ביקורת ספרותית על האיש האחרון במגדל מאת ארווינד אדיגה
ספר בסדר

---

מה שמצאתי בספרו של ארווינד אדיגה לא כל אחד ימצא בו. די אם אומר שבסמוך למקום מגוריי שבאזור היוקרתי של רמת גן - הבורסה והסיטי של רמת גן - התחוללה לא מזמן סערה שסופה - עוזק המיעוט. דיירים החיים מהיד אל הפה פונו מבתיהם בתואנה שאין להם בעלות על הנכס -גבעת עמל ב'.
לכן אינני אובייקטיבית בהבעת עמדה לגבי הספר.
אולם קראתי את דעתה של אתי סרוסי על הספר, ומי שרוצה יקרא את כל מה שכתבה - באתר "אנשי הספר". כאת אסתפק בציטוט מתוך מאמרה:

"ארווינד אדיגה כתב ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל בסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזיכרונות שהתרחשו בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, "האיש האחרון במגדל" סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל-כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב."

» ביקורות נוספות של טרי
» ביקורות נוספות על האיש האחרון במגדל