“מכירים את הפעמים האלו שאתה קורא ספר ואומר לעצמך, "הלוואי שהיה לי מספיק דמיון ליצור דבר כזה" או, "הלוואי שאני אצליח לכתוב משהו שיצליח לרגש ככה אחרים"? ובניגוד לכך, יש ספרים שאתה קורא ושואל את עצמך, "איך אנשים יכולים לבזבז מזמנם האישי כדי לכתוב את זה, מצפים מאחרים לקרוא אותו והאחרים באמת קוראים אותו במחשבה שהוא ספר טוב?". אז לצערי, הספר הזה הוא האופציה השנייה.
חברה המליצה לי עליו, ודווקא אמרה לי שהוא ספר טוב. עוד יותר- בזמן שהיא קראה אותו היא הראתה לי תיאור של הדמות, מה שנראה לה כמו תיאור דומה שלי, ומי לא רוצה לקרוא ספר שהדמות הראשית בו מתוארת כמוך, כולל נקודת החן בלחי?
אז התחלתי את הספר. טעות ראשונה.
הדמות הראשית מטומטמת. היא מעצבנת אותי ואני פשוט לא צריכה סיבה. היא מושלמת מידי, תמיד אמיצה ויפה וחזקה, ובכך זה נראה כאילו פשוט אין לה אופי, רק מסכה של שלמות שהסופר שם לה כי לא היו לו רעיונות לדמות אנושית ומציאותית.
ואז יש לנו את x, שהוא עוד יותר מעצבן, וגם אליו אני לא צריכה סיבה, אבל אני בכל זאת אתן. קודם כל, ישר מתאהב בזואי- אהבה צדדית נוראית ומעצבנת שמתחילה מהר מידי ולא הגיונית בעליל. ואמרתי קודם כל, מה שאומר שאני אמורה להמשיך, אבל אני כבר לא זוכרת עוד סיבות ללמה הוא עצבן אותי כי קראתי את הספר הזה מזמן, ואני גם לא צריכה, כי אם תקראו את הספר הזה בעצמכם (מה שאני לא ממליצה), פשוט תבינו.
הספר מנסה להתבסס על עלילה כלשהיא, אבל העלילה גרועה, והניסיונות להפוך אותה למשהו מעבר פשוט עצובים.”

“אז, נתקלתי בספר הזה לפני חודש וחצי.
מסיבה כזו או אחרת הייתי בספרייה של בית ספר, ומשהו בתקציר קרץ לי.
עד כמה שהתקציר נשמע נדוש ולא מקורי במיוחד, הנחתי שיהיה קצת מעניין לקרוא על משהו מגיהנום, כששאלתי את הספרנית מה היא חושבת עליו, היא אמרה שהיא לא נגעה בו מעולם ואני הראשונה שלקחתי אותו, אז קיוויתי לטוב.
וצדקתי בתקוות שלי. חצי קלאץ'.
אספר בקצרה שהספר בעצם מספר על זואי, בחורה מתבגרת שעברה כמה טלטלות בתקופה האחרונה שלה, והיא מנסה להתמודד עם העיניין.
העלילה מתחילה מכך שבאמצע סופה, אח שלה מטייל ונעלם, והיא הולכת לחפש אותו, ובמהלך אותם חיפושים ועוד אירועים שקרו באמצע, היא נתקלת ב-x, וניצוצות נוצרים בעיניהם, ומפה לשם עלילת הספר.

אגיד את האמת, כשהתחלתי לקרוא הייתי קצת שיפוטית, הדמות של זואי הייתה לי די חריגה, וחלק מהתיאורים בספר גרמו לי לגחך עד כמה שזה נשמע מגוחך באמצע סצנות מאוד רציניות(מי מתאר מעיל ססגוני אחרי ניסיון לרצח?), וגם בהתחלה לא התחברתי לדמות של x; על הדרך אפשר גם להבין שלא בדיוק קראתי הרבה ספרים באותה תקופה, אז שכחתי שלוקח זמן עד שמתחברים לדמויות.

אבל.
היה מעניין.
ההתחלה של הספר די מותחת, ממש הייתי מרותקת לספר, הבעיה שאז התחיל הרומן חסר משמעות בין השניים, שהציק לי עד מאוד, והאט לי את הקריאה ואת העלילה, אבל הכתיבה הייתה סבבה, אז יכולתי לזרום ולקרוא בין לבין כך שהמשכתי.
אבל אז כשהשניים נפרדו שם זה נהיה מעניין; כשהם בנפרד לכל דמות יש זמן ללמוד על עצמה ולחשוב על עצמה, בעצם היה לי יותר זמן להכיר אותם, כך שבהתחלה קראתי איך הם מתאהבים סתם, כי הוא נראה מגניב והיא נחמדה, ואחרי זה אני מכירה איתם לעומק.
הייתי מעדיפה שזה יהיה ההפך, אבל שיהיה, הבלגתי, זה ספר נוער בסופו של דבר, עם רומן קליל שמניע את העלילה.
אבל אז ככל שהעלילה התקדמה -כשהם היו בנפרד- המתח תפס תאוצה ופשוט רציתי להמשיך לקרוא אותו, וכך בימים האחרונים רצתי בספר.

כך שלסיכום, הספר ממש מגניב.
כן, הרומן די קלישאתי וחסר בסיס, ודי מטומטם, והדמויות קצת קיצוניות בדפוסי התנהגות שלהם, אבל העלילה כן הייתה מעניינת, והרעיון היה ממש מקורי.
בנוסף הרגשתי שהיה לי קל לדמיין את המצב ואת הדמויות, שזה משהו שהיה לי קשה לעשות בדרך כלל.
ההתחלה וסוף העלילה זרמו מהר בשבילי, מה שיותר חשוב לי; בדרך כלל יש לי קושי להתחיל ספר, לא להמשיך לקרוא אותו.
כך שאני ממליצה אותו לחובבי פנטזיה, או רומן קלישאתי ודי מפגר, או פשוט ספר כדי לשבור מחסום קריאה במשהו קליל; הספר עזר לי להעביר את החודש וחצי הזה.

נ.ב. אולי הייתי צריכה לרשום את זה בהתחלה, אבל זה ספר מתוך סדרה; כך שמי שלא מעוניין להשאב לתוך סדרה, או עדיף שיחכה עד הסדרה תצא לאור לגמרי, או פשוט להתעלם באלגנטיות מהספר.”

“לא מאמין שקראתי את זה.
הספר עשה לי חושך בעיניים, והמוח שלי.. אוי האימה.
התקציר טוב, ההקדמה טובה.
העלילה- אוי ווי לי. אין התפתחות משמעותית או עלילה שמשאירה אותך במתח. או משהו מעניין בספר הזה.
הדמויות- לא אהבתי שום דמות. באמת שאין שם אף אחד שיכולתי להתחבר אליו או להזדהות איתו.
וכמה הייתי נותן לו לו הייתי יכול? אפס עגול.
מצטער למעריצי הספר, פשוט לא יכולתי לסבול יותר. הגיעו מים עד נפשי.”

“*הקצה של הכל*

אמ;לק: כן או לא? לא.

תקציר מגב הספר:
מה תהיו מוכנים להקריב עבור האהבה המושלמת?
( =^.^= וזאת, חברים, הסיבה שבגללה קניתי את הספר הזה רק כי הוא עלה לי 7 שקל במבצע. =^.^= )

זו היתה שנה מטלטלת עבור זואי בת השבע-עשרה ( =^.^= למה כולם בני 17 תמיד? לא מתלוננת, סתם שואלת =^.^= ). היא עדיין מתאוששת ממותו הפתאומי של אביה בתאונה מזעזעת ומרציחתם האכזרית של שכניה, כשבלילה קפוא אחד ביערות מונטנה, בשעת סערת שלגים, היא ואחיה מותקפים בברוטליות. למזלם, הם ניצלים על ידי צייד ראשים מסתורי המכונה X.

X אינו צייד ראשים רגיל. הוא נשלח מעולם התחתית, עולם המתים ( =^.^= שזה בערך הדבר היחיד שמעניין בספר =^.^= ), כדי לקחת את נשמתו של האיש שתקף את זואי ואחיה, ואת נשמתם של אנשים מרושעים כמוהו. חוקי עולם התחתית אוסרים על X להתגלות בפני כל אדם פרט לקורבנו, אך הוא מוכן למרוד בחוקים אלה עבור זואי. ככל שהשניים מגלים יותר על עולמותיהם המקבילים, הם מתחילים לשאול שאלות על עברם, על גורלם ועל עתידם. אבל על מנת להימלט מכבלי העולם האפל שמתחת, יהיה על זואי ועל X להקריב את הקורבן הסופי. ( =^.^= פמפמפאאאם! =^.^= ) האם הם מוכנים לכך?

ומה אני חשבתי:
ממש לא עפתי. כאילו, הספר היה נחמד אולי בסך-הכל. אבל הוא פשוט, וול, משעמם. שזה קצת מפתיע לאור העובדה שעולם התחתית קצת מגניב (בקצרה, זה מן כלא-גיהנום שרוצחים ואנשים נפשעים נשלחים אליו על-ידי מן ציידי ראשים, שהם בעצמם רוצחים נפשעים שנשלחו לשם על-ידי ציידי ראשים אחרים. ככה יש מלא רוצחים נפשעים שהפכו לציידי ראשים, ומעליהם מן היררכיות מוזרות של כל-מיני...שדים?) אבל כל מה שקורה מחוץ לו ממש משעמם. הספר מבטיח לנו ברוטליות ורציחה אכזרית, במקום זאת נדמה שגם את הסצינות הלכאורה-אמורות-להיות מותחות ביותר הסופר כתב מתוך נמנום. רוב הספר מתרחש בחורף קפוא, ואני לגמרי יכולה לדמיין את הסופר מכורבל מתחת לשמיכה עם שוקו וכותב מחשבות חמימות, או לחלופין קופא בחוץ בשלג בשלב שאתה כבר לא מרגיש כלום, רק מחייך חיוך מטושטש וחושב, היי זה דוקא נחמד כאן. מה שאני לא יכולה לדמיין הוא מתח.
מה עוד גרוע? הדמויות. הדמויות של עולם המתים מעניינות: החובט החביב וחובב הממתקים, עוקי המדהימה שהיא כמו מן פרופסור מקגונגל שרצחה את המשרתת שלה לפני 200 שנה ומתפקדת כמו אמא של X עכשיו, וכמובן X עצמו, צייד ראשים תמים כתינוק שהוא היחיד שנולד בעולם המתים ולא הגיע לשם כי רצח מישהו ומת, איך וכיצד?
אבל הדמויות של עולם החיים – ולמרבה הצער רובו המכריע של הספר מתרחש בעולם החיים, ומסופר מנקודת מבטה של זואי המשמימה – ריקות ושטוחות כמו קופסת מגבוני החיטוי שלי, שעכשיו אני מסתכלת עליה ורואה שהיא ריקה וגם קצת מעוכה: כאילו, מרגישים שהסופר שם לב לזה שהדמויות שלו ריקות יותר מפצפצים שפוצפצו, וניסה להעניק להן תכונות וייחוד. הבעיה שהתכונות האלה הן לא באמת תכונות:
החברה הכי טובה של זואי – בעלת שיער צבוע לכתום ולסבית.
הידיד הכי טוב של זואי – עובד במסעדה שבה כל המלצרים מחופשים להונים ומחייך הרבה (כמו שמלצרים אמורים).
אמא של זואי – טבעונית ועובדת בספא.
הדמויות האלה כל-כך מתאמצות להיות שונות ומיוחדות שאני אפילו לא זוכרת את השמות שלהן, וקראתי את הספר לפני לא יותר מ-4 חודשים.
זואי – זואי.
סטן הרוצח – נתעב ורוצח.
הדמות של ג'ונה (האח הקטן של זואי) מרגיזה, מיותרת, ומחזקת ביתר שאת את החלטתי לא לעשות ילדים, רק חתולים.
היחידים שיש להם אופי אמיתי ושונה זה מזה הם הכלבים!
לו X היה הגיבור של הספר. לו כל מה שקשור בזואי היה מסופר מנקודת המבט שלו בלבד. לו היו נחסכים מאיתנו משפחתה של זואי וחבריה המעצבנים, והבמה שהם היו מפנים היתה נתפסת על-ידי החובט ועוקי המהממת. אז היינו מדברים! לרוע המזל זה לא כך, ולכן הספר כשל. וחבל. כי היה לו פוטנציאל (שמתם לב לחרוזים האלה? שמתם לב?! הם בכוונה שם)”