למחר מה שברור שצריך לעשותו היום
וכך יהיה אמן”

“הספר "מלחמת יום הדין" (הוצאת ידיעות ספרים, 1975) מאת הנשיא לשעבר ואלוף (מיל.) חיים הרצוג כולל בתוכו תיאור שלם, גם אם חסר, מותאם לדרישות הצנזורה ולא מדויק לעתים, של מלחמת יום הכיפורים, בספר כלל הרצוג ניתוח מעמיק ומקיף של המלחמה והשלכותיה.

הקטעים החזקים בספר נגעו בעיקר ללחימה בחזית הצפון. בטרם המלחמה מונה תא"ל רפאל איתן (רפול) למפקד אוגדת השריון 36, בכפיפות לאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי (חקה). "הוא וחופי התנסו יחדיו בקרבות רבים, בשורות הצנחנים. עתה כבר היה רפול לאגדה בישראל. קטן קומה, שרירי, נחוש־החלטה, עם תוי־פנים חדים – הוא חייל בכל רמ"ח אבריו. ב"מלחמת קדש" צנח בראש גדודו במיצר־המיתלה, בלב סיני; ב־1967 הנהיג את חטיבתו, אחת היחידות של האוגדה הצפונית בסיני, עד לתעלת־סואץ" (עמוד 70).

תיאוריו של הרצוג את הקרבות דרמטיים, ותופשים את הקורא ומחברים אותו למתרחש כאילו היה צופה באירועים. כך למשל, כשתיאר את לחימה חטיבת השריון 7 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. המח"ט, אל"ם יאנוש בן־גל, כתב הרצוג, "ניצח על הקרב בקור־רוח, חוסך בכוחותיו, שומר בידו תמיד יחידת־עתודה, משתדל להקדים בחשיבתו את מפקד האויב, מכין פתרונות לבלתי־צפוי. מפקד האוגדה, רפול, קיים קשר צמוד עמו משך כלך הקרב, שניטש בטווחים שבין אלפיים ועד עשרה מטרים." (עמוד 105).

דוגמה אחרת נגעה למבצע "קינוח", כיבוש מוצבי החרמון הישראלי והסורי בשלהי המלחמה. על חטיבת גולני הוטל לתקוף מן החזית, בהעפילם בהר, את המוצבים הישראלי אותם כבש הקומנדו הסורי בראשית המלחמה. על חטיבת צנחנים מילואים 317, הוטל לכבוש את מוצבי החרמון בשטח שבשליטת סוריה. המח"ט, אל"ם חיים נדל, הטיל על גדודו של סא"ל (מיל.) חזי שלח לכבוש את מוצב הפיתולים, ועל גדודו של סא"ל (מיל.) אלישע שלם לכבוש את מוצב החרמון הסורי. "בשעה 2 בצהריים, ב־21 באוקטובר, הועלו הצנחנים במסוקים אל יעדם, בעוד מטוסי קרב סוככים עליהם. גדוד בפיקודו של סא"ל חזי תפש ואיבטח את איזור המינחת, כשמשימתו היא לטהר את השטח עד למרחק של קילומטר אחד מן המוצב הסורי. כיבוש מוצב החרמון הסורי נפל בחלק גדודו של סא"ל אלישע"(עמוד 137).

"עם רדת הלילה הסתער הגדוד של חזי על מוצב הפיתולים. הקצין שעמד בראש ההסתערות נהרג, אך אנשי הקומנדו הסורי שאיישו את העמדה נסו, בהותירם מאחור גוויות שבעה מחבריהם. חזי ואנשיו המשיכו בטיהור עד שהתקרבו למוצב הסורי" (עמוד 137).

בהמשך ההתקפה "גדודו של אלישע הגיח קדימה ולאחר ריכוך ארטילרי הסתער על המוצב הסורי. זה נמצא נטוש. ב־3.30 בבוקר ה־22 באוקטובר היה כל החרמון הסורי בידי הצנחנים. המחיר ששילמו – הרוג אחד" (עמוד 137). גולני לעומת זאת, נתקלו בהתנגדות קשה ושילמו מחיר כבד בעד ניצחונם בקרב, כחמישים הרוגים ומאה פצועים.

כאמור, ספר מרתק לקריאה, אך גם בעת שפורסם יצאו ספרים טובים ומדויקים ממנו, ובהם "רעידת אדמה באוקטובר" המופתי שכתב זאב שיף.”

“זו הפעם הראשונה שאני קורא ספר מסוג זה, כך שאין לי יכולת רבה להעריכו כנגד ספרים מסוגו.

חיים הרצוג, היה, כידוע, נשיאה השישי של מדינת ישראל, שגריר ישראל באו"ם, חבר כנסת, ראש אמ"ן ועוד.
בספר זה הוא עוסק במלחמת יום הכיפורים, מלחמה עקובה מדם וגורלית, שנחתה על הציבור הישראלי כרעם ביום בהיר. בשעת כתיבת הספר, כשנתיים בלבד לאחר שוך הקרבות, הדי הרעם הזה וודאי עוד נשמעו ודוברו ברבים מבתי ישראל. לא כל החומר הארכיוני מדיוני הקבינט והמטכ"ל היה גלוי. המידע שעמד לרשותו של הרצוג נבע ברובו מעדויות של מפקדים שנכחו שדה הקרב, ומכזה שהתפרסם בעיתונות.

בספר מצליח הרצוג להעביר לקורא את התובנה כי הייתה זו מהמלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל, שהתחילה בתנאים פתיחה רעים מאוד לישראל ושישראל, על אף האבדות הקשות, ניצחה בה ניצחון מזהיר. יחד עם זאת, תיאוריו של הרצוג מלמדים כי הצלחתם של הכוחות הישראלים לבלום את התקפת צבאות סוריה ומצרים היה כמעט בגדר נס, שמנע אסון בסדר גודל לאומי..
הספר עוסק בתהליכים שהובילו למלחמת יום הכיפורים, במהלכי המלחמה עצמה ולבסוף בתוצאותיה.
הוא משתדל הן לתאר את האירועים ואת מהלכי המלחמה והן לפרש את משמעותם ואת הנסיבות שהובילו להם.
הרצוג דבק בעיקר בתיאורי הקרב היבשים, כמו תנועת הכוחות, מיקומם, אמצעי הלחימה שלהם ושיטות התקיפה של הצדדים. על אף זאת, חשתי צמרמורת לא פעם בעת קריאת הדברים בשל הזיקה שלי, כישראלי, למאורעות אלו. הפעמים הספורות בהן הרצוג בוחר לתאר את דמותם של הלוחמים והקצינים המעורבים, את חייהם, את משפחותיהם ואת חלומותיהם כאזרחים, הם אלו שמסייעים להפנים את גודל הדרמה..כך גם הרגעים התיאורים הדרמטיים ביותר מן הקרבות עצמם, שקשה להאמין שהרתחשו.

למשל, מקרה בו חיילים במוצב על תל בגולן שרדו בבונקר ללא תחומשת, מזון או מים, במשך כשבוע תחת התקפות חוזרות ונשנות של כוחות סורים גדולים,עד שהשלימו עם מותם.. אך לבסוף חולצו על ידי כוחות ישראלים.

החלק העיקרי של הספר הוא החלק האמצעי, תיאור מהלכי המלחמה. לעניות דעתי, בחלק זה הרצוג דבק בתיאור אובייקטיבי של האירועים עד כמה שהדבר התאפשר. הוא ראיין מפקדים וחיילים ואמת את דבריהם עם העדויות על מהלכי המלחמה.

בחלק הראשון והאחרון הרצוג עוסק יותר בפרשנות. הוא עוסק בנסיבות הדיפלומטיות והפוליטיות שהובליו לפרוץ המלחמה בתנאים עדיפים בהרבה לצבאות סוריה ומצרים וכמובן בהפתעה הגדולה.
בחלקו האחרון של הספר הוא מנסה לעמוד על התובנות שיש להסיק מן המלחמה.
נדמה שהרצוג משתדל שלא להפנות אצבע מאשימה, לפחות לא בצורה נוקבת ואישית, כלפי אף אחד מן האישים הישראלים הבכירים. אולי הדבר נובע מאופיו המתון ואולי מכיוון ששנתיים לאחר תום המלחמה הוא מבקש להציג תמונה ממלכתית של המלחמה, כזו שלא תזעזע את החברה הישראלית עוד יותר ממה שכבר זועזעה. למשל, למרות שאלופים רבים בצה"ל הסתכסכו תוך כדי ובעקבות המלחמה, הרצוג כמעט שלא עוסק במה שלימים נודע כ"מלחמת הגנרלים". אם יש מי שהוא מפנה אליו אצבע מאשימה, גם אם בעדינות, זהו משה דיין.

כאמור, לא קראתי אף ספר אחד מהז'אנר. אני מאמין שישנם ספרים חדשים יותר ששופכים אור רב יותר על האירועים ממרחק הזמן. יחד עם זאת את התובנה כי מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת-תופת וכי הניצחון הישראלי נבע מתעוזה, ומנכונות להקרבה עצמית חסרת פשרות, למען ההגנה על המדינה, של הכוחות הלוחמים בשטח - הצליח הרצוג להעביר.”