הספר "יד אחות" הוא עונג צרוף שנגמע בשקיקה! במילה אחת: wow

"יד לאחות" הוא מסוג הספרים ששואבים, ועל אחת כמה וכמה שבתוכנם משולבים אירועים ועובדות היסטוריות. זה בדיוק הספר שדפיו עוברים מצד לצד. כשאני מתחילה לקרוא ספר שנכתב ברוח זו, ובעת שהירח רק מתחיל לצייר את הרקיע, לא פלא שבתום הקריאה בו, אני פוגשת את קרני השמש.

העלילה עוסקת במשוררת רחל בלובשטיין סלע. נאוה מקמל עתיר הפיחה רוח חיים בדמותה של רחל המשוררת, בסיוען של ארבע נשים שאינן מכירות אחת את השנייה. קורות חייהן יצטלבו בסיפור חייה של רחל המשוררת, ובכל דמות תמצאו את "הרחל שלה".

א. סיגי, בגיל 25 ושלושה חודשים עזבה את משפחתה הדתית במושב, ועקרה לעיר הגדולה-ת"א, בתקווה למצוא אהבת אמת. משלא מצליחה למצוא עבודה כגננת, וללא חלופה אחרת, התרצתה בעבודה כמנקה בספריה.

ב. רגינה שוורץ, קשישה ערירית, ניצולת שואה בת 85. לפרנסתה היא תופרת בביתה, וימיה חולפים עליה בשבלוניות. לדעתה, בגילה המופלג שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותה. את דלתה היא נועלת בשלושה בריחים, כדי שאף אחד לא יפריע את מנוחתה. למרות זאת, לתוך שגרת יומה נוחתות על מפתן ביתה שתי מבקרות.

ג. סווטלנה שוהה בלתי חוקית. עוד בטרם עלות השמש, סווטלנה וביתה סאשה מתייצבות אצל רגינה, לתפור שמלה לסאשה הקטנה, ומותירה לרגינה "מתנה" שמשנה את חייה.

ד. אופירה בן-נעים, בת 45 עם פנים יפות, שזימנו לה מחזרים רבים, ורק הבדידות נותרה לה ככלב נאמן. את רוב שמות מחזריה היא שכחה, ורק אחד מהם זכרה: את אביגדור. למחיתה היא מנהלת חנות יד שנייה, שירשה מאביה באלנבי שבת"א.

באחד הימים, אופירה הצטרפה לחברתה שהגיעה מצרפת, לסיור מאורגן בנושא דמויות היסטוריות. הסיור התחיל בבית ברחוב בוגרשוב 5א', באותו בית שהמשוררת רחל, התגוררה בעליית הגג שלו, בשנותיה האחרונות לחייה. במהלך הסיור אופירה חשה בהארה "קללת הברכה", ומכאן ומאילך הקורא מתלווה למסע של אופירה, בעקבות קורות חייה של רחל המשוררת.

מלבד סיפור חייה הנוגה והמלנכולי של רחל המשוררת, מוזכרות בעלילה דמויות ידועות שלכל אחת מהן, חלק בפסיפס ההיסטורי של תולדות המדינה: זלמן שזר, ברל כצנלסון, חנה מייזל, מניה ואליעזר שוחט, רחל ינאית, אלונה ואריק איינשטיין, חיים נחמן ביאליק, משה שרתוק (שרת), גולדה מאיר, דוד רמז, גדעון נקדימון, אהרון דוד גורדון, חנה מייזל ועוד.

על אף שקורות חייה של רחל המשוררת מוכר, ידוע מראש, מטלטל וכואב, העלילה שובת לב ומפיחה חיים, בסיפור חייה של רחל וא"י בראשית המאה הקודמת. חמלתי על הסבל ועל החסך באהבה שעטפו את רחל. כל מה שרצתה רחל השברירית והעדינה, היה להשתלב בבנייתה של ארץ-ישראל ולעסוק בחקלאות, אך מחלת השחפת הכריעה אותה.

דאבתי והתעצבתי על היחס לו זכתה מאנשי דגניה; עם גילוי ניצני השחפת, רחל נדרשה לאכול בכלים נפרדים ולבסוף גורשה מדגניה. באותו יום שאולצה לעזוב, אפילו לא נפרדו ממנה החברים, והם יצאו לעבוד בשדות כדי להימנע מפרידה. התנהגותם זו פגעה מאוד ברחל. מחלת השחפת גררה את רחל לנדודים בין צפת, ירושלים, ת"א ובימיה האחרונים לבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

מרגשים ימיה האחרונים של רחל המשוררת, שבעודה גוססת ובדקות החיים הספורות שהלכו ואזלו, היא התעקשה להיפרד מידיד נעוריה: נקדימון אלטשולר מרחובות, ומילותיה האחרונות היו: "שלום נקדימון".

מעבר לנטישה של גברים שהותירו אותה לבד ומנגד, התמלאתי בחימה על היחס המנוכר, לו זכתה מבני משפחתה, מאביה ואחיה במיוחד.

הטיבה לעשות נאוה מקמל עתיר כשכרכה ביצירתה צילום מקורי של מכתבים, קטעי יומן, ושירים כולל שגיאות כתיב של רחל המשוררת, שהסתלקה מעולם החיים בגיל 41 (20.9.1890-16.4.1931).

שם הספר "יד לאחות" נגזר מהשיר המוכר "גן נעול". השיר התפרסם בספר שירה "מנגד", העוסק ביחסים בין בני אדם, ומבטא את הדימוי של התקשורת החסומה, שנותרה ללא מענה. יש אומרים ששיר זה הוקדש לאהובה זלמן שזר.

באחרית דבר נאוה מקמל עתיר מוסיפה מדבריה, ומספרת על הקסם שדמותה של רחל ליוותה אותה לאורך שנים. הטריגר לכתיבה היה מפגשה עם ספרו של מוקי צור רחל-החיים, השירים. את רחל והאנשים שליווי את חייה, נאוה איתרה בספרים שנכתבו אודותיה ואודות התקופה ההיא. לולאות המידע העובדתיות כמו: נערות הרחוב בירושלים, הפריצה לבית שושנה בלובשטיין בשנת 1971 , רקמו את הסיפור הזה, ונוספו אליהן החרות הספרותית והבדיונית שהסופר נוטל לעצמו.

נאוה תפרה, קשרה, רקמה, התוותה, הטליאה והצמידה חוטי מידע, ליריעה עשירה ומגוונת, לתקופה מרתקת וחשובה בתולדות המדינה. ביג לייק לנאוה מקמל עתיר, שעם ספרה הפלגתי רחוק, לראשית המאה הקודמת, ועברה של רחל המשוררת, שרצתה כל כך להיאחז בחיים, והיתה כמהה לאהבה וחום.

אהבתי מאוד, הצטערתי שנגמר לי הספר, וכפיצוי פניתי לקרוא בשירי רחל שלנו. להלן קישור לאתר שירונט: https://shironet.mako.co.il/artist?render=true&type=works&lang=1&prfid=901&page=4)

גן נעול/רחל בלובשטיין סלע

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

בשורה התחתונה: אנשים שאנחנו אוהבים מסוגלים לגרום לנו את הייסורים הגדולים ביותר.

ממליצה בחום. לאוהבי המילה הכתובה מובטחת חווית קריאה מענגת על אז ועכשיו, ישן מול חדש.

לי יניני
הוצאת ידיעות אחרונות, פרוזה מקור, 328 עמודים, 2018

ספר קסום בעיניי. הרגשתי שאני נמצאת עם רחל, כואבת את כאבה ואת בדידותה. סיפורה שקרה לפני כמאה שנה שזור בעדינות ב-4 סיפורים כביכול לא קשורים שמתרחשים היום, כמסר שבא ללמד שאין אנו פוגשים אנשים במקרה וכל דבר מוביל לדבר אחר. אהבתי מאוד וממליצה מאוד גם בגלל הסיפור על רחל וגם כי הוא פשוט ספר טוב.

רחל המשוררת- סמל הבדידות.

הבדידות היא תחושה מעיקה מאוד. ביכולתך להיות מוקף אנשים רבים ועדיין לחוש בטעמה מתכתי בפיך.
זו תחושה אכזרית מאין כמוהה והיא מתעצמת כאשר מתחוורת בפניך ההבנה שכולם נטשו אותך. שהחיים חזקים יותר מכול וחברים קרובים, בני משפחה, ובריות נוספות שסובבך ישאבו אליהם וישכחו את קיומך כליל.
רחל בלובשטיין, או בשמה הידוע יותר: רחל המשוררת טעמה טעמה של בדידות מצטברת ומנקרת בשנות חייה האחרונות.
אין צורך להציג בפניכם במי מדובר. כל ישראלי לומד להכיר אותה במהלך חייו. את מפעלה הספרותי שנכתב בשקיקה אי-שם בתחילת המאה ה-20, כאשר המדינה עוד לא קרמה עור וגידים. גם כשמחלתה הכתיבה לה את מהלך יומה, היא שקדה על היצירה וחוללה את נפלאותיה הספרותיות.

אולם, גם אם הכרותנו עם שיריה ועם העצבות הרבה שבהם נותרת בעינה, עצבות החושפת בדידות ומשבר גדול, נאווה מקמל עתיר, בכשרונה הרב ושפתה המדושנת כל טוב מצליחה להפיח חיים חדשים בדמותה החידתית והמסקרנת של רחל.
הספר מתחלק לשני צירי זמן: ציר הווה שמסופר ומדגים מספר דמויות שבדרך כזאת או אחרת, חייהן נשזרות בחייה של המשוררת כפקעת בלתי ניתנת לפרימה, והציר השני הוא ציר העבר, יריעת חייה של רחל המשוררת נפרשת בפנינו מגיל נעוריה, טרם המחלה, ועד יום מותה, כשכבר שורשי המחלה הארורה לא רק שכרסמו תחת עורה אלא מצצו בתאווה את לשד חייה עד תומו. כל אלה מגובים בציטוטים מתוך שיריה וקטעי מכתבים ששלחה אל מכריה הרבים במהלך השנים: אחותה שושנה, מיכאל, נוח, ואפילו שז"ר, נשיאנו השלישי שנרקמו ביניהם רגשות חיבה הדדיים.
כפי שכתבתי, בציר ההווה הכותבת עורכת לנו הכרות עם דמויות כגון סיגי, צעירה בת 25 שחזרה בשאלה ויצאה להתגורר בעיר הגדולה, תל אביב, תוך התנכרות משפחתה אל אורח חייה החדש הנוגד את ערכיהם המוסריים.
אופירה, אישה יפה ובשלה בת 45 שלה סוד ארור שהורש לה מסבתא רבתא שלה, אשר קרוי " ברכת הקללה"
רגינה וסשה, אישה בת 85, ניצולת שואה ערירית וזועפת שנופלת לידיה ילדה קטנה שנינטשה על ידי אמה הפרוצה.

כל הדמויות הללו, כל אחת בתורה, מספרות לנו את סיפורן וסיפורן רווי עצב ובדידות. אני מודה שבתחילה תמהתי כיצד תצלח הסופרת לחבר בין כל חלקי הפאזל בצורה משכנעת שלא תראה מלאכותית וחסרת חן אך דווקא במישור זה היא עמדה במשימה יפה.
כניסתן של הדמויות המודרניות, בנות זמננו, אל הסיפור שיהווה את סיפור המסגרת של המשוררת, לא העכיר אלא הוסיף. הוא העצים את בדידותה של רחל בכך שהוכיח לקורא שבדידות, חולי ומוות קיימים בכל פרק זמן. בין אם הנך בן המאה ה-20 או ה-21.
כמו שטולסטוי כתב בפתיחת אחד מרומניו הידועים ביותר: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה." כל דמות כאן אכן בודדה בדרכה שלה ומביעה בדידות זו באופן הייחודי והבלעדי לה. אם זו סיגי שמשפחתה נידתה אותה ואילצה אותה לעבור תהליך בלתי הפיך בגפה, ללא עזרת איש להתחיל מאפס. לנקות ספריות ולהשתכר למחייתה בפרוטות מעטות.
או אופירה שסובלת מאהבה נכזבת כבר שנים ואפילו סשה ורגינה, האחת נפטרה והשניה מבלה שעות לבדה, משוועת לחברים בני גילה, לשחק עימם ולהתרוצץ.
כולן מסמלות בדידות בדרך כזאת או אחרת. מאפיין אנושי מאוד המשותף לכולנו. המשותף בפרט לרחל שעובדת היות השחפת מנהמת בגופה מרתיעה את קרוביה ומשלחת אותה הרחק, ערירית וכנועה, לספוג את גורלה לבדה. ורחל מבצעת זאת על הצד הטוב ביותר: היא משתדלת לשחק את המשחק, להוכיח שתסמיני המחלה אינם נוראיים, היא משתדלת לעטות חיוך ולשפר את נראותה המדוללת. להעמיד פנים כשעמוק בפנים היא שבר כלי.

לב ליבו של הרומן, כמובן, היא רחל. הנקשרת בקו חייה של אופירה, קשר שהוא רופף ואותו לא אהבתי. וזה אחד הכשלים הראשונים של הספר הנ"ל. אופירה, למרות שיש לה סיפור משלה, הרגישה פחות כדמות מלאה אלא יותר כדמות שכל מטרתה להביא את סיפורה של רחל. וסיפורה של רחל הוא הדובדבן שבקצפת.
בשביל סיפורה המדכא והעצוב היה שווה לקרוא את הספר היפה הזה. נאווה מקמל עתר מיטיבה לתאר אותה, את דמותה החולנית והרזה, שמנדים אותה בלית ברירה, פולטים אותה אפילו מהחברה הקרובה ביותר, קבוצת דגניה האהובה עליה, והיא נאלצת לנדוד בין בתים ודירות שכורות: גלמודה, ענייה ובת בלי בית. בת עשירים שנפלטה בעל כורחה אל העוני חסר הרחמים.
גם בערוב חייה לא תזכה למעט נחת ותאלץ להסתפק במה שיש ורק חדוות הכתיבה, ואהבת הבריות תחזק את נפשה, ותשאיר את שורשיה הרעועים והבלים עוד לאחוז באדמה.
גם בימיה האחרונים, כשגופה כלה, היא הקפידה לאחוז בעט, כאילו נולדה מחוברת אליו עוד מלידתה, גם אם רק בדמיונה. היא הייתה יוצרת אמיתית, מהסוג שכמעט ולא רואים כיום. את זאת כבר היה אפשר להבין בנקל עוד מן הקריאה בשיריה שאת רובם כתבה בימי מחלתה שנפרשה על עשרים שנים סך הכול. מקמל עתיר מחזקת זאת עוד יותר. רחל נולדה שירה, נשמה שירה ומתה שירה. רק השירים היוו את רעיה האמיתיים. רק הכתיבה איפשרה את פרישת צפונות ליבה הכמוסות ביותר, ועל כן, היכולת הזאת של הסופרת, מחפה על כל מגרעה קלה שנמצאה בספר זה. היכולת לנגוע בלב הקורא ולעורר בו תחושות, לגרום לו להרגיש את הדמויות, בייחוד דמות רגישה וטרגית כרחל, היא רבה לאין שיעור, ולכן הסופרת עשתה במישור הזה עבודה נפלאה ובועטת. בועטת את הקורא אל חוטי נפשה של רחל במהימנות מעוררת השתאות.

מעתה והלאה, שיריה של רחל יקראו באור אחר. אקשיב לכל נים ונים בתוככי נפשה. לכל מסר שהיא מבליעה בתוכם. משולבי בדידות כואבת ומסמרת.

" שקט בחדר מספר 3 עת עוברים רסיסי חייה כבמסע אשכבה חרישי. חצאי פגישות, ששונות זעירים, מלחי זמן שנגנבו, קטעי ניבים סתומים שנאמרו בלחש, מבט אחד מהיר ודי. אהבתם לא הייתה תעתוע. הכול היה, יכלו להיות לנו חיים אחרים וכבר לא יהיו, היא לוחשת, ונדמה לה שהוא מדבר אליה בחושך, מוחה דמעתה בדברי נחמה. מאוחר מדי. היא רואה אותו הולך ומתרחק, הולך וקטן, ורק קולו נשאר כאן, נפרד הקול מן הגוף,
מתוך דמדומיה היא חולמת את מילותיו של השיר האחרון ויודעת שאחריו כבר לא יהיו עוד."

"החיים והמתים כרוכים אלה באלה ואנו חייבים לכתוב, כי המילים חוצבות את הנצח גם אחרי שאנו הולכים."

נאווה מקמל עתיר זהו שם שחקוק אצלי חזק בזיכרון. אני זוכרת שבבית הספר היסודי ביקשו מאתנו לקרוא רבים מספריה. זה התחיל כמטלה לבית הספר ולאט לאט מצאתי עצמי קוראת בזמני הפנוי, ספר אחר ספר. למעשה אני חושבת שהיא הייתה הסופרת הראשונה שהכרתי. מאוד אהבתי את כתיבתה ותודה גדולה מגיעה לבית הספר שלי שלא חדל מלדחוף לנו את ספריה בכל הזדמנות. אם אני לא טועה, היא גם הגיעה למפגש עם התלמידים על מנת לספר על עצמה ולענות על שאלות.

האם כיום, חמש עשרה שנים אחרי, נאווה מקמל עתיר תענה עבורי על אותם הצרכים? שאלה שסקרנה אותי מאוד.

מסופר על ארבע נשים אשר מתגוררות בתל אביב. הן אינן מכירות זו את זו אך סיפורן האישי, קושר אותן אחת לשניה. הספר מסופר בשני מישורים, מישור ההווה המספר על נשות תל אביב ומישור העבר המספר על דמותה של רחל המשוררת. אופירה, אחת מהנשים קוראת וחוקרת אודות רחל וכך נפתח לנו צוהר אל עברה של המשוררת. ייאמר כי יותר נהניתי לקרוא את מישור ההווה. מישור הסיפור של רחל היה נחמד אך לעיתים חשתי בלבול בשנים וריבוי פרטים.
אי אפשר להתעלם מכך שהספר הוא כמעין שירה גדולה לספרות ולשירה הישראלית. במהלך העלילה מוזכרים סופרים ומשוררים רבים ויצירותיהם, אשר פותחים צוהר לישראל התמימה והישנה והכל במעין קריצה, במשלב לשוני חד ומשתעשע.

עם זאת, משהו פשוט לא עבד לי. המניע של אופירה, האישה אשר עוקבת באובססיביות אחר סיפור חייה של רחל, הרגיש לי מאוד תלוש. לא הצלחתי להבין מאיפה היא פועלת. הרגשתי שהסופרת רצתה לספר את סיפורה של רחל אבל חשה שזה לא מספיק חזק ולכן הוסיפה עוד סיפור מסגרת בנוסף, מה שיצר תחושה מאולצת ובעקבות כך הרבה מן הסיפורים לא הגיעו למיצוי.

לצערי, אני לא חושבת שהצלחתי לקחת המון מהספר הזה (מלבד הציטוט היפה בתחילת הביקורת), באיזשהו שלב הוא אפילו העיק עליי. לא הצלחתי לחוש חיבור אמיתי לדמויות או אפילו שמץ של הזדהות. הכול הרגיש מאוד חיצוני, תפאורה של עלילה ולא עלילה שמצליחה לחדור ולרגש.
אולי פשוט ציפיתי ליותר.

ספר מרתק אבל מעל לכל נוגה מאד ומרגש. מיטיב לתאר את חיי רחל המשוררת, אהבותיה ומחלתה, למרות שאינו מסמך תיעודי אלא פרוזה. חלק מהדמויות בספר הן ממייסדי האומה, ואפשר למצוא בו ציונות אמיתית של פעם, של תחילת המאה הקודמת - הרבה לפני קום המדינה - עשייה ללא חת מבלי לבקש מאום, ואהבת הארץ המשתלבת בנופי הכנרת האהובים עלי במיוחד, כמו גם תל אביב וירושלים. בקיצור ספר נהדר.
לאחר שסיימתי לקרוא, הזמנתי את הספר "ים ביני ובינך" וכן ספר של שירי ומכתבי רחל. מקווה לרשום בהקדם את רשמי מהם.

יש נטיה לנרטיב לאומי לבנות סיפור יחיד ע"י חיבור מלאכותי של סיפורים נפרדים זה לזה. כך אנחנו חיים כיום בישראל בהרגשה שאנחנו מהווים המשך אינטגרלי של תקופת הפאר של הציונות - תקופת העלייה השנייה והשלישית. אנחנו רק חיים באותו מרחב גיאוגרפי: הסלעים סביבנו יודעים שאנחנו זה לא הם ומקווים (אולי) שגם אנחנו יודעים את זה וסתם לטובת הנוער מספרים נרטיב מלאכותי. כשקוראים את הקטעים על חייה של רחל המשוררת השזורים בספר זה חשים שזהו עולם אחר, עולם של רעידת-אדמה של העם היהודי המתעורר לאחר 2000 שנות גולה, עולם של הכרעות גורליות שנעשות בידי כמה אלפי אנשים צעירים וחדורי-אידיאלים, עולם מלא אנרגיה תוססת. הכל מלא רעיונות, ספרות, שירה, מלחמה על חייה של שפה חדשה (כמה מאלף לראות את טעויות הכתיב של רחל...).

וכל זה רק מה שזורם מהקירות של הספר היפה הזה. כושר סיפור קולח, שפה עשירה, חוש הומור מרענן, כושר תיאור נפלא. והסיפור הוא על פינה שכוחה בתל אביב של היום ודמויות משולי הבמה שמקבלות עוצמה מפתיעה. וברקע - יומן חייה של רחל. אם ידעתי שהיא המשוררת הלאומית ובעצמה דמות טרגית - הספר הזה נותן לכל זה מימד ונפח, גם לגודלה של הדמות וגם למידת הטרגדיה בדרך שבה חיים צעירים קמלים ונשכחים.

ספר מומלץ מאד

לצערי ציפיתי ליותר מהספר הזה... באתי עם ציפיות גם בגלל ההמלצות פה וגם בגלל אהבתי לספר הקודם שלה "אות מאבשלום".
אולי אם הספר היה יותר מסודר הייתי אוהבת אותו יותר כי הסיפור עצמו עניין אותי. מאוד רציתי להבין מה עבר על רחל המשוררת ועל מסלול חייה אבל הספר הזה לטעמי נורא מבולבל! הזמנים קופצים (בעיקר בחלק של העבר של רחל) בלי התרעה ולעיתים קרובות מידי!
ישנן מספר דמויות בסיפור: 4 דמויות בהווה כביכול ועוד אחת בעבר שזאת כמובן רחל המשוררת. כולן כמובן מתקשרות בדרך כזו או אחרת לרחל המשוררת. לצערי המעבר בין כולן עמוס מידי וללא כל סדר או הגיון.
לקח לי זמן לסיים את הספר כי כבר במחציתו הבנתי שאני פשוט לא מבינה. לא מבינה מה קרה לפני מה ולא מבינה איפה אני מבחינת זמנים בכל מה שקשור לחייה של רחל.
הסיפורים של ההווה עוד איכשהו הסתדרו אבל דווקא במקום הכי חשוב של הספר לטעמי הסופרת נכשלה. אולי הייתי לא מספיק מרוכזת , אולי באמת משכתי אותו יותר מידי זמן.. לא יודעת
שורה תחתונה הייתי מתה שייגמר כבר (אני הרי לא מפסיקה לעולם ספרים באמצע!) וכבר לא היה אכפת לי שאני לא מבינה מה עובר על רחל.
אז סיימתי ספר על רחל המשוררת עם כמעט אותו ידע שהיה לי עליה לפני שהתחלתי אותו. לא חבל?
חבל

לנאוה מקמל-עתיר יש תבנית כתיבה קבועה. סיפור עכשווי, שממנו נולד סיפור מהעבר, ואלו שזורים זה בזה. הקורא מקבל סיפור עלילתי, ועל הדרך מרוויח עוד סיפור, המשובץ בפיסות היסטוריה.

הסיפור מביא לנו את דמותן של ארבע נשים, שלא מכירות אחת את השניה. בהמשך הסיפור יהיו נקודות מפגש בין כולן, ומה שמאחד אותן זו רחל המשוררת.

מה אהבתי בספר? אהבתי את מגוון הנושאים העכשוויים שהסופרת נגעה בהם. כמו הגירה, שוהים בלתי חוקיים, סחר בנשים, זיקנה ובדידות. כל הנושאים האלו מטופלים בצורה טובה . אהבתי גם את הדמויות האנושיות שיצרה הסופרת.

מה שפחות אהבתי, זה את הקשר הרופף שבין הדמויות מהסיפור העכשווי לסיפור על רחל. הקשר מאולץ, והדמות שהכי מחברת בין הסיפורים קיבלה נפח מצומצם.

עוד דבר שלא אהבתי זה את שלל צירופי המקרים לכל אורך הסיפור. צירופי מקרים זה נחמד, ויכול לפתור לסופר הרבה תסבוכות. אבל המינון! מגיע שלב שהסיפור מתחיל להרגיש מופרך. חבל...!

לסיכום: נחמד, ותו לא.

אם היה אפשר לחזור בזמן הייתי רוצה לחזור לתקופה שבה חייתה רחל, לשנים שלפני קום המדינה, לחלוציות, להפרחת השממה, לביחד, אחד בשביל השני ולתמימות.
בעת סיור בתל אביב מתוודעת אופירה לרחל המשוררת ודרך עיניה מסופר סיפורה של רחל, סיפורה של הארץ.
רחל ושלל דמויות היסטוריות השזורות בספר מתארות את המצב, את חיי רחל, אהבותיה ושיריה.
לכל אורך הספר התנגנו בראשי שירי רחל המוכרים והאהובים ורצון לראות היכן חיה והיכן נקברה התעצם עם הקריאה.
יהי זכרה ברוך ותודה על השירים המקסימים שהותרת לנו.