• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

מאת רובין הוב

הביקורת של משה

תמונה של משה
דירוגדירוג
הוצאה לאור:אסטרולוג
שנת הוצאה:1998
סדרה: הרואים למרחק #1
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
א.ש
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•1 דקות קריאה

פנטזיה מצוינת, העלילה מתפתחת באיטיות והכתיבה סוחפת. במרכז הספר עלילותיו של פיץ-אביר ממזר ליורש העצר המלכותי שנפטר. חייו נרדפים על ידי הטוענים לכתר והוא במרוץ להשרד. בהחלט עושה חשק להמשיך לספר השני בטרילוגיה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של צילה
צילה
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
3קוראים|גיל ממוצע56|67%נשים

על המבקר

תמונה של משה

משה

ותיק
חבר מזה 14 שנים
510 ביקורות•9 נבחרות•8,361 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של משה
משה
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות510
ביקורות נבחרות9
לייקים שקיבל8,361
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת245ספרות מקורית64ביוגראפיות20

דיון על הביקורת

2 תגובות
משה
משה •לפני 8 שנים
אכן הסיפור מתפתח מאוד לאט, צריך הרבה סבלנות. זו טרילוגיה של 1500ע"מ.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 8 שנים

קיבלתי עליו מלא המלצות, והייתי למרבה האכזבה די שווה נפש אליו.

לא קרה כמעט כלום עם הדמות הראשית מבחינת התפתחות. התחלתי את הספר השני ופשוט לא הצלחתי לסיים אפילו חמישים עמוד. מה לעשות, לפעמים אין כימיה
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של משה

שירים ומחזות

שירים ומחזות

אברהם גולדפאדן

אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

לפני 20 שעות•
★★★★★
•משה
במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

במחיצתו של איציק מאנגר

רבקה רוס

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

לפני שבוע•
★★★★★
•משה
סופרים : עשרים מסות קטנות

סופרים : עשרים מסות קטנות

דֹב קִמְחִי

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•משה
ברנר

ברנר

אניטה שפירא

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•משה
תקוות גדולות [מהדורת 1991]

תקוות גדולות [מהדורת 1991]

צ'ארלס דיקנס

הספר נחשב לטוב ביצירותיו של דיקנס או אחד מהטובים ביותר שלו, הוא זה שנוטה להופיע כמעט בכל רשימה של הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
הספר יצא לאור בהמשכים בעיתונות בשנים 1860-1861.

זהו סיפור חניכה של פיפ, נער צעיר שהתייתם מהוריו וגדל אצל אחותו השתלטנית והאכזרית, למזלו של פיפ בעלה של אחותו ג'ו הוא אדם טוב לב ועוזר לפיפ.
ה"תקוות הגדולות" של פיפ בחיים הם להפוך מפועל קשה יום לג'נטלמן משכיל שיכול להרשות לעצמו להתבטל כל היום.
פיפ מספר בגוף ראשון על שלל ארועים שמביאים אותו לבגרותו בסוף הסיפור.

דיקנס כתב את סיפור החניכה בדומה לסיפורי מסע שהיו מאוד נפוצים במאה ה-19, בהם הגיבור עובר שלל ערים ומדינות בדרכו אל הסוף הנכסף. גם בסיפור זה פיפ עובר מספר תחנות מרכזיות בחייו שמביאות אותו לפרק הסיום בו הוא נפגש שוב עם אסטלה, אהבתו הראשונה שסירבה לחיזוריו.

אישית הז'אנר של סיפורי חניכה פחות מעניין אותי מכיוון שזה סיפור שברובו ידוע מראש, ילד/נער שמתבגר ועובר שלל תלאות אדם בדרך לבגרותו. סיפורי מסע לעומת זאת לוקחים אותנו למקומות קסומים שאיננו מכירים ובכך הופכים את הסיפור למעניין יותר. לא יודע אם ההשוואה במקום, אבל זה מה שעבר לי בראש שקראתי את הסיפור.
רוב הסיפור היה ידוע לי מראש וגם את החלקים הפחות ידועים לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לדעת אותם, הרגיש לי קצת נדוש ושהייתי בסרט הזה כבר הרבה פעמים. אם זה לא היה ספר מרכזי בספרות העולמית כנראה היה ננטש באמצע. הכתיבה מאוד קולחת ועניינית, יש עניין והתפתחויות ללא הרף. חוש ההומור של דיקנס פחות חד בספר הזה מאשר בספרים אחרים שלו, אין כמעט דמויות מצחיקות וההומור מאוד מעודן עד שכמעט איננו קיים.

לפני חודש•
★★★★★
•משה
האדם אינו אלא...

האדם אינו אלא...

דן מירון

ספר עב כרס ומקיף זה לוקח אותנו למסע מרתק הסוקר את התפתחות השירה העברית המודרנית החל מדורו של טשרניחובסקי (תחילת המאה ה-20) ועד לסוף שנות השישים. המחבר למעשה סוקר את התפתחות השירה העברית דרך הצגתם של מספר מצומצם של משוררים שהיו אבן דרך בתקופתם.

הפרק הראשון מוקדש לטשרניחובסקי, אך למעשה עוסק על התקופה בהבט רחב יותר ונוגע גם בשאר המשוררים החשובים בתקופה כשביאליק הוא המרכזי שבהם.

הפרק השני עוסק בביאליק ואצ"ג והיחסים בניהם.
פרק אחר מוקדש למשוררת אסתר ראב החביבה עליי במיוחד, נדיר למצוא משוררת טובה שהיא גם מספרת משכמה ומעלה, חבל שכיום כמעט ונשכחה כליל.
הפרק הבא מוקדש ללאה גולדברג המייצגת את הדור שקם לאחר ביאליק שכלל משוררים מרכזיים כמו אלתרמן ושלונסקי, דור שמרד וביקר קשות את הדור שקדם לו וחשב שהוא המציא את הגלגל.
פרק נוסף מוקדש ליונתן רטוש, משורר שפחות הכרתי, אך שמחתי מאוד להכירו בספר זה.
הפרק הבא מוקדש ליעקב אורלנד שאף הוא מהמשוררים האהובים עליי ביותר, שירתו נגישה מאוד ומצליחה להעביר רעיונות רבים בפשטות חכמה. הוא משתמש רבות בסגנון המקאמה ואף כתב שירים מוכרים רבים שהולחנו ובוצעו ע"י אמנים רבים.
הפרק האחרון מסתיים בשירתו של יעקב פרידמן, משורר שלא נחשפתי אליו בעבר, אך שמחתי להכירו.

יש בספר מידע היסטורי מעולה רב, דן מירון שולט בחומר ומנתח היטב את התקופות השונות ואת מערכות היחסים המורכבות שנרקמו בין המשוררים השונים.
אני נהנה לקרוא גם ניתוח של שירים מידי פעם, אך כאן לטעמי הוקדשו לכך יותר מידי עמודים, לעיתים הוקדשו 20-30 ע"מ לניתוח שיר אחד, לי זה היה יותר מידי.
לסיכום הייתי ממליץ מאוד לקרוא את הספר, אפשר לדלג קלות מעל קטעי ניתוח השירה הארוכים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
גן שחרב

גן שחרב

אסתר ראב

אסתר ראב ממשוררות הראשונות של ישראל, בת דורם של רחל המשוררת, לאה גולדברג, אלישבע ויוכבד בת מרים. אחת מחמשת "המייסדות" שלא הצליחה לפרוץ לקהל הרחב כמו רחל ולאה גולדברג והיום למעשה נשכחה כליל בעוד על אחיותיה המשוררות יוצאים תילי תילים של מחקרים והוצאות חדשות ליצירתן. מה סוד הצלחתן של רחל ולאה גולדברג? רחל צנועה, כתבה יחסית פשוט ומובן ונגעה בלב באמיתותה. לאה גולדברג לעומתה הגיעה ארצה אישה משכילה מאוד וכבר עם הגיעתה ארצה התערבבה היטב עם הבוהמה הצעירה של שלונסקי ואלתרמן ובכך סללה דרכה לציבור זאת בנוסף לכשרונה הגדול. מדוע לא הצליחה אסתר ראב להגיע להמונים? טרם קראתי ביוגרפיה מקיפה על חייה, אבל מהמידע שליקטתי פה ושם עולה כי מכיוון שנולדה וגדלה בפתח-תקווה המושבה והייתה די מנותקת מהבוהמה התל-אביבית של המשוררים שהתכנסה סביב שלונסקי ואלתרמן היא למעשה לא הצליחה להגיע ולפרוץ לתודעה וזאת על אף כשרונה הגדול.

ספר זה מכיל 45 סיפורים קצרים ו-7 שירים. בן אחיה הסופר אהוד בן-עזר המופקד על עזבונה בחר מקבץ שמציג יפה את כתיבתה הספרותית ונוגע רק מעט בכתיבתה השירית ומשאיר טעם של עוד.
אסתר ראב מתגלה ככשרונית גם בפרוזה וגם בשירה מה שדי נדיר בקרב יוצרים, היא כותבת עברית רהוטה ויפה, פשוטה להבנה, אם כי לעתים מצאתי עצמי מחפש מילה זו או אחרת במילון, בכל זאת עברו הרבה שנים מאז נכתבו שיריה. לאסתר ראב זיקה חזקה לטבע ולסובב אותה והיא מתארת בפירוט רב צמחים, בעלי חיים, נופים מזג אוויר ואת כל הסובב אותה. למעשה כל סיפוריה ושיריה הם אוטוביוגרפיה ומתארים את חוויות ילדותה וחייה.

בתור תושב פתח-תקווה מזה שנים רבות, הסיפורים שלה מאוד נגעו לליבי ועד היום ניתן לבקר ולראות את הבית בו גדלה במושבה פתח-תקווה. לצערי בפתח-תקווה לא השכילו בזמן כמו בת"א לשמור מפני הרס את המבנים הישנים וההיסטוריים של העיר, וקבלנים זריזים הרסו ובנו בתים חדשים על רוב מבני פתח תקווה ההיסטורית. המבנים שנותרו מוזנחים בצורה נפשעת (כולל ביתה של אסתר ראב אותו היא מתארת באהבה גדולה בסיפוריה) ולא נראה כי יבוא עליהם גואל בקרוב.

הספר הזה השאיר בי טעם של עוד מאסתר ראב, התקופה של ראשית הישוב בה חיה ועליה היא כותבת באהבה כה גדולה מרתקת. מאוד מומלץ.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
Queen Esther

Queen Esther

John Irving

זהו ספרו האחרון של ג'ון אירווינג שיצא שנה שעברה. הוא טרם תורגם לעברית, זה די מפתיע מכיוון שהוא עוסק הרבה ביהודים, יהדות וארץ ישראל. זה הספר הכי יהודי של אירווינג. מה שעוד יותר מפתיע שגם הספר שיצא לפניו The Last Chairlift וגם זה שלפניו Avenue of Mysteries לא תורגמו לעברית. ייתכן שההוצאות לאור הגיעו למסקנה שהוא לא כלכלי מספיק ושלא קוראים אותו מספיק.

מי זו QUEEN ESTHER? אסתר נכט נולדה ב-1905 להורים יהודים, האב מת על סיפון ספינה והאם נהרגה בתקרית אנטישמית. נזירות השאירו את הילדה לפיתחו של בית אמנה לילדים סנט קלאודס במדינת מיין הצפונית והקרה בניהולו של ד"ר לארץ (כן, אותו בית אמנה מספר מוקדם יותר ומפורסם מאוד של אירווינג "תקנות בית השיכר"). אף על פי שהילדה הייתה מאוד קטנה היא הייתה מודעת לכך שהיא יהודייה וד"ר לארץ ידע שיהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא לה משפחה מאמצת. אסתר גדלה בבית האמנה עד גיל 14 ואז משפחת ווינסלו מאמצת אותה. הווינסלואים ידועים בכך שהם מאמצים נערות בוגרות, הם לא יהודים, אך הם שונאים אנטישמיות. יש להם מספר בנות שלהם והם דאגו לאמץ ילד נוסף לכל בת ביולוגית שלהם כדי שהשתיים יגדלו יחד והילדה המאומצת תדאג לילדה הביולוגית. אסתר גדלה ולומדת האבקות (מוטיב ההאבקות חוזר ברבים מספריו של אירווינג שהיה מתאבק מקצועי בצעירותו). לאסתר קשר הדוק עם ילדת משפחת ווינסלו איתה גדלה, אסתר מצד אחד לא מעוניינת לגדל ילדים משלה ומצד שני חברתה הטובה ממשפחת ווינסלו מאוד רוצה לגדל ילדה, אבל לא רוצה בן/בת זוג ולא רוצה לעבור את תהליך הלידה. הן מסכמות שאסתר תלד ילד, אבל בת משפחת ווינסלו זו תגדל אותו, הוא יהיה שלה. כך בא לעולם ג'ימי ווינסלו, הוא גדל אצל משפחת ווינסלו ומעולם לא פוגש את אסתר אימו הביולוגית, שבנתיים עשתה עלייה לישראל והפכה פעילה בכירה ב"הגנה".

חלק נכבד של הספר מתאר את התבגרותו של ג'ימי, שמעוניין להיות סופר ומחליט לעבור להתגורר בוינה, עיר הולדתה של אימו אסתר.
הפרק האחרון מתרחש בישראל בשנת 1980, ג'ימי כבר סופר די מוכר ומגיע לישראל לצורך השקת סיפרו החדש. האם יפגוש את אימו ויחדש עימה קשר?

הספר הזה כמו ספריו האחרים של אירווינג מאוד מורכב ועוסק בנושאים רבים שאירווינג חוזר אליהם שוב ושוב, יתמות, האבקות, יחסי אנוש מורכבים בין מספר דמויות ומיניות על שלל גווניה.

האמת שנהנתי מאוד מהספר, אבל החלקים שכתב על ישראל ויהדות לא היו מלוטשים מספיק, הורגש שהידע של אירווינג על יהדות ושראל נובע ממחקר עכשווי של החומר והכתיבה מלאכותית משהו ורדודה, בניגוד לנושאים האחרים בהם הוא עוסק. עדיין אני מאוד שמח שהוא כתב ספר שנוגע ליהדות וישראל, אנחנו בראשו.

אירווינג ביקר בישראל מספר פעמים, הנה מה שכתבו עליו ב"כלכליסט" ותקציר ראיון איתו:
אירווינג עצמו גדל בניו המפשייר, למד שנה באוניברסיטת ניו המפשייר ואז נסע לתוכנית לימודי חוץ בווינה. כפי שסיפר לא אחת, הוא לא ידע דבר על אנטישמיות עד שהגיע לווינה, שם שותפו לחדר היה יהודי, ואז שם לב איך חבריו היהודים מקבלים יחס שונה ממנו. אירווינג ביקר בישראל פעמיים, הפעם האחרונה היתה ב־2024 כשזכה בפרס ירושלים לספרות. הוא מגדיר את עצמו ללא כחל וסרק כפרו־ישראלי ופרו־יהודי, ובריאיון איתו לאחרונה אמר שהתמיכה שלו בישראל אינה אומרת שהוא מסכים עם עמדותיהם של ממשלה או של מנהיג זה או אחר.
"בחרתי לכתוב על יתומה יהודייה - כזו שמבוגרת מספיק כדי לדעת את שמה ואת סיפורה של המלכה אסתר", סיפר אירווינג בריאיון ל"ג'ואיש בוק קאונסיל". "כבר הכרתי את בית היתומים הבדיוני שלי במיין, ואת האמפתיה של ד"ר לארץ', רופא בית היתומים. אסתר נולדה בווינה בשנת 1905; חייה מעוצבים על ידי אנטישמיות. הייתי סטודנט אמריקאי בווינה בשנים 1964-1963, כששותפי היהודי לחדר פקח את עיניי לגבי האנטישמיות. אסתר שלי חונכה על ידי לארץ' לפי העיקרון שאנשים צריכים להיות מועילים, והיא מרגישה שנולדה להיות מועילה. לכן היא מקדישה את חייה להגן על בנה ג'יימי, ואחר כך היא מקדישה את חייה להגן על יהודים אחרים".

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה
גם זה יין

גם זה יין

נתן זך

ספר זה יצא ב2026, לאחר מותו של זך, הוא כנראה לא תכנן להוציא את התרגומים הללו לאור, תרגם להנאתו.
ספר של 300ע"מ מתרגומיו, בעיקר תירגם שירה גרמנית, צרפתית ואנגלית, דגש על גרמנית. השירים שהכי דיברו אליי הם משל פאול צלאן, אלזה לסקר שילר, ברטולט ברכט, פרדריקו גרסיה לורקה, לורד ביירון ושיר אחד משל מלך ראוויטש שהכי אהבתי מכולם, שיש שכתב לבנו הצייר יוסל ברגנר.
סה"כ יש באסופה זו תרגומים משל 43 משוררים, לחלק מהמשוררים כגון אלזה לסקר שילר ופאול צלאן הקדיש כ30ע"מ כל אחד ואילו מאחרים תרגם מספר שירים בודדים או שיר אחד בלבד.
זהו ספר שמכיל עולם ומלואו ובכדי לרדת לסוף געתם של כל אחד מהמשוררים חשוב להכיר את הביוגרפיה שלו, וכמה שנכיר יותר כך נהנה מהשירה יותר.
אין ספק שנהנתי יותר מהמשוררים שציינתי למעלה מכיוון שכבר התנסתי בקריאתם בעבר.
לסיכום אני בכל זאת אוהב יותר את השירים שזך כתב הרבה יותר מהתרגומים שלו.

לפני חודשיים•
★★★★★
•משה

ביקורות נוספות על "שוליית הרוצח"

שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

לפעמים צריך לדעת להיכנע, ולהודות: טעיתי. טעיתי כששפטתי ספר, על לא עוול בכפו, מבלי לקרוא מילה אחת בו, ולהחליט שלא אקרא אותו. וגם אם אקרא אותו, אז זה יהיה יום אחד, רחוק רחוק, בסוף רשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.
עכשיו זה רגע טוב להתוודות: טעיתי, חברים. טעיתי ובגדול.

לא תכננתי להתאהב. לא אהבתי את שם הספר, ההתחלה היתה קשה ומכאיבה, באתי עם דעות קדומות, נכונה להטיל ספק בכל דבר.
והנה אני עכשיו, שבוע לאחר שסיימתי- גם אני שבויה בין מילים, בין דפים.
שבויה בסיפורו של פיץ, ילד, ממזר, בנו של נסיך, יורש העצר.
ללא הרבה אנשים לבטוח בהם בחייו. מדי פעם זוכה לחוויות ילדות, לכמה חברים- ילדה עם אף מדמם, איש נרגן וצולע, ליצן חצר מטורלל וגור כלבים אוהב.

מה אני יכולה לומר? אפשר להגיד על הספר הזה המון, וזה יהיה כאילו אמרתי לא כלום.
אני יכולה לומר שאף על פי שאף אחת מהדמויות כאן איננה קימת במציאות, כל אחת ואחת אמיתית לחלוטין, ממשית, כמו יכולתי לעבור את מסך הנייר ולהניח יד על כתפה.
שלמרות שהספר הוא כולו המצאה מכריכה לכריכה, החיים המסופרים בו קרובים מאוד מאוד. טוב, בלי החלק של הפנטזיה וההרפתקאות המטורפות. אבל כן- חיים שמסופרים, כמו שהם, על היומיום השקט, על תהפוכות וטלטלות; פציעות הגוף, כאבי הנפש, רגעי השמחה, שברון הלב.
והבדידות שעוטה כסות על הכל.

אפשר גם לומר- ולשבח! - שיש פה בניית עולם פנטזיה מקיפה ורחבה, שנעשתה באופן כל כך מקצועי, מסודר, אמין; מערכת קסם שנבנית לאט לאט. בלי מניירות, בלי פנפונים. יפה ופשוט.
ויש פה יכולת כתיבה מדהימה. מורגש איך כל מילה הונחה בדיוק במקומה הנכון, בכל סיפור ובכל דיאלוג. ואפילו התרגום הכושל לא הצליח לפגום ביופי.

אני יכולה לומר שיש פיץ אחד בעולם, שמספר את סיפורו הקשה, הפלאי, מילדות ועד נערות, בגוף ראשון, לא מחסיר פרט, לא מעלים רגש. וכמה יש להרגיש, כמה יש לספר.. המון.
ואי אפשר שלא להישאב לעולמו.

ועל כל הטוב הזה עלי להודות לאחי הקטן ועל ההתערבות המטופשת (שהתגלתה כמעולה) שלנו: כל אחד בוחר לשני מה לקרוא. אני קיבלתי את הטרילוגיה הזו, "הרואים-למרחק", עליו ציוויתי לקרוא את "הרוזן ממונטה-כריסטו" הפנטסטי. הוא נהנה מאוד מהספר בינתיים, אבל אני בטוחה שאני יותר. בלי להעליב, אדמונד דנטס היקר :)

ספר יפהפה, והרבה מעבר לכך. איך רק עכשיו קראתי אותו, איך?

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מעין
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

אוקיי, אז הנה אני, יושבת בשעה לא סבירה בעליל וכותבת ביקורת כי העברתי את שבת בהתאבססות עם הספר והייתי צריכה לנסח את מה שאני חושבת עליו.

חוץ מזה שזה חרפה שלא כתבתי עליו כלום עדיין.

***

אני שונאת אמירות מפוצצות על ספרים ("לא תוכלו להניח מהיד!", "הספר הכי טוב שקראתי"),
אני לא אוהבת דירוגים ("אלה עשרת ספרי הפנטזיה הכי טובים..")
ואני לא סובלת השוואות ("הספר הזה הוא הארי פוטר/שר הטבעות / משחקי הכס הבא!")
אבל בכל זאת נראה לי, רק אולי, שזה ספר הפנטזיה הכי טוב שקראתי. (וקראתי די הרבה אם יורשה לי להתנשא באחד המקומות היחידים שבו זה דבר חיובי ולא עובדה שרק מטרגתת אותי כחנונית גדולה יותר:)

כן טולקין אייקוני, הארי פוטר פתח לי עולם ורומח זרק אותי עמוק לתוכו. סנדרסון העביר לי תקופות קשות ודלתות של אבן אולי יכתב יום אחד
אבל עדיין. זאת פשוט טרילוגיה מושלמת.


הספר מספר את סיפורו של פיץ, בנו הממזר של יורש העצר, שנשלח לארמון בהיותו בן 6. ילד שלא עשה כלום בחיים אך בשל נסיבות לידתו כל מסלול חייו כבר נקבע בשבילו. וכך מתפתח לנו גיבור.
או שלא, לא ממש, כי הוא לא בדיוק גיבור שנלחם עם חרב. פיץ הוא מרגל, מתנקש שתוקע סכין בגב ועושה את העבודה המלוכלכת של הממלכה. כל הפוליטיקה הקטנה והמגעילה מאחורי הקלעים. הוא נלחם על הישרדותו. הוא לא גיבור, הוא כלי, הוא זרז, מרגע לידתו, עצם קיומו משנה, מקדם ומזיז דברים.
עד שהוא לוקח את גורלו בידיים.

יש 4 טרילוגיות בסדרה.
זה הספר הראשון בטרילוגיה הראשונה. שלוש מהטרילוגיות (חוץ מטרילוגית הספינות) עוקבות אחרי חייו של פיץ, הממזר שהיה יכול להיות המלך.

אני באמת לא יודעת איך להגדיר שלמות
אבל פשוט באמת אין לי מילה אחרת להגיד על הספר. יגידו שהוא ארוך ונמרח - הוא באורך המושלם, הוא בונה את הדמות בצורה מושלמת ומניח יסודות לטרילוגיה מדהימה. (יעידו כל ספרי הפנטזיה עבי הכרס)
יגידו שהוא מדכא - הוא לא. כן הוא עצוב לחלוטין לעיתים, אבל לא. זה לא טרגדיה, ולא, הסוף לא עצוב.
יגידו שאין מספיק דמויות - אני אשמח להתווכח ולהוכיח לכם שיש הרבה דמויות שמתפתחות במהלך הסדרה, גם אם בשוליים בהתחלה. כן, אמנם מדובר בגוף ראשון, וברור שזה לא כמו ספרי פנטזיה שיש בהם מספר נקודות מבט, אך בעדינות, כמעט באופן בלתי נראה יש לא מעט דמויות מעניינות ומורכבות.
יגידו שהעלילה צפויה - ואני אגיד לכם שאפשר לטעון את זה על כל ספר פנטזיה כמעט , ושבעיני העלילה מושלמת ומספקת לחלוטין. מספיק טובה כדי שאקרא את הספר שוב ושוב.
יגידו שהכתיבה גרועה - ואני אשמח להתווכח על הפשטות והשלמות שבה, והדיוק בתיאורים שחיים לי בראש במהלך הקריאה, הפרטים הקטנים, מהשמות של הדמויות ועד הצבעים של הבגדים. (וכל זה בלי לייגע או לחפור!)


וזהו. אני אלך לישון, (או להתכרבל מתחת לשמיכה עם פנס והספר הבא בסדרה, כי ברור שכשגמרתי לקרוא את הספר הראשון היה לי חשק לכל השאר והבאתי מהספריה שוב את כל הסדרה)

וקיצר, אם אתם חובבי פנטזיה אפית ולא קראתם את הספר - אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.
וגם אם אתם פחות בקטע של הז'אנר אני עדיין חושבת שתהנו, כי בעיני, הספר חף מהרבה בעיות שנפוצות בז'אנר הזה.
קיצר לכו, רוצו, דלגו לכם לקרוא אותו. אתם עוד תודו לי

לפני שנה•
★★★★★
•רייסטלין
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

אבא: "לא קראת את זה כבר?"
אני: "כן, כנראה שכן".
אבא: "מה, זה כזה טוב?"
אני: "מאוד."
אבא: "אז אולי גם אני אקרא אותו".
אני (מגחכת): "אבא, אתה לא נוגע בפנטזיה. או בספרים שלי באופן כללי, כי כולם נראים לך נגועים בדרקונים."
אבא: "למה את ככה, קראתי את משחקי הרעב".
אני: "נכון, ואפילו נהנית. ואז סירבת לקחת מהספריה את הספר השני."
אבא: "אבל לי צ'יילד ובאלאדצ'י וג'יימס פיטרסון ופיטר ג'יימס וג'יימס-פיטר-ג'יימסון..."
אני: "נכון, תמיד יהיו ספרים אחרים. תראה, אם תרצה, אתה מוזמן לקחת. הם ממש פה, במגירה. כל הספרים של רובין הוב. נראה אותך".

קוראי ספרים מחפשים את עצמם בספר שלהם, כל הזמן. אנחנו מחפשים ספר שיעניק לנו תחושת שייכות. "זה הספר שלי", נוכל להגיד בסיפוק. "נכון, לא כתבתי אותו, אבל הוא חלק ממני, עד כדי כך שנעשה שלי".
אם אני אשאל אתכם מה הספר שלכם, חלקכם ישלפו מייד "הארי פוטר". חלקכם יגידו "האסופית". "נשים קטנות". "שאנטאראם". "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". כל אחד מהם.

והרואים למרחק הם שלי.
אז לא, אני לא פוסעת במסדרונות הוגוורטס עטופה בגלימת ההיעלמות, מתגנבת לצריף של האגריד, ולא משכשכת רגליים באגם המים הזוהרים.
מה כן?
אני רצה יחפה על הצוקים שמחוץ לטירת הצבי. מרגישה את רוח הים, המביאה איתה מלח וחול וריח, הריח הזה של הבית. אני מביטה אחורה ורואה את טירת הצבי עצמה, מבנה צבאי שוקק שיש בו הכל חוץ מצבא. ובית המלוכה לא מתפקד, אבל האורוות כן, ושם יש חום וחיות ואפשרויות. הרגשה של כמעט-שייכות.
מצפון לדוכסות הצבי יש את דוכסות ברנס, שתושביה הם הקרובים ביותר לעברם כלוחמים, ודווקא היא מוכה מאימת תקיפתם של הפולשים. ליבי איתם, כל הזמן. ומדרום לחבל הצבי נמצאות הדוכסויות שוקס וריפון, עליהם נלחמתי להגן, ומעבר להן המרחבים הירוקים של טילת' ופארו, שתושביהם מלאים כל כך בעצמם, והרחק משם נמצאת ממלכת ההרים, אותה חציתי בשתי רגליי, שותתת דם, עם זאב בלבד לצידי.

ובכל הכאוס הזה של שש הדוכסויות, המלחמה, האבל והשמחה, יש נער-גבר אחד. פיץ.
פיץ-אביר, שהפך את עולמי.
וכל אוהביו הפכו לאוהביי. ותשוקותיו, ופחדיו, ובעיקר הוא עצמו.

לא, זה לא ספר מושלם. גם הדמויות בו לא "מושלמות". אבל זה לא משנה.
הם שלי.

[ואם בכל זאת אין לכם רתיעה מכריכות צבעוניות, אז: הרואים למרחק, הספינות החיות, האיש המוזהב. בסדר הזה.
נראה אתכם.]

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אתל
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

סדרת ספרים מהפנטת. הוב בונה עולם וגיבורים שנכנסים ללב. היה לי קשה לחזור לקרוא ספרות בז'אנר הזה לאחר שסיימתי את כל ספרי הסדרה. ממליץ בחום

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•GABO
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

זהו הספר הראשון שאני קוראת בסגנון. לקח לי זמן "להתניע", אבל מתוך ביקורות שקראתי עליו הבנתי שזה בסדר וצריך סבלנות. זה הספר הראשון מתוך טרילוגיה אז חלק ניכר ממנו הוא הכנה לבאות. בסופו של דבר זה היה שווה כי אחרי השליש הראשון התחיל להיות מעניין ומותח.
מדובר על פנטזיה, במרכז העלילה עומד פיץ, הממזר של אביר, יורש העצר. מאוד נהנתי לקרא על הרפתקאותיו וגלגוליו.
יש גם עולם שלם של מושגים, עלילות ומיתוסים שנבנים סביב הסיפור שלו. שוב, צריך סבלנות עד שנכנסים לעלילה אבל שווה את זה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•דינהליס
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

אחח, שוליית הרוצח, ספר שקראתי אינספור פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. אני חושב שהוא פשוט ספר שכיף לקרוא. הייתי ממליץ עליו לכל מי שרוצה להיכנס לעולמות הפנטזיה ברכות מסוימת.
הספר מגולל את סיפורו של פיץ'-אביר, ממזר לשושלת המלוכה של הרואים למרחק, שעצם לידתו מניעה מהלכים משמעותיי בממלכה וגורמת ליורש העצר לסור מתפקידו כמיועד למלוכה. מבלי לקלקל את הספר, הוא מספר את קורותיו של פיץ' בחצר המלוכה, כיצד הוא הופך לכלי עבור המלך ולכוח בפני עצמו. בספר המסוים הזה הוא עוד לא מגיע לבשלות מלאה, אבל זה היופי שבו. יש בפיץ' תמימות, וכל הדמויות האחרות רואות את זה בו. חלק מתעבים אותו בגלל מה שהוא, אחרים מתייחסים אליו בחום, באהבה ובחמלה.

העולם שרובין הוב בונה הוא מסקרן בפני עצמו, בין ה'אומנות' וה'בינה', בין אגדות עתיקות ודמויות מיתיות, העולם נטווה בצורה אורגנית, כמעט מבלי משים. אני חושב שמעטים הסופרים שהצליחו לעשות זאת כך, ברקע, מבלי להסביר כמעט דבר, ועדיין להפוך הכול לכל כך מובן. על אף שהפתקים השונים מאת פיץ' מבארים חלקים מן העולם, הם לא באמת נחוצים להבנתו.


הערה אחת - התרגום קצת בעייתי, עם קפיצות בשמות של הדמויות ועוד מני בעיות, אבל הצלחתי להתעלם מכך רוב הזמן. בכל מקרה, זו לא בעיה בספר, אלא בהוצאה לאור.

ספר מקסים. מומלץ מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

רובין הוב היא סופרת פנטזיה נחשבת ומוערכת מאוד. עברו יותר משלוש שנים מאז שרציתי לקרוא את "שוליית הרוצח", ולא שכחתי את הספר. התחלתי לקרוא אותו פעם ועזבתי, ולאחרונה חזרתי לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף.
רובין הוב יצרה עולם בדיוני, ובו היא מתארת התרחשויות וסיפורים לאורך לא פחות מ-12 ספרים (ארוכים, יש לציין). טרילוגיית "הרואים למרחק" היא על אזור ב"שש הדוכסיות", על שושלת המלוכה של עולם זה שנקראת "שושלת הרואים למרחק".

שוליית הרוצח הוא הספר הראשון, שמתחיל כאשר ילד בן 6 ננטש ומובא לטירה מלכותית בשם טירת הצבי. הילד, שניתן לו השם פיץ, הוא ממזרו של הנסיך היורש בשם אביר. אביר עוזב את הטירה למען ביטחונו של פיץ. אחיו של אביר הם הנסיכים אמת והדר. המלך ערמומי מבין שיש פוטנציאל לממזר מלכותי, והוא רוצה לחנך אותו להיות מתנקש נאמן לו. תחילה פיץ מובל לבוריך שמגדל אותו כנער אורוות, ועם הזמן פיץ מבין שיש לו יכולת לפתח קשרים טלפתיים עם בעלי חיים – מה שנקרא "הבינה העתיקה", והיא אסורה מבחינת בוריך. בהמשך הוא מתחנך בטירה ומאמנים אותו להילחם, לקרוא ולכתוב, נימוסים והליכות, לשרת ועוד, ולפעמים בלילה מגיע אליו מורה בשם צ'ייד שמלמד אותו לרצוח. בנוסף יש סכנה שמתקרבת, והיא הספינות האדומות.

זה למעשה התקציר. הספר מסופר מנקודת מבטו של פיץ, כאשר כיום הוא כבר אדם בוגר והוא מתאר לנו את ראשית חייו בזמן שנזכר בהם מגיל 6. בתחילת כל פרק יש הסברים ומידע שמוסיף לנו על העולם הדמיוני, למשל על מקור השמות והקשר בין השם של תכונת האופי לאדם.
הספר כתוב בשפה גבוהה, והעלילה מפורטת ומתקדמת מאוד לאט לאורך 500 עמודים. אני באופן אישי כשקראתי את הספר בהתחלה חיכיתי שתגיע הפואנטה, עד שהבנתי שכל מה שאני קורא זה בעצם חלק מהסיפור: תיאור חייו של פיץ מאז היותו ילד, החינוך שהוא מקבל בטירת הצבי והקשרים שלו עם הדמויות (ואז חזרתי לקרוא שוב מההתחלה ונהנתי יותר). כלומר, שני ספרי ההמשך מתארים את המשך חייו ולבסוף אנו מקבלים סיפור חיים שלם ומציאותי כל כך בזכות התיאורים והאורך.

אני חושב שזה ספר טוב מאוד, ולא חייבים להמשיך אחריו לספרים הבאים למרות שזה ספר ראשון מתוך טרילוגיה. התכוונתי לעגל ל-5 כוכבים אבל בסוף דירגתי 4 כי אני מאמין שאני יותר אוהב ספרים אחרים של רובין הוב אחרי שאקרא אותם.
עדיין התאהבתי ברעיון של סיפור על ממלכה דמיונית המתוארת באריכות בטרילוגיה על שושלת הרואים למרחק מנקודת מבטו של ממזר שמתחנך להפוך לרוצח, ויחד עם זאת יש להזהיר את הקוראים המעוניינים שכנראה צריך סבלנות לספר הזה ולתת לו את הזמן, משלב מסוים מבינים את הסגנון שלו וכל שנותר לנו זה לקבל את זה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•תום
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

ממממ. נכנסתי לביקורות הקודמות על הספר ונראה שיש תמימות דעים לגביו. 104 מדרגים נתנו לו חמישה כוכבים, ואף אחד לא חשב שהוא בזבוז של זמן.

מצד אחד, נהניתי ממנו. יש בו משהו אחר מפנטזיה שגרתית, עם סיפור סינדרלה, אבל לא כזה שהיא פוגשת בו את הנסיך בנשף, אלא כזה שסינדרלה נשארת בבית וממשיכה לנקות אותו גם כשהשעון מצלצל שתים עשרה פעמים, והאם החורגת ובנותיה חוזרות הביתה עייפות ומרוצות. אין בו תחושת ניצחון חד משמעית כפי שנהוג בספרים דומים, וזה מעניין.
מצד שני, דווקא בגלל זה, הסיפור של הממזר שיש לו עתיד גדול אבל בינתיים הוא מיוסר נורא וסובל הצליח לדכא אותי. לא קיבלתי את הפרס הרגשי שמתלווה לגיבורים שמצליחים הכול כנגד כל הסיכויים ומנצחים את הרעים בתפנית של הרגע האחרון. הממזר הזכיר לי ממזר אחר שמוכר וודאי לרובנו - ג'ון סנואו. ואת ההבעה המיוסרת שנחה על פניו באופן תמידי אני לא יכולה לסבול. רחמים עצמיים זו תכונה כל כך לא אטרקטיבית, גם אם אתה נושא את עול כל העולם על כתפיך.

ועם זאת, החווייה שלי לא היתה שלילית, כמובן. עד כדי כך שהתחלתי גם את הספר השני בטרילוגיה, אבל אבוי - הוא אפילו מיוסר יותר מהראשון, ומעצבן ועמוס בטעויות הגהה. אני שוקלת ברצינות לנטוש. יש כאן מישהו שיכול לשכנע אותי אחרת?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•הנחשפת
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

רובין הוב

נפלאא!!!
הקניה הראשונה שלי הייתה לפני שבועיים בנתב"ג, החלטתי לקנות ספר לאחר המלצות. תמו חיפושיי אחר ספר בסגנון ששאו"ק(אף ספר הוא לא כמו ששאו"ק מציינת ואומרת) גם כן פנטזיה הפונה לכיוון הריאליסטי יותר. בכל מקרה קראתי אותו בחו"ל תוך 4 ימים (!!)
מלבד זה שהספר ממש מעניין ונהדר, ככל שיותר ויותר נכנסתי לעומקו וקראתי גיליתי כמה הדמות בספר פשוטו כמשמעו- דומה לי באופי, או הפוך אני דומה לו, לפיץ המתוק המתוסבך, ה'ממזר' (ג'ון סנואו סינדרום מישהו?) התחברתי אליו ממש, באופי הפכפך שלו, מצד שני האומץ והחכמה שלו והחשיבה המהירה, ומצד שני הנטיה ליפול לדכאונות קלים (מתערבים איתכם שהוא מזל דגים) לפעמים כשקראתי שאלתי את עצמי- האם באמת פיץ הוא בר מזל? או שלא? חשבו על זה כשאתם קוראים.
הספר מתאר פה תהליך גדילה והתבגרות מעניינים וכתוב בסגנון קולח וזורם. סיקרנו אותי במיוחד פולשי הספינות האדומות שהזכירו לי במידה רבה את הוויקינגים שניהלו פשיטות על חופי ארצות עתיקות באירופה(אגב, הרבה פעמים נאמר כי האירופאים התייחסו לפולשים הוויקינגים הזרים כמעוררי אימה ומסתוריים)
ויש כאן עלילה מסחררת עם הרפתקאות, תככים ומזימות, רגעים קסומים והיסטוריה סיפורית מרתקת..
ממליצה לכם בחום לחובבי הפנטזיה, אך גם אלה שפחות מתחברים לחלקים הקסומים והדמיוניים ויותר בכיוון הריאליסטי, לכו על זה.
ד"א- אני לא מסכימה עם הציטוט בתקציר הספר "המזכירה את ספריו המקסימים של טולקין" אש ומים, סגנונות שונים לחלוטין ונתקלתי בספרים שמתקרבים להידמות לטולקין, הפנטזיה כאן יותר מתונה ופחות גזעים של יצורים שונים ויותר מוצאים אתניים של בני אדם ממקומות שונים במפה של הוב.

~הברונית~

לפני 9 שנים•
★★★★★
•הברונית מהרי המזרח
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שוליית הרוצח

שוליית הרוצח

מאת רובין הוב

הביקורת של משה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של משה
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“נראה לי שאת הספר הזה סיימתי ביום. הספר פשוט גאוני,זה אחד מהספרים האלה שאתה מתחבר אליו ברמה הרגשית.כל”

18/39
ביקורות על שוליית הרוצח
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
לפני 13 שנים

“זכור לי שהתחלתי לקרוא, נהנתי, אך איפשהו בעמוד 50, אמא לקחה לי את הספר מהיד, והחזירה אותו לספרייה.”