“המקום: אזור ואקולה במומבאי הזמן: מאי עד דצמבר (נדמה לי שנת 2009). אזור ואקולה במומבאי הוא אזור ותיק שעובר תהליכים של פינוי בינוי במומבאי של המאה ה-21. היזם דהרמן שאה מציע לדיירי 2 בניינים בני 5 קומות (הם נקראים בספר מגדל A ומגדל B) שנבנו בסוף שנות ה-50 להתפנות. בתמורה הוא מוכן לשלם סכום אסטרונומי במושגי המקום והזמן: כ-330,000 דולר למשפחה, כאשר ההכנסה הממוצעת לנפש בהודו בשנים אלה עומדת על כ-800 דולר לשנה. ההצעה בתוקף עד 3 לאוקטובר. כל מי שיקבל את ההצעה יהפוך עשיר, בתנאי שההסכם יצא אל הפועל. היזם מתכנן לבנות מגדלי יוקרה במקום. דיירי מגדל B מסכימים כולם. הסיפור מתמקד בדיירי מגדל A. רובם מסכימים מיד, אבל יש כמה שעושים קולות של התנגדות. חלקם מתנגדים רק כדי להעלות את המחיר, אבל אחד מתנגד באמת - מאסטֶרג´י, מורה תיכון בדימוס, בן 61. אשתו נפטרה כחצי שנה לפני שהתקבלה ההצעה מהקבלן. ההתייחסות אליו היא כאל זקן (בהודו גיל 61 נחשב זקן כנראה. ומה אצלנו?). לאט לאט ההתנגדות מתפוגגת, ורק מסטראג'י נשאר מתנגד. הכסף לא חשוב לו. יותר חשובים לו השכנים הטובים שאיתו, הזיכרונות שלו מעשרות שנים במקום. הספר מגולל את תהליך ההידרדרות שעוברת שכנות טובה זו: בהתחלה הזקן היה אחד השכנים המכובדים בבניין, השכנים היו שולחים אליו את ילדיהם ללמוד מדעים, היו מארחים אותו ומתייחסים אליו בכבוד. בהמשך מנסים לשכנעו לקבל את הצעת הקבלן, תחילה בדרכי נועם ובמהלך הספר דרך הצקות, חרם, הסתה של הבן שלו נגדו ויותר גרוע – לא אקלקל לכם. הסיפור די מעניין, אבל תוך כדי קריאה אתה רואה כבר לאן זה הולך. הכתיבה מלווה בתיאורים ארוכים מידי שגורמים לך לצאת מפוקוס. לי זה די הפריע. אפשר היה לקצר כאן קצת. הספר די אכזב אותי בהשוואה לספר הטיגריס הלבן של ארווינד אדיגה. 3 כוכבים.”

“ספר שקראתי מזמן והרגשתי צורך לכתוב עליו כמה מילים. ספר נהדר תאורים מדויקים על החיים בהודו. אמנם החויה המתוארת אם נרחיק אותה מהרקע ההודי, מאד דומה לפינוי בינוי הישראלי. אבל הסיפור ההודי מתואר נהדר. כמו בטיגריס הלבן הסופר מעביר בצורה יוצאת מהכלל את הודו האמיתית, הקשה, הצבעונית, העוני העושר הכל בספר אחד. ספר מומלץ.”

“מה שמצאתי בספרו של ארווינד אדיגה לא כל אחד ימצא בו. די אם אומר שבסמוך למקום מגוריי שבאזור היוקרתי של רמת גן - הבורסה והסיטי של רמת גן - התחוללה לא מזמן סערה שסופה - עוזק המיעוט. דיירים החיים מהיד אל הפה פונו מבתיהם בתואנה שאין להם בעלות על הנכס -גבעת עמל ב'. לכן אינני אובייקטיבית בהבעת עמדה לגבי הספר. אולם קראתי את דעתה של אתי סרוסי על הספר, ומי שרוצה יקרא את כל מה שכתבה - באתר "אנשי הספר". כאת אסתפק בציטוט מתוך מאמרה: "ארווינד אדיגה כתב ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל בסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזיכרונות שהתרחשו בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה. מבחינתי, "האיש האחרון במגדל" סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל-כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב."”

“איזה תענוג לקבל ספר הודי בגואר מתנה לשנה חדשה נחמד מממש שתיהיה קריאה נעימה את האמת אני ממש לקראת הסוף ומרגישה קצת נילאס וחוזר על עצמו לפני שנה וחמישה חודשים כתבתי זאת קיבלתי את הספר מההוצאה ולא עמדתי בדברי לקרוא ולהמליצ, אולי בעצם כן, בקיצקצ לא משהו ממש לא ושיחררתי גם כי החלפת ספרים תחדש לי את נוף הספרים על המדפים, במשהו אני צריכה להתחדש אביב הלו כן, ככה הבת שלי חושבת שמפנה פה מדפים מבגדים... כככה גם האנשים בספר היו צריכים להתחדש ולהתפנות, וכמה זה קשה כול כך ממש תהנו לכם באשר תיקראו שבוע טוב הצ'אי על האש הולכת לסגור ולטעום”

“המקום: אזור ואקולה במומבאי הזמן: מאי עד דצמבר (נדמה לי שנת 2009). אזור ואקולה במומבאי הוא אזור ותיק שעובר תהליכים של פינוי בינוי במומבאי של המאה ה-21. היזם דהרמן שאה מציע לדיירי 2 בניינים בני 5 קומות (הם נקראים בספר מגדל A ומגדל B) שנבנו בסוף שנות ה-50 להתפנות. בתמורה הוא מוכן לשלם סכום אסטרונומי במושגי המקום והזמן: כ-330,000 דולר למשפחה, כאשר ההכנסה הממוצעת לנפש בהודו בשנים אלה עומדת על כ-800 דולר לשנה. ההצעה בתוקף עד 3 לאוקטובר. כל מי שיקבל את ההצעה יהפוך עשיר, בתנאי שההסכם יצא אל הפועל. היזם מתכנן לבנות מגדלי יוקרה במקום. דיירי מגדל B מסכימים כולם. הסיפור מתמקד בדיירי מגדל A. רובם מסכימים מיד, אבל יש כמה שעושים קולות של התנגדות. חלקם מתנגדים רק כדי להעלות את המחיר, אבל אחד מתנגד באמת - מאסטֶרג´י, מורה תיכון בדימוס, בן 61. אשתו נפטרה כחצי שנה לפני שהתקבלה ההצעה מהקבלן. ההתייחסות אליו היא כאל זקן (בהודו גיל 61 נחשב זקן כנראה. ומה אצלנו?). לאט לאט ההתנגדות מתפוגגת, ורק מסטראג'י נשאר מתנגד. הכסף לא חשוב לו. יותר חשובים לו השכנים הטובים שאיתו, הזיכרונות שלו מעשרות שנים במקום. הספר מגולל את תהליך ההידרדרות שעוברת שכנות טובה זו: בהתחלה הזקן היה אחד השכנים המכובדים בבניין, השכנים היו שולחים אליו את ילדיהם ללמוד מדעים, היו מארחים אותו ומתייחסים אליו בכבוד. בהמשך מנסים לשכנעו לקבל את הצעת הקבלן, תחילה בדרכי נועם ובמהלך הספר דרך הצקות, חרם, הסתה של הבן שלו נגדו ויותר גרוע – לא אקלקל לכם. הסיפור די מעניין, אבל תוך כדי קריאה אתה רואה כבר לאן זה הולך. הכתיבה מלווה בתיאורים ארוכים מידי שגורמים לך לצאת מפוקוס. לי זה די הפריע. אפשר היה לקצר כאן קצת. הספר די אכזב אותי בהשוואה לספר הטיגריס הלבן של ארווינד אדיגה. 3 כוכבים.”

“ספר שקראתי מזמן והרגשתי צורך לכתוב עליו כמה מילים. ספר נהדר תאורים מדויקים על החיים בהודו. אמנם החויה המתוארת אם נרחיק אותה מהרקע ההודי, מאד דומה לפינוי בינוי הישראלי. אבל הסיפור ההודי מתואר נהדר. כמו בטיגריס הלבן הסופר מעביר בצורה יוצאת מהכלל את הודו האמיתית, הקשה, הצבעונית, העוני העושר הכל בספר אחד. ספר מומלץ.”

“מה שמצאתי בספרו של ארווינד אדיגה לא כל אחד ימצא בו. די אם אומר שבסמוך למקום מגוריי שבאזור היוקרתי של רמת גן - הבורסה והסיטי של רמת גן - התחוללה לא מזמן סערה שסופה - עוזק המיעוט. דיירים החיים מהיד אל הפה פונו מבתיהם בתואנה שאין להם בעלות על הנכס -גבעת עמל ב'. לכן אינני אובייקטיבית בהבעת עמדה לגבי הספר. אולם קראתי את דעתה של אתי סרוסי על הספר, ומי שרוצה יקרא את כל מה שכתבה - באתר "אנשי הספר". כאת אסתפק בציטוט מתוך מאמרה: "ארווינד אדיגה כתב ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל בסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזיכרונות שהתרחשו בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה. מבחינתי, "האיש האחרון במגדל" סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל-כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב."”

“איזה תענוג לקבל ספר הודי בגואר מתנה לשנה חדשה נחמד מממש שתיהיה קריאה נעימה את האמת אני ממש לקראת הסוף ומרגישה קצת נילאס וחוזר על עצמו לפני שנה וחמישה חודשים כתבתי זאת קיבלתי את הספר מההוצאה ולא עמדתי בדברי לקרוא ולהמליצ, אולי בעצם כן, בקיצקצ לא משהו ממש לא ושיחררתי גם כי החלפת ספרים תחדש לי את נוף הספרים על המדפים, במשהו אני צריכה להתחדש אביב הלו כן, ככה הבת שלי חושבת שמפנה פה מדפים מבגדים... כככה גם האנשים בספר היו צריכים להתחדש ולהתפנות, וכמה זה קשה כול כך ממש תהנו לכם באשר תיקראו שבוע טוב הצ'אי על האש הולכת לסגור ולטעום”