1. ניסיון 2.4

5.

ואז התחילו מצבי הרוח, חייתי לפי השרביט שלה.
כשהייתה עצובה הייתי נובלת
כשהוא התקשר באותו היום השמש כאילו זרחה מחדש, למרות שכאבתי מבפנים יכלתי לזייף אורזמת צחוק היסטרית שגרמה לה לזהור.
דיקלה אף פעם לא הייתה טיפשה, אמנם הציונים לא שיקפו את ההצהרה הזאת, כולם ידעו את זה.
המוח שלה היה חד
אין לי מושג למה היא נכנסה לתסבוכת הזו מלכתחילה.

באוגוסט הם חגגו 5 פגישות, הוא כבר הסביר לה על הקריירה המפוקפקת שלו והיא הייתה בעננים.
כבר לא כאבו לה החדירות התובעניות שלו למרות שהן היו שונות מכל דבר שכבר למדנו משותפינו לתיכון.
היא כבר יכלה להתהדר בניסיון אותו רכשה איתו,
ובערך בנקודת זמן ההיא הוא הציע לה הסבת מקצוע.

השתוללתי מזעם,
"דקלה הוא עובד עלייך, יש כאן משהו מסריח"
"את חייבת להמשיך עם הלימודים, אמרנו שנרשם יחד למכללה"
"אם את רוצה להיות שחקנית מוערכת השטויות האלה יצופו כמו חרא ולא יקחו אותך אף פעם ברצינות"
כלום לא עבד
הוא הציע לה 3.5 לסרט של 40 דקות במינימום מאמץ
הבטיח לה שזו מקפצה שהרבה משתמשות בה בחול
זרק לה שמות שהקפיצו המון תוצאות במנועי החיפוש בנט
וזה היה סגור.
היא פרשה מהלימודים ונטשה אותי לבד, או עם רעות לפי טענותיה.

רעות כמובן שמחה על השינוי הדמוגפי בסביבתי, היא מיתנה את הביקורת למינימום והחלה בקמפיין הידוק קשרים
ולכלוך על דקלה.

ליום הצילומים הראשון היא קראה לי כדי שאוכל לראות מקרוב כמה העסק רציני.

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

2. ניסיון 2.3

4.

אין דבר משחרר יותר מהרגע הזה שאתה עובר לגור לבד.
החוטים נותקו ואתה יכול לעשות מה שבראש שלך, אם אתה מנותק גם מהסביבה אפילו יותר טוב.
בגיל 22 החלטתי לעשות את הצעד.
לא יכולתי עוד להתמודד עם הזכרונות שרבצו לי בחדר,
פה דיקלה ישבה על הפוף הורוד שלי, דפדפה באיזה עיתון ולעסה מסטיק. אפילו שהפוף נעלם חצי שנה אחרי שגם היא התמוגגה מחיי לא הייתי מסוגלת להסתכל על המיקום בלי לצלול עמוק לתוך דיפרסיה.

אחרי התקרית עם היין דיקלה הייתה שבויה בפנטזיות על דור.
היינו יושבות בחדר שלי בזמן שהיא לא מפסיקה לפרט בפרטי פרטים כל הבעה שהייתה לו, כל מילה שהוא הוציא מהפה ואפילו קולות רקע שסובבו אותם,
זה כאילו שחושיה התחדדו ואני נמצאת מינימום מול ספיידרמן.
הוא יצר איתה קשר רק אחרי שבועיים,
למרות שפקדנו את אותו המועדון שלוש פעמים נוספות עד השיחה המיוחלת.
אבל כנראה שהוא ירד לאיזה מחתרת, ועם כל יציאה לשם פניה נפלו מחדש.

הוא הציע לה מפגש כפול איתו ועם חבר שלו, כדי פחות "להלחיץ",
לפי החליפה הייתי מצפה שהוא יזמין אותנו לאיזה ארוחה טובה או מינימום מועדון
אבל דירת הסטודיו שלו ברמת אביב הספיקה למאורע ולדיקלה גם כן.

בתפקיד החברה שהובטחה כ"מנחה" לחבר לוהקה דבורה, אני.
בחרתי בסגנון מאוד מרושל עד שדיקלה הכריחה אותי להתלבש בהתאם אלי ומצאתי את עצמי מתארגנת לכבוד בחור שידעתי מראש שאשנא.
הוא ושי אספו אותנו מביתי והייתה שתיקה מביכה כל הנסיעה אליו.
אני ודיקלה ציחקקנו מאחורה כמו הילדות בנות ה16 שהיינו,
החלפנו מבטים ולמרות שהלב שלי נרקב בפנים על כל הדימויים הקטסטרופאלים שחוויתי הצלחתי להוציא צחקוקים מאוד בלתי רצוניים.

דור מזג לנו וודקה שמהל בתפוזים וחייך את אחד החיוכים הזחוחים שלו.
שי רק בהה בי כאילו אחמחוק ממנו ברגע שיוריד ממני את המבט.
אחרי ששתה דיקלה השתחררה כמו שידעתי שיקרה ולפי סימן שי שאל אותי אם אני רוצה לעשות איתו סיבוב בשכונה.
אם לא תיארתי את שי מספיק זה כי כנראה הדחקתי אותו מכל הערב הזה,
נראה לי שהוא היה 6 בסולם המדובר,
היה לו מבנה גוצי ומבט מבחיל.
העיניים המתחננות של דקלה עשו את העבודה יותר מההזמנה עצמה,
ועוד קמצוץ מהן היה גורם לי להציע בעצמי מילוט מהיר מהדירה.

בדרך חזור הבייתה ברכיה רעדו והיא ישבה בחוסר נוחות גלוי.
בדיעבד הבנתי שאיבדתי חלק ממנה כבר בלילה ההוא.

נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים

3. חרא אופי

אני חושבת שהעולם נהיה מקום מסובך יותר,
עם כל הטכנולוגיה שיצרנו רק סיבכנו אותו יותר,
אם פעם יכלת לחכות לשידוך טוב אז היום את כבר צריכה לדאוג לעצמך,
אם חיוך יכל להזיז את הבחור שיושב על הבר, לגרום לו לקפוץ לקראתך אז היום הוא אפילו לא ישים לב, המבט שלו נעול על איזה אפליקציית הכרויות לליליות חד פעמיים,
הרי זה כל כך מסובך להרים את המבט ולגמוע את הסביבה השוקקת ברצון לחיברות.
בחור פוטוגני הופך להיות מלך נבחרת הפוטבול,
מי לא רוצה שהבחור שלה ימשוך את העין באיזה סלפי נוצץ על חוף הים
הרי אף אחד לא באמת מסתכל בסביבה הקיימת,
הסביבה הוירטואלית היא החשובה.
לא צריך להזמין אורחים ממשיים לחתונה ממשית
אפשר לעלות אלבום לרשת חברתית וכולם כבר יתרשמו מהתפריט.
אני שמחה שאני פוטוגנית
חבל רק שיש לי חרא אופי.

נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים

4. דברים שבלב

אין דבר יותר קשה מלקרוא על אהבה כשאת יודעת שאת אוהבת אבל לא יודעת אם את נאהבת.
את מקנאה בדמויות
במיוחד באישה, בילדה או בנערה
שתחושותיה גדולות כשלך
שהיא אוהבת בדיוק כמוך
אבל מקבלת כל כך יותר.
את קוראת ומצפה לסוף רע, שהיא תסבול
למה מגיע לה יותר ממך?
מי היא ולמה היא?
הרי בדו אותה מתוך דימיון
היא לא מתקיימת בעולמנו ואם כן איפה היא כדי שאוכל להשמידה,
לפחות שתרגיש את הסבל
כאב תמורת כאב
שהיא גרמה בלי אפילו לדעת
מה חוללה.

נכתב לפני 11 שנים

5. ניסיון 2.2

3.

ערב הוללות אחד, דור פשוט הופיע. למדנו לגלות שזה בעצם היה הקטע שלו, הוא יכל להגיע ב-3 לפנות בוקר, לסחוף את דקלה במבט בלבד ולהעלם לשארית הלילה.
כל פעם שהיה נכנס מבעד לדלת המועדון, הלב שלה החסיר פעימה. הוא היה חייכן אבל לא מהסוג של הפה מלא שיניים, אלא חיוך זחוח, מהודק, שאותי אישית הרגיז.
הייתי שומעת עליו לפני היציאה, בבית ספר, בטלפון ולא יכלתי לעשות כלום.

בהתחלה הוא לא הביט לכיוונן של שתי בנות עשרה שנקלעו בדרכו, אבל לאט לאט עם ההתמדה של דיקלה והרצון הבלתי מתפשר שלה לתשומת לב הוא זיהה פוטנציאל.
דיקלה כבר איבדה עיניין בכיבושים קטנים ומבחינתה בחור בחליפה היא מטרה הרבה יותר נעלה.

אחרי כמה כוסות היא החליטה לסיים את יסוריה, הרי היא כבר סבלה 5 שבועות שזה די והותר ופשוט ניגשה אליו,
הייתי בדיוק במהלך שיחה עם בחור חביב בן 25, 8 בסולם דבורה, כשהיא הגיעה לדור ושפכה, כביכול בטעות, כוס יין מלאה ואדומה על חליפתו.
ברגע הזה הבחור שאפילו לא זכרתי את שמו התאדה והייתי מרותקת.
בחינניות ראיתי אותה מתנצלת, נוגעת בכתפו, חיוך קטן, מבטו התרכך והוא הבין.

כשחזרנו לביתי היא כבר הייתה מאוהבת מעל לראש,
לא סוג האהבה היפה שרואים בסרטים, אלא הדלקות מטופשת וזיק ניצחון בעיניים של ילדה בת 16 .
ניסיתי למנות הסברים למה זה לא יעבוד, אבל היא רק עקצה אותי על הערב החלש שהיה לי ועל חוסר הפרגון.

מעט ידעתי בזמנו שכל חששותיי יתגשמו,
הייתי מאוהבת והרגשתי איך היא חומקת מבין אצבעותי, כל השליליות שחשתי כלפיו הייתה מבוססת על קנאה לה
ואולי אם המסך לא היה כל כך מעורפל מולי, הייתי יכולה להציל אותה.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

6. ניסיון 2.1

2.
ישבתי מול המחשב ושום דבר לא עלה.
ניסיתי להסתכל מבעד לחלון, לחפש לי מוזה, משהו לכתוב עליו אבל זה לא עזר.
מכוניות עברו וציפצפו, אנשים התחלפו, הלכו במהירות ובקצב אבל שום דבר לא עלה. קצב החיים שלי היה איטי יותר, הם לא העניקו לי השראה בשום צורה.

אני ודיקלה פעם נשבענו אחת לשניה, שכשאנחנו נגדל, החיים שלנו יהיו שונים, אנחנו נחיה ב"איז" אינסופי ולא נכנע לסביבה הממהרת שמסביבנו, יש לציין שאני מקיימת את החלק שלי בעיסקה והיא עוד יותר.
היו לנו הרבה הבטחות אחת לשניה, זה היה הקטע שלנו.
חוזים,
בריתות,
שבועות,
יכלנו לשבת בחדרי עם דלת נעולה, לגלגל לנו סיגריה ולהתפלסף שעות על העתיד.
היא רצתה להיות שחקנית מוערכת, כזו שתקבל פרס מפעל חיים בגיל 35 ותפרוש וללא ספק היה לה את הכישרון,
הצליחה לגרום לי ולעשרות אחרים ללכת אחריה, להתאהב בה ובסופו של דבר להפגע.
באחת מההרפתקאות שלנו בגיל 16 חמקנו מהבית ונסענו בטרמפים לתל אביב,
היא השאילה לי נעלי עקב שהיו קטנות בחצי מידה וחצאית קצרצרה, היינו נחושות למצוא לנו קורבן.
נכנסנו למועדון שהכניסה אליו הייתה עשור מעלינו, ניסינו להתערבב בקהל ללא הצלחה מרובה ולבסוף ויתרנו וחזרנו אלי,
היא הייתה מאוכזבת, הבטיחה שפעם הבאה נצטרך לבוא חשופות יותר ואז נגרור תשומת לב.
האכזבה שלה העשירה אותי ואז זה קרה,
היא יכולה להאשים את האלכוהול אבל שתינו ידענו שתחושת האומללות של ילדה בת 16 היא זו שהובילה את המהלך.
עשינו לחיים אחרון לפני המיטה, השעה הייתה 5 לפנות בוקר והדלת הייתה נעולה,
היא התקרבה אלי וליטפה את שערי, "יש לך עיניים מדהימות, הלוואי ולי היו כאלה, את יכולה לגרום לעולם לעצור איתן" היא חייכה ואני אחריה,
אז היא משכה אותי בשעורותי והצמידה אותי אליה,
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו אבל היה לה טעם אחר,
היא רצתה את בתקיפות
"אנחנו לא צריכות אף אחד, יש לנו אחת את השניה".
זו הייתה נקודת המפנה של חיי, הלילה הזה היה בלתי נשכח בעיני ונזרכתי בו לפרקים במהלך השנים הבאות.
כל פעם שיצאנו לצוד הייתה לי תחושת עקצוץ למראה הגברים המתחלפים בחייה הקצרים,
כל פעם שאני מצאתי לי טרף יכלתי לראות אותה שוכבת במחשבותיו, מתענגת וגונחת כמו בלילה ההוא.

כיביתי את הסיגריה והתחלתי להקליד, חצי שעה עברה והדף היה מלא במחשבות עצובות.
העורך שלי תמיד אומר שהכאב שלי הוא התכונה הטובה ביותר בי ובלעדיו לא היה לי את הכישרון,
אובדן דיקלה בהחלט גרם לסדקים באישיות,
אם אנשים נחלקים לטוב ורע אז אני מרגישה שאני שייכת אל הצד השני,
זה לא שחולפות לי מחשבות אלימות כל היום אבל אני נשענת על הרס עצמי והתמכרויות,
וזה לא יכול להיות טוב.

עשר שנים שהיא איננה ואני יודעת מי האשם, אני חולפת מול ביתו כל כמה שנים עם אולר שנח על המושב לידי,
בסופו של דבר אני מוותרת ונוסעת חזרה ל"פאב", לבית שלי לנסות ולשכוח.

השעה כבר הייתה שש, התנעתי את הרכב והבזק של אור מהמושב שלצידו העניק לי ביטחון מופרז.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

7. ניסיון 2.

***
סיגריה אחרי סיגריה, שאיפה אחרי שאיפה איכשהו מצאתי את עצמי עם חפיסה ריקה וטעם רע בפה.
בקבוק היין הלבן החצי יבש שהוא הביא, היה כבר חצי ריק אבל התחושה הקהה לא מהירה להגיע, עדיין הייתי יותר מידי בשליטה ויותר מידי בהכרה. חיכיתי לתחושה האפלולית שתגרום לי לשכוח ולהרגיש יותר טוב עם מה שעשיתי.

1.
הבטתי בו הוא שכב על המיטה, תנודות קלות עלו במחזוריות מבית החזה, נחירות קלות. כעסתי על עצמי שזה הגיע לזה, שוב פעם זה הגיע רק לזה.
על השידה נחו האזיקים שעד לפני חצי שעה הייתי כפותה אליהם ועכשיו אחרי שהריגוש נגמר, נשארו יתומים. הרמתי אותם, כפתתי אותו בעודו ישן ,יצאתי מחדר בית המלון ופשוט נסעתי משם.
עוד יום רביעי רגיל.

יש מושג שלמדתי אותו בתיכון, לפני עידנים בערך, שנקרא "אפקט הפרפר", הוא אומר בעצם שאפילו תנועה קטנה של פרפר משפיעה על חיינו, ותזוזת כנף שונה יכולה לשנות את כל מהלכי העתיד.
מה היה קורה אם הייתי מגיעה ל"פאב" רבע שעה מאוחר יותר? גדעון היה מתחיל עם הבלונדינית שנכנסה 5 דקות אחרי? הוא היה לוקח אותה ל"רויאל" ומזיין אותה במשך עשרים דקות, גומר ונרדם? האם זה היה כל כך נורא? הייתי יושבת ומחכה שמישהו אחר היה ניגש אלי, והם תמיד ניגשים, הוא היה מציג את עצמו ,אולי זורק איזושהי מחמאה דבילית על העיניים שלי, קצת מחייך ומזמין אותי למשקה- יין לבן חצי יבש.
וודקה נותנת יותר בראש, בירה גורמת לך להראות יותר מגניבה ואחת מהחברה אבל אם את רוצה לשכוח- יין עושה את העבודה.
בגיל 29 אני מופתעת שאני עדיין לא חסינה לזה, אבל לתחושה המעורפלת שאני מקבלת מכוס יין אין תחליף. כשאני שותה אני מאבדת תחושת זמן ותפיסת מרחב, אני פשוט נמצאת בכל מקום, מתפזרת, אני פשוט הכל.
הבחור היה שואל אותי אם אני רוצה ללכת למקום שקט יותר, פה העלילה יכלה להתפצל לשני כיוונים, הבחור הבטוח בעצמו היה ישר מסיע אותי לדירה שלו- הוא יודע מה אני רוצה, מה הוא רוצה למה צריך לשחק משחקים בעצם?
הבחור הפחות בטוח יקח אותי לסיבוב על החוף, טיילת, או סיבוב ליד ה"פאב" עד שאני אגיד לו להסיע אותי לדירה שלו או לכל מקום אחר שיעלה על דעתי- ואני יכולה לחשוב על הרבה מקומות.
בכל מקרה התוצאה תהיה זהה לנוכחית, אני אסיים את מה שהתחלתי, אתלבש ואחזור לבד.

בבוקר אחרי אני אקום עם כאב ראש ובעיקר תחושת חרטה. אני אדליק את הקומקום אלך לסלון ואמחק את המספר שרשום על לוח הגיר, אני אוסיף בראשי +1 וארשום את המספר החדש.

אחד היתרונות בעבודה מהבית הוא תחושת החופש לעשות מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה, אחד היתרונות בלהיות סופרת הוא כמות הזמן הפנוי שיש לך. כשמצרפים את שני אלה ביחד באישה עם בעיות מחויבות ונטייה להרסנות יש חסרון אחד גדול.
בכוס השלישית התחלתי להרגיש את התחושה המוכרת, סגרתי את המחשב והנחתי אותו על המיטה. נכנסתי למקלחת להתרעננות קלה לפני הציד, נכנסתי לשמלה קצרה ועקבים גבוהים מידי ויצאתי. בצעדים איטיים גררתי את עצמי ל"פאב", האמת גרתי ממש כמה בניינים ממנו.
התיישבתי על הבר ובחנתי את הסחורה ללילה, מולי ישב בחור צעיר, אולי בן 25 ועישן סיגריה. הוא היה גבוה ובעל מבנה גוף גבעולי- לא הטייפ שלי, המשכתי הלאה. היו שני גברים שהיו באמצע ויכוח בקולות עמומים, אחד מהם ענד טבעת נשואים השני היה פשוט לא לטעמי, עוד זוג ישבו במרחק כמה כסאות ממני, הבחור היה בעל חזון ארופאי אולי גרמני, גוף מוצק, פנים לא רעות, אך היה לו גידול ממאיר- חברה שנתלה על כתפו ועשתה הכל כדי שיבחינו בה, מסמנת טרטוריה בצורה מגוכחת.
תוך כדי סריקה ניגש אליי בחור שישב בשולחנות הפזורים במקום.
"וואוו, את פשוט משכת אותי מהצד השני של הבר, את פשוט.." עצירה קלה – הבחור צריך לנשום, בכל זאת "מהממת". שנות ה-30 המוקדמות, אני מנחשת 32, עדיין מחזיק ברוב שערו, גוף דק אך ספורטיבי 185 בערך. לא רע, לא רע- 7.5 ב'סולם דבורה'.
כשהייתי בת 16 היו לי שתי חברות טובות, רעות, מתחסדת ששפטה כל דבר שעשיתי- בלימודים, בזוגיות בקריירה היא תמיד הרגישה צורך להתערב ולייעץ ודיקלה, בחורה ללא מעצורים, שונאת מסגרות ורדיקלית בכל התחומים הקרובים ללבה. אני איזנתי בין השתיים וביחד המצאנו את 'סולם דבורה', הוא נקרא על שמי בגלל שהוא הומצא על ידי הקריטריונים שלי, ובעצם מנה כמה קטגוריות בהם הבחורים יכלו לקבל ציונים:
גיל- בין 25-35 אידאלי, פדחת, גוף וגובה.
חייכתי בערמומיות והרמתי את התיק מהכסא בשביל לפנות לו מקום.
"נמרוד"
"דבורה"

***
"אחחח" התנשפות כבדה "כן.. כן.. פאאא....קקק" התרוממתי ממנו ונכנסתי לחדר המקלחת, יכלתי לשמוע אותו מתרומם מהמיטה, הצעדים התקרבו לדלת והוא דפק בקלילות "דבורה...?" פתחתי את הדלת לכדי חריץ קטן "כן?" ליכסנתי מבטי למראה, ההשפעה של האלכוהול כבר ירדה וכבר לא הייתי אלילת המין של לפני כמה דקות רכובה מעליו. "תחזרי למיטה, לאן הלכת?" היו גם כאלה, רבים אבל הם באו מאוחר מידי כשכבר הפסקתי להרגיש. "תכף מאמי אני רק מסדרת את עצמי." סגרתי את הדלת ונעלתי אחריו, בתוך המקלחון נעמדתי מתחת לראש המקלחת וסובבתי את הידית, מים חמים החלו לרדת עלי, שוטפים ממני הכל.

כשיצאתי הוא כבר נרדם. התלבשתי בזריזות ויצאתי לדרכי.
השעה הייתה 1:00 עדיין מוקדם, יכלתי לחזור ל"פאב" אך תפסתי מונית ונסעתי למרכז העיר- לבית.
מיכאל היה הראשון מבין רבים מידי, בגיל 15 הוא הציע לי לצאת הוא היה בן 17 והכל היה מאוד מרגש, הוא קנה לי פרח ואסף אותי מהבית, הוא סיפר לי איך בהפסקות הוא לא יכול להפסיק להסתכל עלי ואיזה עיניים מדהימות יש לי, הוא אפילו אמר שנראה לו שהוא מתאהב, ראוי לציין שלא הענקתי לו שום "פרח" עד שעבר חצי שנה, אבל זה הספיק לו- קיבל את הניסיון שלו והלך.
תקרית מגיל 15.5 לא דפקה לי את החיים, הם נדפקו בשלב מאוחר יותר.
אחרי מיכאל יצאתי עם חבר שלו תומס, הוא כנראה קיבל רישומים ממנו ואני רק רציתי חום ואהבה, יצאנו רק לכמה דייטים בודדים ותוך חודש גם הוא היה מיומן מספיק כדי לצאת לכבוש את בנות התיכון האחרות. באותה התקופה התקרבתי לדיקלה והתרחקתי מרעות, סיפרתי לה על כל ה"מהלכים האגדיים" שלי, התאמנו אחת על השניה בסקס אוראלי וגילינו את המיניות שלנו, באיזשהו שלב חשבתי שאני מאוהבת בה אפילו.
בתקופה ההיא היינו יוצאות למועדונים שלא היו אמורים להכניס אותנו ומחפשות טרף ,כמעט כמו עכשיו, כמה שיותר מבוגר ככה יותר טוב.
תוך כדי החיפושים גבר נאה למדי מצא את דיקלה. דיקלה הייתה פחות מפותחת ממני, נמוכה ודקיקה, שיער שטני עם הרבה איפור אך 10 בסולם שלו כנראה, הוא הבטיח שהוא יוכל לגרום לה להיות כוכבת, להופיע ב"לאישה", פרסומות, תוכניות והיא אכלה את זה- אחרי חצי שנה היא הפסיקה לבוא לתיכון, מסגרות אף פעם לא הייתה המומחיות שלה, הוא נתן לה את הדחיפה האחרונה והיא נטשה, החלה לעבוד בתור שחקנית, חבל רק שלא בסרטים שהיא רצתה להופיע בהם. הקשר ניתק.
עליתי במדרגות לקומה השניה והתיישבתי ליד הדלת בפרוזדור, הצתתי סיגריה ושאפתי שכטה ארוכה.
עברו עשר שנים מאז דיקלה נמצאה מבותרת מחוץ לביתי.

נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים

8. שמלה שחורה קטנה. ניסיון 1.

ניסיון 1.

אני רוצה להאמין שיש שם מישהו טוב למעלה, שאני רק עוד חלק קטן בפסיפס מלא בצבעים, רבדים וגווני ורוד פוקסיה.
אם אני לא אאמין בזה, אני לא אוכל להסביר לעצמי איך עוד פעם הגעתי למצב הזה, מחוץ לדירה שהייתה פעם שלי ועכשיו כבר שלו.
הכול התחיל לפני ארבעה חודשים (שזה בעצם זמן ממוצע לכל מערכות היחסים שלי בשנתיים האחרונות),
התחלה יותר קלאסית מזה לא יכולתי לבקש, הוא התחיל איתי בזמן שחיכיתי בתור. לקניית עגבניות. בשוק.
הסיפור יכול היה להשתפר אם הוא היה עוד לקוח כמוני, אבל בעצם הוא היה בבסטה ליד, מנסה לסבן אותי לקנות אצלו.
מבט אחד הספיק לי כדי לעבור דוכן, עמית למרות (ואולי בזכות) המקצוע, היה בחור שרמנטי, עם גופיה של הפועל מחוררת למחצה וחיוך ממזרי שגורם לך לפקפק בכל מילה שיוצאת לו מהפה.
כשחזרתי לבית שלי באותו יום, אותה דירה קטנה במרכז רמת גן, הופתעתי לגלות שהדלת פתוחה, זה היה אופייני לי, אני וגיל נפרדנו באותו השבוע (3.5 חודשים) והייתי בסערת רגשות.
נכנסתי והדירה הייתה מבולגנת לחלוטין, בדיוק כמו שהשארתי אותה, הנחתי את השקיות בפינה במטבח ומזגתי לי יין לבן צונן בכוס פלסטיק.
הדלקתי סיגריה במרפסת השרות ונאנחתי, לפתע הטלפון הביתי צלצל.
"שרון?" קול בס עמום
"כן?" הקול המעט צפצפני שלי,
"היי. עמית. נפגשנו היום אממ.. בבסטה שלי." אלוהים אני בקושי שומעת אותו, הוא מדבר מטלפון אסימונים.?? הלב התחיל לפעום במהירות, לקחתי שכטה ארוכה וניסיתי להרגיע את עצמי. להישמע שלווה.
"אוקיי..?"
"שכחת פה את הארנק, מצאתי את המספר שלך ב144"
"אה"
"תראי ראיתי פה בתעודת זהות שאת גרה לידי, האמת ממש לידי, את רוצה שאני אקפוץ אחרי העבודה להביא לך את הארנק? זה יהיה בסביבות שש"
לכסנתי מבט לשעון, 16:00 , זה נתן לי שעתיים לסדר את החור בו אני גרה, אולי הוא יעלה, הוא והחולצה המחוררת שלו.
"כן, זה יהיה מאוד נחמד מצידך, תודה רבה".
הדירה הקטנה שלי (40 מ"ר לכל היותר) הייתה מוכנה לאירוח כבר ב17:30 , ירדתי ל-שאול (הפעם רק לחנות שלו תודה לאל. אלוהים סלח לי כי חטאתי) לקנות עוגת הבית.
מירי אישתו הביטה בי במבט נוקב בעיני הלייזר החודרות שלה, שילמתי ומיהרתי להעלם.
18:15 דפיקה בדלת, הלב שלי החסיר פעימה, מבט אחרון במראה ופתיחת דלת בחיוך רחב.
"גיל מה אתה עושה פה?" אכזבה.
"לא מוקדם מידי לדייטים?" חיוך מטומטם מרוח על פניו, בערך כמו החיוך שלי כשפתחתי את הדלת, אני ממש צריכה להתחיל להשתמש בעינית.
"אתה זיינת את המזכירה שלך תוך כדי היחסים שלנו"
"התכוונתי לשעה. רק שש."
1:0 גיל 1:0.
"ואני לא בדייט"
גיל צעד בביטחון פנימה לתוך הדירה מתעלם לחלוטין מקיומי.
"הבית שלך מבריק, את עם השמלה השחורה הקטנה שלך ואת לא מחכה לבחור?"
מתי נהפכתי לשקופה כל כך? בטח בין שאולי למיכאל.
"אני מפריע?" עמית, עדיין עם החולצה המחוררת נקש נקישה מהססת בדלת הפתוחה.
"האמת כן" גיל חייך וניגש אליי מחבק את כתפי
"הנה הארנק שלך" עמית הושיט לי את הארנק במבט מאוכזב. לא היה טעם למחות. מה שנעשה נעשה.
"יופי, חיפשנו אותו בכל הבית, תודה" גיל המשיך לשחק את המשחק ולהרוס לי את שלי.
עמית הלך וגיל התחיל לצחוק.
"וואוו איפה מצאת את הבחור הזה?"
הדלקתי סיגריה והתיישבתי על הספה, על מי אני עובדת העשן גם ככה חונק את הדירה לא משנה איפה אעשן.
"למה עשית את זה?"
"למה התקשרת לבעלה של חגית? או למה פירסמת את הסיפור בפייסבוק בתוך note , תייגת את כל החברים שלי ואת ההורים, אה?"
2:0 גיל, מתי נהייתי גרועה במגרש הביתי?
"למה באת לפה?"
הוא התקרב אליי באיטיות
"שרוני אני מתגעגע אלייך, למשחקים המפגרים שלך, לשמלה השחורה הקטנה ולמה שמתחתיה"
פה היה הרגע שהייתי צריכה לעצור ולנתח את המצב,
אבל ב- 19:00 כבר היינו ערומים על הספה שלי. זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותו,שמעתי שחגית העזובה והוא חזרו. כמה לא מפתיע.
יום למחרת ניגשתי לבסטה של עמית, הוא עמד שם מדקלם מחירים ומבצעים, עדיין בחולצה מחוררת.
"אל תגידי לי שהעגבניות כבר נגמרו"
"רציתי לבקש סליחה על אתמול"
"על מה? אני הפרעתי לך באמצע הדייט"
"זה לא היה דייט"
"עם השמלה השחורה הקטנה ההיא והבקבוק יין בסלון?"
קוקו שאנל צריכה להיות גאה. שני בחורים מכירים בחשיבותה של השמלה.
"האמת חיכיתי לך"
זכיתי בחיוך
"ואני עדיין מחכה.."
זקנה עם שקית מלפפונים התחילה לאבד סבלנות מימני ומבט מסביבי גילה לי שהיא לא היחידה, קבענו להיפגש ב-20:00 אצלי.
כשפתחתי את הדלת הופתעתי לגלות שלעמית יש חולצות חצי שרוול, אמנם עדיין של "הפועל" אבל נטולת חורים.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים