ביום בהיר אחד גיליתי שאני מת, ולא רק שמתי אלא נרצחתי באופן אכזרי ולא הקדישו לי יותר משורה כתובה אחת. בהתחלה די הופתעתי, לא בכל יום אדם מגלה שהוא מת, אח"כ התחלתי להתמרמר: רגע אחד, מה עם זכותי להתגונן? הייתכן שיהרגו אותי מבלי שתהיה לי היכולת להתגונן? ומדוע רק שורה אחת נכתבה סתמית על מותי? מדוע לא הרחיב הסופר המכובד ופירט כיצד זה קרה?. לאחר יום של מחשבות חלחלה בי המחשבה שלא רק שנהרגתי בהפתעה, אפילו לא התיר הסופר בידי את האפשרות להיפרד מהקרובים לי, טרם בדקתי שכל ביטוחי החיים והפנסיה תקפים. ומה תגיד זוגתי היקרה על לכתי בטרם עת? האם תתאבל עלי? האם תניח על קברי זר פרחים? האם ייכתב על מצבתי שנפלתי בעת מילוי תפקידי?
כעבור מספר שבועות השגתי את מספרו של הסופר והתקשרתי אליו, את משפט הפתיחה ששיננתי מספר רב של פעמים מול חלון רכבי, שלפתי בלי התרגשות יתרה: 'שלום, מדבר פלוני אלמוני, ואותי הרגת בספרך האיש המאושר..' צור צחק, השיחה ביננו קלחה ומאז הספקנו להכיר אחד את השני.
בקצרה על הספר, צור כתב ספק רומן דמיוני, ספק ספר הרפתקאות על מרד בדווי דמיוני שפורץ בהר הנגב ומונהג ע"י נוירוכירורג מצליח, בן העדה הבדווית שמאסה ביחסה של המדינה לבני שבטו, מולו מתמודד נציג מערכת הביטחון הישראלי, מוביל המאבק המזויין לדיכוי המרד ולמערבולת שנוצרת בין הצייד לניצוד נסחפים דמויות נוספות שכל אחת מהן מוסיפה נדבך חשוב להבנת העלילה בדומה לכנפה עליה תרעיפו מרכיבים נוספים בדרך להשגת התוצר הסופי.
המרד הוא אכזרי, אנשים נהרגים (לשמחתי אני 'נהרג' די בהתחלה) אבל אז המדינה מתעשתת, משיבה מלחמה כסערה והדם נשפך...
רומן דמיוני כתבתי? אכן דמיוני אבל תענוג לקרוא את השטח שצור כותב עליו. הוא כותב בצורה נאמנה למקור על ואדיות, על גבעות, על 'נקבים' נסתרים ועל בורות מים קדומים. על אף שידעתי שהסיפור דמיוני, הוא הצליח לשכנע אותי ללכת ולתור אחר פרטים גיאוגרפים שלא קיימת. מצאתי את עצמי יום אחד מחפש אחר בורות מים עם נקבות ארוכות באזור עבדת, ביום אחר תרתי אחר מלכודות נמרים קדומות באזור נחל חווה.
כשהוא כותב על שטיח טורקמני, אני יכול לדמיין את כפות רגלי שוקעות בצמר עמוק וכשאני קורא על כוס תה חם ומתוק, טעם הסוכר מציף לי את הלשון, למרות שאינני שותה משקאות חמים עם סוכר... כשאתה משוקע בתוך סיפור בדומה לענן ערפל אז אתה יכול להרגיש את העלילה מרטיבה את עורך החשוף קלות וריח המים עולה בנחיריים..
ספר מעניין, בקלות רבה אפשר להתפתות ולהזדהות עם אחד הגיבורים, אחד הצדדים. ומי שרומנטי ואוריינטלי יבחר באיש המאושר, בלורנס איש ערב אבל המציאותי, המפוכח, יבחר בצד הנכון, יבחר בצייד. במי אני בחרתי? אני בחרתי בנמר בהרים...

ביום בהיר אחד גיליתי שאני מת, ולא רק שמתי אלא נרצחתי באופן אכזרי ולא הקדישו לי יותר משורה כתובה אחת. בהתחלה די הופתעתי, לא בכל יום אדם מגלה שהוא מת, אח"כ התחלתי להתמרמר: רגע אחד, מה עם זכותי להתגונן? הייתכן שיהרגו אותי מבלי שתהיה לי היכולת להתגונן? ומדוע רק שורה אחת נכתבה סתמית על מותי? מדוע לא הרחיב הסופר המכובד ופירט כיצד זה קרה?. לאחר יום של מחשבות חלחלה בי המחשבה שלא רק שנהרגתי בהפתעה, אפילו לא התיר הסופר בידי את האפשרות להיפרד מהקרובים לי, טרם בדקתי שכל ביטוחי החיים והפנסיה תקפים. ומה תגיד זוגתי היקרה על לכתי בטרם עת? האם תתאבל עלי? האם תניח על קברי זר פרחים? האם ייכתב על מצבתי שנפלתי בעת מילוי תפקידי?
כעבור מספר שבועות השגתי את מספרו של הסופר והתקשרתי אליו, את משפט הפתיחה ששיננתי מספר רב של פעמים מול חלון רכבי, שלפתי בלי התרגשות יתרה: 'שלום, מדבר פלוני אלמוני, ואותי הרגת בספרך האיש המאושר..' צור צחק, השיחה ביננו קלחה ומאז הספקנו להכיר אחד את השני.
בקצרה על הספר, צור כתב ספק רומן דמיוני, ספק ספר הרפתקאות על מרד בדווי דמיוני שפורץ בהר הנגב ומונהג ע"י נוירוכירורג מצליח, בן העדה הבדווית שמאסה ביחסה של המדינה לבני שבטו, מולו מתמודד נציג מערכת הביטחון הישראלי, מוביל המאבק המזויין לדיכוי המרד ולמערבולת שנוצרת בין הצייד לניצוד נסחפים דמויות נוספות שכל אחת מהן מוסיפה נדבך חשוב להבנת העלילה בדומה לכנפה עליה תרעיפו מרכיבים נוספים בדרך להשגת התוצר הסופי.
המרד הוא אכזרי, אנשים נהרגים (לשמחתי אני 'נהרג' די בהתחלה) אבל אז המדינה מתעשתת, משיבה מלחמה כסערה והדם נשפך...
רומן דמיוני כתבתי? אכן דמיוני אבל תענוג לקרוא את השטח שצור כותב עליו. הוא כותב בצורה נאמנה למקור על ואדיות, על גבעות, על 'נקבים' נסתרים ועל בורות מים קדומים. על אף שידעתי שהסיפור דמיוני, הוא הצליח לשכנע אותי ללכת ולתור אחר פרטים גיאוגרפים שלא קיימת. מצאתי את עצמי יום אחד מחפש אחר בורות מים עם נקבות ארוכות באזור עבדת, ביום אחר תרתי אחר מלכודות נמרים קדומות באזור נחל חווה.
כשהוא כותב על שטיח טורקמני, אני יכול לדמיין את כפות רגלי שוקעות בצמר עמוק וכשאני קורא על כוס תה חם ומתוק, טעם הסוכר מציף לי את הלשון, למרות שאינני שותה משקאות חמים עם סוכר... כשאתה משוקע בתוך סיפור בדומה לענן ערפל אז אתה יכול להרגיש את העלילה מרטיבה את עורך החשוף קלות וריח המים עולה בנחיריים..
ספר מעניין, בקלות רבה אפשר להתפתות ולהזדהות עם אחד הגיבורים, אחד הצדדים. ומי שרומנטי ואוריינטלי יבחר באיש המאושר, בלורנס איש ערב אבל המציאותי, המפוכח, יבחר בצד הנכון, יבחר בצייד. במי אני בחרתי? אני בחרתי בנמר בהרים...