ביקורת ספרותית על הקצה של הכול - הקצה של הכול #01 מאת ג'ף גיילס
ספר לא משהו

---

***הקצה של הכל***

אמ;לק: כן או לא? לא.

תקציר מגב הספר:
מה תהיו מוכנים להקריב עבור האהבה המושלמת?
( =^.^= וזאת, חברים, הסיבה שבגללה קניתי את הספר הזה רק כי הוא עלה לי 7 שקל במבצע. =^.^= )

זו היתה שנה מטלטלת עבור זואי בת השבע-עשרה ( =^.^= למה כולם בני 17 תמיד? לא מתלוננת, סתם שואלת =^.^= ). היא עדיין מתאוששת ממותו הפתאומי של אביה בתאונה מזעזעת ומרציחתם האכזרית של שכניה, כשבלילה קפוא אחד ביערות מונטנה, בשעת סערת שלגים, היא ואחיה מותקפים בברוטליות. למזלם, הם ניצלים על ידי צייד ראשים מסתורי המכונה X.

X אינו צייד ראשים רגיל. הוא נשלח מעולם התחתית, עולם המתים ( =^.^= שזה בערך הדבר היחיד שמעניין בספר =^.^= ), כדי לקחת את נשמתו של האיש שתקף את זואי ואחיה, ואת נשמתם של אנשים מרושעים כמוהו. חוקי עולם התחתית אוסרים על X להתגלות בפני כל אדם פרט לקורבנו, אך הוא מוכן למרוד בחוקים אלה עבור זואי. ככל שהשניים מגלים יותר על עולמותיהם המקבילים, הם מתחילים לשאול שאלות על עברם, על גורלם ועל עתידם. אבל על מנת להימלט מכבלי העולם האפל שמתחת, יהיה על זואי ועל X להקריב את הקורבן הסופי. ( =^.^= פמפמפאאאם! =^.^= ) האם הם מוכנים לכך?

ומה אני חשבתי:
ממש לא עפתי. כאילו, הספר היה נחמד אולי בסך-הכל. אבל הוא פשוט, וול, משעמם. שזה קצת מפתיע לאור העובדה שעולם התחתית קצת מגניב (בקצרה, זה מן כלא-גיהנום שרוצחים ואנשים נפשעים נשלחים אליו על-ידי מן ציידי ראשים, שהם בעצמם רוצחים נפשעים שנשלחו לשם על-ידי ציידי ראשים אחרים. ככה יש מלא רוצחים נפשעים שהפכו לציידי ראשים, ומעליהם מן היררכיות מוזרות של כל-מיני...שדים?) אבל כל מה שקורה מחוץ לו ממש משעמם. הספר מבטיח לנו ברוטליות ורציחה אכזרית, במקום זאת נדמה שגם את הסצינות הלכאורה-אמורות-להיות מותחות ביותר הסופר כתב מתוך נמנום. רוב הספר מתרחש בחורף קפוא, ואני לגמרי יכולה לדמיין את הסופר מכורבל מתחת לשמיכה עם שוקו וכותב מחשבות חמימות, או לחלופין קופא בחוץ בשלג בשלב שאתה כבר לא מרגיש כלום, רק מחייך חיוך מטושטש וחושב, היי זה דוקא נחמד כאן. מה שאני לא יכולה לדמיין הוא מתח.
מה עוד גרוע? הדמויות. הדמויות של עולם המתים מעניינות: החובט החביב וחובב הממתקים, עוקי המדהימה שהיא כמו מן פרופסור מקגונגל שרצחה את המשרתת שלה לפני 200 שנה ומתפקדת כמו אמא של X עכשיו, וכמובן X עצמו, צייד ראשים תמים כתינוק שהוא היחיד שנולד בעולם המתים ולא הגיע לשם כי רצח מישהו ומת, איך וכיצד?
אבל הדמויות של עולם החיים – ולמרבה הצער רובו המכריע של הספר מתרחש בעולם החיים, ומסופר מנקודת מבטה של זואי המשמימה – ריקות ושטוחות כמו קופסת מגבוני החיטוי שלי, שעכשיו אני מסתכלת עליה ורואה שהיא ריקה וגם קצת מעוכה: כאילו, מרגישים שהסופר שם לב לזה שהדמויות שלו ריקות יותר מפצפצים שפוצפצו, וניסה להעניק להן תכונות וייחוד. הבעיה שהתכונות האלה הן לא באמת תכונות:
החברה הכי טובה של זואי – בעלת שיער צבוע לכתום ולסבית.
הידיד הכי טוב של זואי – עובד במסעדה שבה כל המלצרים מחופשים להונים ומחייך הרבה (כמו שמלצרים אמורים).
אמא של זואי – טבעונית ועובדת בספא.
הדמויות האלה כל-כך מתאמצות להיות שונות ומיוחדות שאני אפילו לא זוכרת את השמות שלהן, וקראתי את הספר לפני לא יותר מ-4 חודשים.
זואי – זואי.
סטן הרוצח – נתעב ורוצח.
הדמות של ג'ונה (האח הקטן של זואי) מרגיזה, מיותרת, ומחזקת ביתר שאת את החלטתי לא לעשות ילדים, רק חתולים.
היחידים שיש להם אופי אמיתי ושונה זה מזה הם הכלבים!
לו X היה הגיבור של הספר. לו כל מה שקשור בזואי היה מסופר מנקודת המבט שלו בלבד. לו היו נחסכים מאיתנו משפחתה של זואי וחבריה המעצבנים, והבמה שהם היו מפנים היתה נתפסת על-ידי החובט ועוקי המהממת. אז היינו מדברים! לרוע המזל זה לא כך, ולכן הספר כשל. וחבל. כי היה לו פוטנציאל (שמתם לב לחרוזים האלה? שמתם לב?! הם בכוונה שם)

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על הקצה של הכול - הקצה של הכול #01