ביקורת ספרותית על יד אחות מאת נאוה מקמל-עתיר
ספר טוב

---

רחל המשוררת- סמל הבדידות.

הבדידות היא תחושה מעיקה מאוד. ביכולתך להיות מוקף אנשים רבים ועדיין לחוש בטעמה מתכתי בפיך.
זו תחושה אכזרית מאין כמוהה והיא מתעצמת כאשר מתחוורת בפניך ההבנה שכולם נטשו אותך. שהחיים חזקים יותר מכול וחברים קרובים, בני משפחה, ובריות נוספות שסובבך ישאבו אליהם וישכחו את קיומך כליל.
רחל בלובשטיין, או בשמה הידוע יותר: רחל המשוררת טעמה טעמה של בדידות מצטברת ומנקרת בשנות חייה האחרונות.
אין צורך להציג בפניכם במי מדובר. כל ישראלי לומד להכיר אותה במהלך חייו. את מפעלה הספרותי שנכתב בשקיקה אי-שם בתחילת המאה ה-20, כאשר המדינה עוד לא קרמה עור וגידים. גם כשמחלתה הכתיבה לה את מהלך יומה, היא שקדה על היצירה וחוללה את נפלאותיה הספרותיות.

אולם, גם אם הכרותנו עם שיריה ועם העצבות הרבה שבהם נותרת בעינה, עצבות החושפת בדידות ומשבר גדול, נאווה מקמל עתיר, בכשרונה הרב ושפתה המדושנת כל טוב מצליחה להפיח חיים חדשים בדמותה החידתית והמסקרנת של רחל.
הספר מתחלק לשני צירי זמן: ציר הווה שמסופר ומדגים מספר דמויות שבדרך כזאת או אחרת, חייהן נשזרות בחייה של המשוררת כפקעת בלתי ניתנת לפרימה, והציר השני הוא ציר העבר, יריעת חייה של רחל המשוררת נפרשת בפנינו מגיל נעוריה, טרם המחלה, ועד יום מותה, כשכבר שורשי המחלה הארורה לא רק שכרסמו תחת עורה אלא מצצו בתאווה את לשד חייה עד תומו. כל אלה מגובים בציטוטים מתוך שיריה וקטעי מכתבים ששלחה אל מכריה הרבים במהלך השנים: אחותה שושנה, מיכאל, נוח, ואפילו שז"ר, נשיאנו השלישי שנרקמו ביניהם רגשות חיבה הדדיים.
כפי שכתבתי, בציר ההווה הכותבת עורכת לנו הכרות עם דמויות כגון סיגי, צעירה בת 25 שחזרה בשאלה ויצאה להתגורר בעיר הגדולה, תל אביב, תוך התנכרות משפחתה אל אורח חייה החדש הנוגד את ערכיהם המוסריים.
אופירה, אישה יפה ובשלה בת 45 שלה סוד ארור שהורש לה מסבתא רבתא שלה, אשר קרוי " ברכת הקללה"
רגינה וסשה, אישה בת 85, ניצולת שואה ערירית וזועפת שנופלת לידיה ילדה קטנה שנינטשה על ידי אמה הפרוצה.

כל הדמויות הללו, כל אחת בתורה, מספרות לנו את סיפורן וסיפורן רווי עצב ובדידות. אני מודה שבתחילה תמהתי כיצד תצלח הסופרת לחבר בין כל חלקי הפאזל בצורה משכנעת שלא תראה מלאכותית וחסרת חן אך דווקא במישור זה היא עמדה במשימה יפה.
כניסתן של הדמויות המודרניות, בנות זמננו, אל הסיפור שיהווה את סיפור המסגרת של המשוררת, לא העכיר אלא הוסיף. הוא העצים את בדידותה של רחל בכך שהוכיח לקורא שבדידות, חולי ומוות קיימים בכל פרק זמן. בין אם הנך בן המאה ה-20 או ה-21.
כמו שטולסטוי כתב בפתיחת אחד מרומניו הידועים ביותר: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך האומללות אומללות כל אחת בדרכה." כל דמות כאן אכן בודדה בדרכה שלה ומביעה בדידות זו באופן הייחודי והבלעדי לה. אם זו סיגי שמשפחתה נידתה אותה ואילצה אותה לעבור תהליך בלתי הפיך בגפה, ללא עזרת איש להתחיל מאפס. לנקות ספריות ולהשתכר למחייתה בפרוטות מעטות.
או אופירה שסובלת מאהבה נכזבת כבר שנים ואפילו סשה ורגינה, האחת נפטרה והשניה מבלה שעות לבדה, משוועת לחברים בני גילה, לשחק עימם ולהתרוצץ.
כולן מסמלות בדידות בדרך כזאת או אחרת. מאפיין אנושי מאוד המשותף לכולנו. המשותף בפרט לרחל שעובדת היות השחפת מנהמת בגופה מרתיעה את קרוביה ומשלחת אותה הרחק, ערירית וכנועה, לספוג את גורלה לבדה. ורחל מבצעת זאת על הצד הטוב ביותר: היא משתדלת לשחק את המשחק, להוכיח שתסמיני המחלה אינם נוראיים, היא משתדלת לעטות חיוך ולשפר את נראותה המדוללת. להעמיד פנים כשעמוק בפנים היא שבר כלי.

לב ליבו של הרומן, כמובן, היא רחל. הנקשרת בקו חייה של אופירה, קשר שהוא רופף ואותו לא אהבתי. וזה אחד הכשלים הראשונים של הספר הנ"ל. אופירה, למרות שיש לה סיפור משלה, הרגישה פחות כדמות מלאה אלא יותר כדמות שכל מטרתה להביא את סיפורה של רחל. וסיפורה של רחל הוא הדובדבן שבקצפת.
בשביל סיפורה המדכא והעצוב היה שווה לקרוא את הספר היפה הזה. נאווה מקמל עתר מיטיבה לתאר אותה, את דמותה החולנית והרזה, שמנדים אותה בלית ברירה, פולטים אותה אפילו מהחברה הקרובה ביותר, קבוצת דגניה האהובה עליה, והיא נאלצת לנדוד בין בתים ודירות שכורות: גלמודה, ענייה ובת בלי בית. בת עשירים שנפלטה בעל כורחה אל העוני חסר הרחמים.
גם בערוב חייה לא תזכה למעט נחת ותאלץ להסתפק במה שיש ורק חדוות הכתיבה, ואהבת הבריות תחזק את נפשה, ותשאיר את שורשיה הרעועים והבלים עוד לאחוז באדמה.
גם בימיה האחרונים, כשגופה כלה, היא הקפידה לאחוז בעט, כאילו נולדה מחוברת אליו עוד מלידתה, גם אם רק בדמיונה. היא הייתה יוצרת אמיתית, מהסוג שכמעט ולא רואים כיום. את זאת כבר היה אפשר להבין בנקל עוד מן הקריאה בשיריה שאת רובם כתבה בימי מחלתה שנפרשה על עשרים שנים סך הכול. מקמל עתיר מחזקת זאת עוד יותר. רחל נולדה שירה, נשמה שירה ומתה שירה. רק השירים היוו את רעיה האמיתיים. רק הכתיבה איפשרה את פרישת צפונות ליבה הכמוסות ביותר, ועל כן, היכולת הזאת של הסופרת, מחפה על כל מגרעה קלה שנמצאה בספר זה. היכולת לנגוע בלב הקורא ולעורר בו תחושות, לגרום לו להרגיש את הדמויות, בייחוד דמות רגישה וטרגית כרחל, היא רבה לאין שיעור, ולכן הסופרת עשתה במישור הזה עבודה נפלאה ובועטת. בועטת את הקורא אל חוטי נפשה של רחל במהימנות מעוררת השתאות.

מעתה והלאה, שיריה של רחל יקראו באור אחר. אקשיב לכל נים ונים בתוככי נפשה. לכל מסר שהיא מבליעה בתוכם. משולבי בדידות כואבת ומסמרת.

" שקט בחדר מספר 3 עת עוברים רסיסי חייה כבמסע אשכבה חרישי. חצאי פגישות, ששונות זעירים, מלחי זמן שנגנבו, קטעי ניבים סתומים שנאמרו בלחש, מבט אחד מהיר ודי. אהבתם לא הייתה תעתוע. הכול היה, יכלו להיות לנו חיים אחרים וכבר לא יהיו, היא לוחשת, ונדמה לה שהוא מדבר אליה בחושך, מוחה דמעתה בדברי נחמה. מאוחר מדי. היא רואה אותו הולך ומתרחק, הולך וקטן, ורק קולו נשאר כאן, נפרד הקול מן הגוף,
מתוך דמדומיה היא חולמת את מילותיו של השיר האחרון ויודעת שאחריו כבר לא יהיו עוד."

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על יד אחות