ביקורת ספרותית על שתיקת הכבשים מאת תומאס האריס
ספר טוב

---

'שתיקת הכבשים', בעיניי, הוא לא מותחן שגרתי, וכמו כן כמו שכבר נאמר כאן - מצליח למתוח עד הרגע האחרון למרות העובדה שהוא עובד לסרט מוצלח ומצליח ביותר, ושסופו בדרך כלל ידוע לקורא מראש.
הייחוד שלו נובע כנראה מכך שלעיתים קרובות תעלומת הרציחות שאמורה לעמוד במרכזו נדחקת הצידה ע"י העלילה המקבילה בספר - זו בה טירונית בבית הספר לפסיכולוגיה של האף בי איי מתעמתת שוב ושוב עם חניבעל לקטר, רוצח סדרתי קניבלי מחריד, שהוא גם פסיכיאטר ידוע ומוערך, דרך שלדת זכוכית בלתי חדירה בבית מעצר לחולי נפש. דמותו של חניבעל, כפי שכבר ידוע, היא זו המחזיקה את העלילה יחד עם מערכת היחסים המשונה שלו עם הסוכנת קלאריס סטארלינג, זאת בגלל המורכבות שלו, הקסם המשונה שבו והמעשים המחרידים שביצע.
היום זה כבר סוג של טרנד, אבל תומאס האריס היה בין הראשונים ליצור מותחן שנשען על כח המוח לא פחות מאשר על תיאורים פיזיים ואלימים, כך שגם בספר שהוא בעיקרו מותח ניתן עדיין להתרגש לעתים, אולי אפילו להזדהות. התוצאה היא ספר שלא מפסיק למתוח, רוצחים המשתמשים בעורמה בחולשות הפסיכולוגיות של קרובנותיהם וסוכנת אחת הנמצאת במירוץ עם השעון ועם לקטר, בו היא חייבת להתגבר על חולשותיה שלה על מנת להציל את הקורבן האחרון שנותר.
מומלץ לכולם.

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על שתיקת הכבשים