“טוב, טיפוסים כמו יהושע פרלה מעניינים אותי. למען האמת הם אף פעם לא מפתיעים במיוחד, אבל אני נהנה לנסות לגבש לי תמונה על אדם מסוים מתקופה מסוימת, ואז לקרוא את הדברים שכתב, מנסיון להתחבר לנקודת מבט שלו.
יהושע פרלה נולד בראדום שפולין, והייתה לו את התבנית הזאת של יהודי של עיירה ושל כפר, אבל המתחלנת יותר. הוא גדל בחממה היהודית, ועדיין עם פירצות מודרניות וחילוניות, היה לסופר בין היתר, ו…נספה בשואה.
חלק מהכתיבה שלו סבב סביב סיפורי שונד בהמשכים, והספר הנוכחי "יהודים סתם" מקיים את הספר המשמעותי ביותר שלו (והמתורגם היחיד (חוץ מעוד אחד שאני יודע שתורגם אבל לא ראיתי לזה שום ביסוס או ראיה)). הספר מתאר כרגיל את חיי היהודים מאותה תקופה, אבל יש בו הרבה מעבר. יש בו תיאור איטי ומעמיק באמת על התקופה, אבל יש בו גם הרבה יופי פנימי, משהו שבאמת הופך ספר למצוין.
העלילה עוקבת אחרי שנתיים מחייו של מענדל, ילד נעבעך, עם החיים הרגילים שלו (והלא כל-כך פשוטים, אבל רגילים) לצד המשפחה המורכבת, וכמובן - להיות יהודי.
אין בו את החיספוס הקודר הזה שיש מזווית של ילד כמו שיש אצל אריה אקשטיין או ישיעהו שפיגל, אבל גם בדרך שלו, ההתקדמות בתיאור חיי העיירה וההתפתחות של ההיכרות עם המשפחה והקהילה, יוצרים משהו טוב שלא שווה לכל התבנית המוכרת הזאת של הסופרים מאותה התקופה.
העניין הוא שהוא גם לא מנסה לתאר תקופה שאבדה בצורה קסומה או רוחנית ותלושה, ולא מנסה ללהטט בשפה כביכול מרשימה, התיאור מרגיש מאוד אותנטי, וקל מאוד להתחבר. יש חיכוכים וקשרי אהבה (מכמה שילד קטן יכול לתפוס, אחרי הכל חלק ניכר מתיאור הדמות של הנער בספר כביכול עוקבת אחרי ההתפתחות המינית שלו) והסוף אפילו לא נגמר באיזו דרמטיות או בנייה מוכרת של ספר, מה שנותן את התחושה של ספר כמו שהוא ספר.
וספר מצוין.
אגב,
אחרית דבר מצוינת של דן מירון, דווקא הפעם אחת כזאת שנהניתי לקרוא והצלחתי להחזיק לכל אורכה.
הוא מתאר את הרקע של פרלה יותר טוב ממני, ומפרק את העלילה לממש חלקים.
הוא מציין את י"י טרונק והספר שלו שעוסק באותה תקופה שכתב על הספר הזה של פרלה תיאור\תחקיר ולא מסכים איתו בכלל, אבל ממש תפס אותי קטע משם שהוא מסביר שהצורך של טרונק לתאר את הכתיבה העיירתית כמשהו תבניתי נובע ממקום מעצבן של לנסות לתייג בלי אבחנה את העניין הזה של העיירה הענייה, עם הטיפוסים המטורללים ועל כמה שזה מיוחד ונחמד, במקום פשוט לתת את הדבר הפשוט שרומן יידי יכול להיווצר גם שלא מתוך כוונה לתאר את החברה היהודית ברגע היסטורי זה או אחר אלא מתוך כוונה אחרת לגמרי. הוא כמובן לא שולל את העיסוק העיקרי, שהרי הרומן בנוי בעיקר מהדברים הללו, אבל לא זה העיקר, ומדובר רק בנוף. דוגמה טובה לזה, זה הספר של ישראל ראבון "הרחוב" שבאמת הרגיש משהו אחר, ועד היום אני מצטער שלא נפל לידי הספר האחר שלו "באלוט" שע"פ כל העדויות קשה הרבה יותר, מה שבטח הופך אותו ליותר טוב.”
