הספר מתחיל מתאונה, בעצם, הוא מתחיל ב"יום שאחרי" התאונה. ורד, בת השש עשרה, מתעוררת בבית החולים והיא לא זוכרת כלום. היא לא מזהה את הוריה, אחיותיה וחבריה. היא יודעת קרוא וכתוב ולפתור בעיות מתמטיות אבל אין לה שום זכרון מהחיים שלה לפני התאונה.
אני חייבת להודות שבשליש הראשון של הספר הוא בעיקר זרם לי והיה קולח, אבל הוא גם בעיקר נקרא לי כמו סיפור בנאלי של חיים של בחורה רגילה, טיפה מעל הממוצע, ותהיתי לאן כל זה מוביל.
ואז הספר תפס אותי חזק ובחצי יום הוא גם נגמר לי בסערה.
אז כמה החלטות שאנחנו עושים ונראות לנו זניחות משפיעות על מסלול חיינו? האם בעצם הכל מכתוב? האם הדשא של השכן באמת ירוק יותר? ואיך חיים עם כל החרטות והשגיאות שלנו?
הספר הזה והקריאה בו הרגישו לי, החל מהשליש השני שלו, כמו רכבת הרים מטורפת של רגשות. הוא כל כך כן ואמיתי, והרטשטיין פשוט מספרת לנו סיפור מופלא בצורה קולחת שלא נותנת לך את היכולת להתנתק ממנו. הקונספט מאחורי הסיפור הפתיע אותי בייחודו ובביצוע.
חייה של ורד פשוט ריתקו אותי, מערכת היחסים שלה עם חברות הילדות שלה, ענבל ודריה, עם בני הזוג שלה ושלהן, עם המשפחה, העבודה והקריירה, החלטות שקיבלה או כאלה שויתרה עליהן. הרגשתי לכמה שעות שאני חלק מהחיים של ורד ושאני לא רוצה להפסיק. הרגשתי שאני יושבת איתה ועם החברים שלה לצפות בזיקוקים של יום העצמאות ושאני שותפה ללבטים שלה, לאושר ולעצב שלה, לקנאה ולאהבה שלה ובאופן כללי שאני והדמות הראשית בעצם מחוברות כל עוד אני קוראת בספר.
היו קטעים שהזדהתי עם ורד כי דברים שעברה בקריירה שלה מאוד השיקו לדברים שעברתי בשלי לפני מספר שנים, כולל תסכולים דומים ומחשבות מרגיזות שכשקראתי אותן בספר קצת נדהמתי איך מישהי שלא מכירה אותי כתבה את מחשבותיי.
זה הספר הראשון של מיכל הרשטשטיין שיש לי הכבוד לקרוא ואני שמחה שגיליתי אותה ואת הספר במקרה דרך פרסום שלה בפייסבוק של גיוס פרוייקט הדסטארט (בו תמכתי אבל לצערי הוא לא הצליח). הבטחתי למיכל לרכוש את ספרייה גם אם הפרוייקט לא ייצא לפועל, קיימתי את הבטחתי ואני שמחה על כך. אם ספרייה אחרים מעולים כמו "דז'ה וו", הרווחתי סופרת מעולה.
רוצו לקרוא!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
