האם הם חיו באושר ועושר?
אליזבת ודארסי, למשל.
אז בסדר, הם התגברו על הגאווה והדעה הקדומה והתאהבו באהבת אמת שמנצחת את כל הקשיים, והתחתנו...
ומה אז?
האם הדודה של דארסי, ליידי קתרין דה-ברג, זו שאיימה על אליזבת שנישואים עם דארסי לעולם לא יהיו מקובלים על חבריו ובני משפחתו, צדקה? האם היא דאגה באופן אישי למרר את חייה של אליזבת?
ואולי, אחרי שנאלמה תרועת הפסטיבלים ומצלמות הקולנוע כובו, הגיעו המשפחה, החברים, הרכילות והצקצוקים והרסו הכל?
אסייתים עשירים מטורפים חוזר, בסופו של דבר, על נוסחת סינדרלה הידועה: היא יפה וחביבה, הוא חתיך ועשיר.
זה לא ממש גאווה ודעה קדומה, כי ניק ורייצ'ל לא צריכים להתגבר על הגאווה והדעה הקדומה שלהם. פתיחת הספר מוצאת אותם כשהם כבר בזוגיות בת שנתיים, ושניהם כבר מושלמים ומוצלחים. ויפים כמובן,
אלא שעכשיו, רייצ'ל צריכה לפגוש את המשפחה שלו, והיא הולכת לגלות שלא מדובר בסתם בחור חביב אלא מישהו שהוא לגמרי prince charming בסינגפור, מגרש הבית שלו.
ואז - אז זה כן גאווה ודעה קדומה, רק שכולן נמצאות בצד של המשפחה של ניק. הם מלאי גאווה על מי שהם ומלאי דעות קדומות על כל מי שהוא לא הם.
רייצ'ל, כסינית אמריקאית, נמצאת בתחתית הסולם המעמדי של החברה הגבוהה-מאוד-מאוד ממנה ניק מגיע. דרגה אחת מעל ה"סינים מהיבשת", כלומר סינים אותנטים מסין, שבעצמם נמצאים דרגה אחת מעל "סינים מהיבשת" שמגיעים מצפון סין, שם כולם איכרים, כידוע. ואם לדייק, רייצ'ל היא בעצם ילידת סין, וגודלה בארה"ב ע"י אם חד הורית, היתכן מוצא שפל מזה?
הספר הזה הוא קומדיה רומנטית לכל דבר, ולא הופתעתי לגלות בעזרתו האדיבה של גוגל שהסרט כבר בתהליך הפקה.
(לא תופתעו גם לגלות את הרפרנס בדמות אהבתה של רייצ'ל לסרטים בכיכובו של קולין פירת', לנצח מר דארסי, נכון?)
הוא עונה לכל קלישאות הז'אנר, הוא משעשע ומושך במידה. בסך הכל, מדובר בקריאה כיפית.
במרכז הספר עומדים, כאמור, ניק ורייצ'ל, מסביבם מיטרללת לה החבורה המופרעת של "אסייתים עשירים מטורפים".
חבורה כל כך ריקנית וראוותנית, עד שליידי קתרין דה-ברג נראית לפתע כמופת של צניעות ואינטלקט לידם.
עלילת המשנה היא של אסטריד, בת דודתו היפהפיה ועשירה להחריד של ניק, ובעלה פשוט העם.
העלילות, כמובן, יוצרות ביניהן אנלוגיה.
משבר חיי הנישואים של אסטריד ומייקל נותן לנו רמז לעתיד הצפוי לניק ורייצ'ל.
האם האהבה תנצח את כל המכשולים?
תראו, זו קומדיה רומנטית, ולכן אין לי שום כוונה להתנצל על הספוילרים:
האפשרות של הפי אנד, אושר ועושר וtrue love עבור שני הזוגות בהחלט תסתמן בסוף הספר.
מה שמרגיז הוא, שהספר לא יתן אפילו רמז ל- איך לעזאזל זה יקרה.
הספר יסתיים בשתי מחוות גרנדיוזיות, יקרות, קיצוניות, שכל אחת מהן תאפשר לכל אחד מהזוגות לשוב ולהתאחד, ואז הקורא שואל:
מה?
כאילו, זה הפתרון לבעיית העושר המופלג?
פתרון של העשירים שיכולים להרשות לעצמם לפזר עוד כסף?
ואיך בדיוק זה יפתור את ההתנשאות והדחיה של המשפחות העשירות?
את בעיית הפערים בין בני הזוג, את השאלה האם ניק ירצה לחזור לסינגפור יום אחד, שם רייצ'ל תישאר מנודה?
ועוד לא התחלתי לדבר על הדגם הבעייתי של ניק לחיי נישואים, כמי שגדל בסביבה שבה החלפת פילגשים ומאהבות היא סטנדרט עבור גברים עשירים-מאוד.
אז נכון, זו קומדיה רומנטית וככה הן מסתיימות בדרך כלל.
אנחנו לא יודעים איך יו גרנט וג'וליה רוברטס התגברו על הפערים בין השחקנית המפורסמת למוכר הספרים הקלאמזי ב"נותינג היל", אנחנו לא יודעים איך ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס התגברו על הפערים ביניהם ב"אשה יפה", אנחנו לא יודעים אם בילי קריסטל ודברה וינגר הצליחו בסוף לשכוח את פריז.
אנחנו אפילו לא יודעים, כאמור, איך דארסי ואליזבת הצליחו להתגבר על הפערים המעמדיים ביניהם.
אבל הקונפליקט של דארסי ואליזבת מלכתחילה היה מאוד אישי.
כל אחד מהם היה צריך לעבוד תהליך של תיקון ושינוי, של התגברות על גאווה ודעה קדומה, כדי להתאים זה לזו.
חוץ מזה, אנחנו מכירים את אליזבת וסומכים עליה שתעמוד בכל ההקנטות של קרובי המשפחה הנפוחים בצחוק מלגלג.
יש לה גם בסיס תמיכה רציני בדמות אחותו של דארסי שמעריצה אותה, והחבר הכי טוב שלו, שנשוי לאחותה.
לעומת זאת, הקונפליקט בין רייצ'ל לניק נעוץ במשפחה המאוד מטורפת והמאוד מאוד עשירה שלו. זו שרייצ'ל בשום פנים ואופן לא יכולה להתמודד איתה.
"לפתור" אותו בעזרת מחווה גרנדיוזית ופזרנית זה להשאיר אותם באותו מצב בדיוק, מה שנותן תחושת זלזול בקורא.
בשניות אחרי שסיימתי לקרוא אותו, קיויתי שיום אחד יצא ספר המשך, שבו הסופר יתמודד עם בעיות היומיום שיעיבו על חיי הנישואים של הזוג הכה מושלם הזה.
כמה דקות מאוחר יותר, קלטתי שבעצם לא אכפת לי.
(ולמרות הכל - בא לי לראות את הסרט!)


















