מתוק מאד ועצוב מאד
ואם מזדמנת לכם הזדמנות ותפגשו את 'אלף נשיקות'
ובא לכם מנת קצת עצוב קצת מתוק
טיפה מלוח של דמעה קורט מריר וטיפה נעים מחבק של חיוך
לכו על זה - זהו תבשיל - רומנטי קיטשי בהחלט - זה נכון - אבל טעים (בואו גם סינבון זה קיטשי וטעים).

הציניקנים ירימו גבה (ואולי גם את האף) ויגידו שלעולם אל תתני לשוטה לנשק אותך או לנשיקה לשטות בך, ושמה כבר אפשר לצפות מספר עם שם כזה קיטשי ורומנטי ודביק שבטח יש לו סוף טוב כמצופה. האמת? זה בדיוק מה שאני אוהבת: קיטשי ורומנטי ודביק וסוף טוב, וזה בדיוק מה שחשבתי שאני הולכת לקרוא.

אז זהו, שלא. וכך יצא שבמקום להתענג על איזה סיפור רומנטי צפוי וטוב, שבו האהבה מנצחת ושבסופו הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה, כמו שאני כל כך אוהבת (טוב, אם לא בחיים, לפחות בספרים), יצא שקראתי ספר עצוב שסחט ממני איזה אלף דמעות. ולמה? כי הוא מצליח לעשות את כל מה שאשמת הכוכבים נכשל בו לדעתי: הוא מצליח להיות ספר סרטן בלי להיות ספר סרטן – כלומר, הוא מצליח לרגש ולגעת ולצמרר ולהבכות באופן טבעי, בלי להשתמש בנשק האמוציונלי של הסרטן בצורה מלאכותית.

ציטוט קטן, למרות שבכללי כשמוציאים ציטוטים מההקשר שלהם בספר הם מאבדים מכוחם, אבל בכל זאת: "פופימין היא פריחת הדובדבן שלי. היא הייתה פריחת הדובדבן שלי. יופי כה קיצוני שהוא לא יכול לשרוד לאורך זמן. הוא נשאר כדי להעשיר את חיינו ולעולם אינו נשכח. הוא מזכיר לנו שאנחנו חייבים לחיות. שהחיים שבריריים, ושבשבירות הזו נמצא כוחנו. יש אהבה. יש תכלית. למרות שהחיים קצרים, שנשימתנו קצובות ושגורלנו נקבע בלי קשר לכמה אנחנו נאבקים".

אז אף (על פי) שהציניקנים ימשיכו להרים את האף ולהגיד שהספר מלא ברעיונות מטופשים ודביליים, כמו זה של למלא צנצנת באלף תיאורי נשיקות, או זה של "אני אפרד ממנו כדי להפחית מהכאב שלו לאחר מותי" – שזה בכלל קלישאה - למרות זאת הספר הזה הצליח לעשות לי דבר אחד קטן ופשוט ואולי צנוע.

הוא הצליח לרגש אותי.

ואוו אוקי. אני חושבת מה לכתוב פה ואני לגמרי לא בטוחה איך להתחיל לדבר על הספר המדהים הזה.
טוב בואו פשוט נתחיל, אני אנסה לעשות את זה בלי ספוילרים, אם יהיו אני אגיד.
שמעתי על הספר הזה מכמה בנות שאמרו שהוא אחד הספרים הכי טובים שהם קראו בחיים שלהם, בכנות? פקפקתי בזה.
הכריכה נראית מעט ילדותית, הסיפור נשמע קיטשי ברמות ולא הייתי בטוחה שאני כזה אעוף עליו.
טעיתי. אוקי? אני מודה שטעיתי ובגדול כל כך.
הכריכה אולי קצת ילדותית אבל זה מה שהופך אותה למושלמת לספר הזה, היא מתארת את פופי בצורה מדהימה כל כך.
אין לי בעיה עם ספרים רומנטיים, להפך, אבל אני חושבת שכל דבר צריך במידה ויותר מדי רומנטיקה זה רע. פה למרות שהספר כולו קיטשי ורומנטי זה לא הרגיש לי יותר מדי.

העלילה בתמצות:
פופי ורון נפגשו בגיל חמש ברון עבר לגור ליד פופי. באותו יום הם הבטיחו להיות החברים הכי טובים לנצח.
כעבור שלוש שנים, פופי ורון בני שמונה וסבתא של פופי שהיא כל כך אוהבת מתה אך לא לפני שהיא מביאה לה צנצנת מלאה לבבות נייר ומסבירה לה שהיא צריכה למצוא מישהו שינשק אותה אלף נשיקות כמספר לבבות הנייר ופופי על כל לב צריכה לכתוב את הנשיקה ככה שכשהיא תהיה גדולה היא תוכל להראות את זה לנכדה שלה.
פופי מספרת על זה לרון ורון מחליט להיות זה שיעניק לה כל נשיקה ונשיקה.
כשהם בני חמש עשרה ההורים של רון מודיעים לו יום אחד שהם חוזרים חזרה למקום ממנו הם באו והוא ופופי מבטיחים לשמור על קשר.
בגלל שאני לא רוצה לעשות ספוילרים אני רק אגיד שפופי ביום אחד מנתקת כל קשר עם רון.
אחרי שנתיים הוא חוזר חזרה לעיירה ומנסה להבין מה קרה.

פופי היא הבן אדם הכי מתוק ואופטימי ששמעתי עליו אי פעם, לא משנה מה קרה היא תמיד נשארה אופטימית ולא איבדה תקווה שיהיה יותר טוב.
רון, רון מורכב יותר מפופי, אחרי שהיא ניתקה איתו קשר הוא התחיל לעשן, להסתובב עם טיפוסים לא משהו ופשוט לעשות דברים לא טובים.
אבל למרות כל זה אהבתי אותו, אהבתי את הביטחון העצמי שלו, שהוא תמיד ידע מה הוא רוצה ולא הזיז לו מה אנשים חושבים או אומרים. שהוא תמיד היה שם בשביל פופי ודאג לה.
אני מניחה שיש אנשים שיגידו שהזוגיות שלהם לא הגיונית, איך שני אנשים יכולים להיות ביחד בגיל שמונה ולא להפרד כל הזמן הזה, אז אני לא חושבת שזה לא אפשרי. אני חושבת שזה פשוט נדיר ומשהו שלא קורה לכולם אבל בתכלס זה מדהים.
כל כך אהבתי את זה שבכל פעם שהם התנקשו פופי הייתה סופרת את הנשיקה ואומרת "נשיקה מספר כולשהו עם רוו שלי.. והלב שלי כמעט התפוצץ"
זה כל כך חמוד.

זה השלב בוא מגיעים הספוילרים אז כן, שתדעו.
אני חושבת שזה הספר שגרם לי לרצות לבכות הכי הרבה פעמים. יש לי כלל- לא בוכים באמצע ספר אלא רק בסופו ופה היה לי ממש קשה לעמוד בו.
אני אהיה כנה ואגיד שידעתי שפופי תמות עוד לפני שהתחלתי את הספר כי עשיתי לי בטעות ספוילרים אבל עד השנייה האחרונה הכחשתי את זה, גם כשידעתי שזה אבוד. כי היא מדהימה וזה לא הגיע לה.
קראתי פה כמה ביקורות שאמרו שההתייחסות של פופי אל המצב שלה לא הגיונית או שלהפך דווקא פה הסיפור עם הסרטן היה אמיתי יותר, אני לא מסכימה.
בתור אחת שמכירה מישהו שמת מסרטן אין דרך אחת לעבור את זה, כל אחד עובר את זה בדרך אחרת שמתאימה לו ולכן לדעתי בספרים שעוסקים בסרטן אי אפשר להגיד שההתייחסות לא הייתה טובה, כי כל אחד מגיב אחרת.
יש את המשפט שסבתא של פופי אמרה לה על זה שדברים טובים נעלמים מהר (אני אהיה כנה ואגיד שאין לי כוח ללכת להביא את הספר בשביל לצטט את המשפט במדויק אז תתמודדו עם מה שיש) זה נתקע לי בראש, ההנחה הזאת שדברים טובים נגמרים מהר יותר מדברים רעים. אני לא יודעת אם זה משפט שנכון לכל סיטואציה אבל לחלק מהן הוא נכון ומשום מה זה עודד אותי במן צורה מוזרה.

זהו אני מניחה, שיהיה לכם לילה טוב וכל זה(:

אף דמות כאן לא עשתה שום דבר רע.
לא יודעת מה אתכם, אבל אני אנושית. מתוקף העובדה הזאת, אני לא יכולה להתחבר לדמויות שלא עשו בחיים שלהן שום דבר רע. פה המצב הוא שתי דמויות מושלמות שעסוקות בלהיות מושלמות בזמן שהחיים קורים ומתאכזרים אליהן, ועוד כמה ניצבים. אז איכס.
הספר הזה עצבן אותי מהשניה הראשונה, ידעתי שאני לא באמת חייבת לסיים אותו בשביל לדעת את כל השתלשלות העלילה אבל המשכתי כי לא יודעת ואין לי מושג.

מכאן ספוילרים פםפם
אבל באמת שגם אתם תוכלו לדעת את הדברים האמורים למטה מהעמודים הראשונים של הספר, אז זה לא קריטי. מקוריות? תפניות בלתי צפויות? נאאא

לא באמת אלף סיבות על משקל אלף נשיקות ללמה אני שונאת את הספר הזה כי אני בהחלט יכולה למצוא אבל אף אחד לא יקרא:

*האם הייתם מחליטים לעבור למדינה אחרת ומספרים את זה לילד בן ה-15 שלכם יום לפני? לא? באמת? אם לשפוט לפי הספר הזה, זאת התנהגות לגיטית ממש. אה, ואותו ילד לא ירגיש צורך להיפרד מאף אחד חוץ מהחברה שלו.

*החברה המוזכרת לעיל שלך ניתקה קשר בלי הסבר? אה, זה כי היא גוססת מסרטן. והיא סתומה. היא רוצה להגן עליך. לא תעמוד במוות שלה. היא יודעת שאתה ככ אוהב אותה, עד כדי כך שתמצא דרך להגיע מנורבגיה לארה"ב וזה רע כי... זה פשוט רע. לכן, התכנית שלה היא למות בהפתעה :) איזה כיף?! נכון שאתה מרגיש יותר טוב עכשיו?? אתה תקום יום אחד בבוקר והיא תהיה מתה! ככה פוף :) היא אפילו חושבת שלא ישימו לב לחסרונה בביהס כי היא ענווה או משו.
זאת הנקודה שבה אני מקיאה. הנקודה שקיימת ביותר מדיי ספרים שקראתי ובבקשה שאני לא אתקל בעוד כאלה.
(מיותר לציין שהתכנית של פופי נכשלה ורון גילה שהיא גוססת כשהוא חזר אחרי שנתיים של גסיסה והיה לו נורא עצוב.)

*רגע, מה קורה איתך אחרי שהחברה המוזכרת לעיל שלך ניתקה איתך קשר בלי הסבר? עכשיו, תמרוד! תעשן ותשתה במגניבות רבה. אבל! בלי לנשק אף אחת אחרת שומע?! הבטחת לה. לבחורה שעכשיו ניתקה איתך קשר. שנמצאת במדינה אחרת. שלמיטב ידיעתך לא תראה עוד לעןלם. שנתיים. שלמות. אל תנשק אף אחת. כי הבטחת לה. זה הגיוני, אל תתווכח. (אמנם גם הבטחת לה שלא תעשן כשסבתא שלה מתה מסרטן ריאות, אבל זה לא קשור בכלל משום מה, כי אתה מפר רק את ההבטחות שבא לך).

*פופי. די לחיות בסרט ורוד ומושלם עטוף בעוד סרט. זה דוחה. בתודה. ומה זה השם הזה.

*אין עלילה. זה כמו הספר השני של דמדומים. הוא הולך, היא עצובה. ואז הוא חוזר, והיא שמחה. אה, חוץ מהפרט השולי שפה אחרי שהיא שמחה היא מתה. תכלס, חבל שבלה לא למדה ממנה קצת.

*הסוף הוא פשוט פחחח בעיניי. למצוא אלף אנשים (בקלות רבה) שיפריחו את הנשיקות שלכם (אוקיי, לא את הנשיקות עצמן, את אלף הפתקים עם התיאורים שלהן שפופי כתבה כי סבתא שלה הביאה לה צנצנת שהיא אמורה למלא באלף תיאורי נשיקות. ממש קשה לי לכתוב את זה בלי לצחוק) זה... מקסים. הי אל תבהלו מזה שהיא מתה כמצופה אבל! גם המוות לא מפריד בינהם. כמה רומנטי, אני אתחיל לשזור פרחים עוד שניה. תחזוק זוגיות עם גופה 11 שנים זה חולני. העיקר שהם ביחד בסוף לא? מי צריך אשכרה לחיות 11 שנים בכלל ולנסות להמשיך הלאה.

*כל הספר הזה הוא גלגול עיניים אחד גדול. פשוט צריך לקרוא אותו כשהעיניים תקועות על מצבן המגולגל בחיי.

*הנה בעיה. אני רוצה לרצוח את שני הגיבורים כי הם פתטיים ומעצבנים ברמות, אבל שניהם כבר מתים בסוף הספר. אם הם לא היו מתים הייתי מקדישה להם את זה מכל הלב https://www.youtube.com/watch?v=mvJjmWTg7Qo&spfreload=10 :]

*יש מלא ספרים מהסוג הזה, אבל באמת שהוא הצליח להיות גרוע הרבה יותר מכל השאר. הוא משאיר להם אבק.

*כאילו, בני נוער אדיוטים או מה? אני דיי בת נוער ואני לא מרגישה אידיוטית במיוחד (לפעמים). למה הם מוצגים ככה ביותר מדיי ספרי נוער. למה. אני רוצה להפסיק לקרוא ספרי נוער אבל אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב כי הם נוחים, זה טראגי. הצילו. רובם לא מועילים ולא מזיקים, אבל אז יש את הספר הזה ושכמותו.

אני מרגישה שלא הבהרתי מספיק כמה אני שונאת את הספר הזה וכמה הוא עצבן אותי. כמה שאתם חושבים? אז יותר.

אלוהים אני צריכה את חוות דעתך כי אתה היחיד שיודע למה קראתי את הספר הזה. ויותר חשוב, איך הוא הצליח להוציא ממני דמעה למרות כל העצבים שהוא העביר אותי בהם. אם לא הבנתם, הספר הזה הותיר אותי מבולבלת ביותר. רוב הזמן עברה בי חלחלה ורציתי להקיא מרוב קיטש ודיבורים בלתי פוסקים על קרני שמש מחייכות ומרוב שרשימת השירים שהסופרת לקחה מהם השראה מביכה (הרשימה מצויה בסוף הספר ויש שם המון וואן דיירקשן). אבל בסופו של דבר, התרגשתי. מי שעוד לא קרא ומעוניין לקרוא בעתיד, אני ממליצה להפסיק לקרוא את הביקורת כי עכשיו אפרט את הכעס שלי:

אזהרת ספויילרים רצינית ביותר!!!!!

1. אפשר לדעת למה נערה בת 17 צועדת בשמחה ובששון למוות בטרם עת שלה ומרגישה שהיא מיצתה את כל אהבתה בחיים עם נער אחד שהכירה מגיל 5 (אבל לא להתבלבל, הם ביחד רשמית מהגיל המופלג 8)
2. למה כל מה שהם אומרים אחד לשני (פופי ורון, הדמויות הראשיות ותכלס היחידות שהסופרת השקיעה בלבנות אותן. כל השאר שטוחות, חסרות דעה ועמוד שדרה.) כל השנים, זה כרטיס ברכה אחד ארוך עטוף בסרט ורוד ענקי עם חתימת "אני אוהב\ת אותך".
3.כלכך הרבה חוסר אמינות. למה ואיך הם זוכרים בצורה חולנית משפטים שלמים שאמרו אחד לשני מגיל 5 והם ממספרים כל נשיקה שלהם. בנוסף, באיזה עולם הורים של נער באים אליו ללא כל הכנה מוקדמת ומודיעים לו שהוא עובר לפאקינג נורבגיה, פאקינג מחר, ולא ידוע מתי ואם בכלל הם פאקינג יחזרו!
וכמובן שכשהם מודיעים לו את זה, כל מה שמעניין אותו זה החברה ה"מלאכית שעושה רק טוב" שלו כי היא הרי הסיבה שלו לחיים והרי השמש זורחת לה מהתחת.

בקיצור, הספר הזה גרם לי להחמיץ פנים כל כך הרבה פעמים שאני מאשימה אותו בכל הקמטים העתידיים שלי.
אם הצלחתם להבין ולגבש דעה כלשהי מהביקורת הזאת, מה טוב.

מושלם.
חובה לקרוא!!!🙂🙂

מבקרת: ליאל
לפני הביקורת אני רוצה לכתוב כאן כמה דברים...
אני תמיד חושבת לעצמי כמה רגעים אנחנו מבזבזים במהלך היום על אנרגיות שליליות על עצבים על כעס ועל דיכאון, ואני חושבת לעצמי שאנחנו לא יודעים מתי נלך מכאן זה יכול להיות מחר וזה יכול להיות עוד 100 שנים אז למה אף אחד לא עוצר לרגע וחושב לעצמו "למה אני מבזבז את החיים האלה ברגעים של תסכול?"
אין בן אדם שלא עצבני וזה מותר כמובן אבל אל תמשכו את הכעס יותר מדי זמן כי אתם מבזבזים לעצמכם את החיים, כול רגע הוא רגע יקר אז תשמרו אותו לדברים טובים, לחוויות חדשות, לחיוך על הפנים, לשמחה בלב ושתגיעו לשלב שבו אתם עוזבים את העולם תגידו "חיינו את החיים בכול רגע ובכול דקה",
כמו שפופי אומרת בספר: תגידו כן להרפתקאות חדשות תצאו לבלות תהנו מהחיים תראו בכול דבר את הטוב ותראו כול דבר כחוויה...אנחנו קיבלנו את החיים על פני כדור הארץ במתנה אז תדעו לחיות אותה בצורה הכי טובה כי אני אישית לא רוצה לחזור אחורה ולהתחרט על דברים שעשיתי אני רוצה להסתכל על מה שהיה ולהיות מרוצה מזה שנהנתי מהחיים בלי יותר מדי לחצים דאגות דיכאון ועצבים ולדעת שלא בזבזתי אף רגע ונהנתי מכול דקה ודקה מהחיים שלי!
אז אנשים... צאו לחוות הרפתקאות חדשות ותרגישו את החיים במלואם!!!

ונעבור לביקורת: אזהרת ספויילרים
ספר כמו זה לא קראתי מעולם!
הוא כול מה שאני רוצה מספר!
קודם כול אהבתי מאוד את הרומנטיקה שלהם היא הייתה כול כך אהבה מהאגדות שגם אם לפעמים חשבתי "יש באמת אהבה כזאת בעולם?" ואני מודה שפקפקתי בזה אבל עדיין זה היה כול כך כיף לקרוא כזאת אהבה נהנתי מכול פרק ופרק!
אהבתי שהספר הזה לא יותר מדי קיטשי ולא הכול מושלם וכמה שהתבאסתי שהיא עומדת למות ואני בדרך כלל לא קוראת ספרים כאלו אני אוהבת שהכול טוב, עדיין הסופרת עשתה את זה באופן מרגש עד דמעות היא גרמה לי להתאהב בדמויות ולגלות כמה טוב לראות הכול באופטימיות ופופי הייתה כול כך חזקה וראתה הכול באופן חיובי וזה נתן לספר העצוב הזה כול כך הרבה אור שאני נדהמתי מהקצוות: רגע עצוב רגע מלא באופטימיות וחיוביות זה היה מדהים בעייני!!!!
אני התרגשתי ונהנתי כול כך מהמסר של הספר בעצם היו כמה מסרים:
1.לדעת להסתכל על הכול באופטימיות וחיוביות כי רק טוב מביא טוב
2.לנצל כול רגע ורגע בחיים כי החיים קצרים וצריך לדעת לחיות אותם ולחוות אותם בדרך הכי טובה
3.אהבה מנצחת כול מכשול

ספר נוגע ללב לא רציתי שהוא הסתיים כול כך התבאסתי שהוא נגמר רציתי עוד ועוד...אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי מעורר מחשבה ומומלץ בחום גם לאלה שלא אוהבים סוף עצוב!

שמעתי המון שבחים על הספר הזה וממש חיכיתי כבר לקרוא אותו. זהו סיפור אהבה מרגש ביו שני ילדים שמתבגרים ביחד. יש ביניהם אהבה יוצאת דופן עם מסירות ונאמנות ראויים להערצה, משהו שאני בספק אם אכן קיים במציאות בסדר גודל כזה אבל זה ספר ובספרים הכל אפשרי.
הסיפור נכתב לצעירים וכך צריך להתייחס אליו. יש קטעים ילדותיים ומתקתקים מול קטעים מלאי תובנות על משמעות החיים. הספר בנוי מפרקים קצרים, הוא סוחף ומהרגע שמתחילים לקרוא ממש אי אפשר להניח אותו מהיד. כל כך רציתי כבר לדעת איך ייגמר הסיפור העצוב הזה, למרות שהסוף ברור מההתחלה. המיוחד פה הוא שיש בעצם שני "סופים" לסיפור, האחד צפוי והשני מאד מפתיע.
קשה מאד לכתוב סקירה לספר מבלי לחטוא בספויילר כי כל הספר מתבסס על מקרה עצוב שקורה לילדה שמשנה את חייה ואת חיי כל הסובבים אותה, כולל כמובן רון, החבר שלה. הנושא קשור אלי אישית, להתמודדות שלי בחיים ולכן מאד התחברתי לסיפור והזלתי לא מעט דמעות במהלך הקריאה.
זה ספר שנקרא בנשמה אחת, ממליצה בחום!
רון ופופי השכנה נפגשו כשהיו בני חמש. רון הגיע מאוסלו לג'ורג'יה עקב עבודתו של אביו. מהרגע שהם נפגשו בשכונה, הם התאהבו והיו מחוברים בלב ובנפש. כשסבתה של פופי גססה, היא העניקה לפופי צנצנת ובה אלף נשיקות בן. בצנצנת היא שמרה לבבות נייר בכל פעם שקיבלה נשיקה מאהוב ליבה שהפך לבעלה בחיים. היא ביקשה מפופי לעשות בדיוק את אותו הדבר עם האהוב שיהיה לה בעתיד.
פופי ורון מתחילים לאסוף לבבות מהנשיקה הראשונה שלהם אלא שבגיל שמונה הם נאלצים להיפרד. אביו של רון נאלץ לחזור לנורבגיה עקב עבודתו והשניים שבורים והמומים אך מחליטים להישאר בקשר צמוד עד שרון ישוב אליה.
משום מה, פופי מנתקת את הקשר ונעלמת. מה קרה לה? למה החליטה לנתק את הקשר? תקראו ותגלו בעצמכם.
כעבור שנתיים, כשרון בן 17, הוא חוזר לג'ורג'יה כעוס ומרוחק מאד ומנסה להבין מדוע פופי ניתקה את הקשר עימו למרות שהבטיחו זה לזו להיות ביחד לנצח. מה שהוא מגלה יעציב אותו מאד וישנה את חייו לעד.
רון צריך לתכנן כיצד יתמודד עם הגילוי העצוב בצורה הכי נכונה עבור שניהם. הוא מתגלה כבוגר ומאהב יוצא מן הכלל.
רון ופופי מתבגרים ביחד, הם לומדים להעריך את החיים, לנצל כל יום כאילו הוא היום האחרון ולעשות דברים שיגרמו להם להיות מאושרים בכל יום מחדש, כדברי פופי: "למה צריך לחכות שחיים יסתיימו כדי ללמוד להוקיר כל יום? ... למה שלא נסתכל על האדם שאנחנו הכי אוהבים כאילו אנחנו רואים אותו בפעם האחרונה? כי אם היינו עושים את זה, החיים היו כל-כך .... חיוניים החיים באמת היו ממוצים במלואם".
" ... אנחנו חייבים לחיות. החיים שבריריים .... החיים קצרים ... (צריך) לחיות בכל הכוח, לאהוב בכל הכוח. לרדוף אחרי חלומות, לחפש הרפתקאות ... ". בעקבות הבגרות וההבנה הזאת, רון ופופי זכו לחיי אהבה מושלמים.
הסוף עצוב וידוע מראש אבל יש גם אחרית דבר (מה שאני מכנה הסוף השני) והיא מפתיעה מאד, אמנם היא גם עצובה אבל מצד שני היא נועדה למתן את העצב והיא מעלה חיוך על הפנים ומשאירה המון מקום למחשבה וטעם של אופטימיות למי שיש לו דמיון פורה.

יתכן והיה עדיף לו הייתי קוראת את הספר הספציפי הזה בשפת המקור. אתחיל משמו של הספר שתורגם חלקית ונותן אשליה של "רומן רומנטי לפנייך!" ולא ספר לנוער בוגר, השם המקורי של הספר הוא (בתרגום חופשי) "אלף נשיקות של בן", כותרת קצת פחות רומנטית ויותר ילדותית (ולדעתי גם הרבה יותר מתאימה לספר, גם בתרגום העברי שלו).

לאורך כל הקריאה בספר נאבקתי בתחושה שכבר קראתי את הספר הזה, לפחות את שכמותו, את הסגנון הספציפי הזה, יתכן שזה התרגום שהפך אותו לכזה אבל זה ספר שנקרא בעיקר כפנטזיית נעורים בעולם שכולו אגדות, אמונות, תקוות וקצת קסמים. הוא מלא בתובנות וחיים פשוטים אך מדהימים. הוא הזכיר לי ספר של סופר אחר, סיפור שכבר הפך הצלחה לפני כמה שנים.

זהו ספר לנוער וככה לדעתי יש לגשת אליו, זהו סיפור אהבה בין רון הנורבגי, שמשפחתו עוברת לג'ורג'יה ארה"ב כשהוא בן חמש, לבין פופי, הילדה מהבית השכן שהחלון שלה משקיף לחלון של רון. רון לא רוצה להישאר באמריקה אבל אחרי המפגש עם פופי, אי אז בגיל חמש, הכל משתנה. הם גדלים ביחד ויש לפופי ורון עולם משל עצמם, מופרד מזה של הסובבים אותם. זה סיפור אהבה עליו כל ילדה חולמת וכותבת לעצמה ביומן הסודי. אבל זה ספר נוער לבוגרים שביניהם כי כמובן שכמו באגדות משהו חייב להשתבש ולגיבורי הסיפור נותר רק להיאבק ברע (בת ה-16 שהייתי הייתה מתעלפת על הספר הזה).
הספר הזה סוחף, לפחות אותי הוא סחף במשך יממה ואז נזקקתי להפסקה של יום כדי לקחת אוויר ולהכיל, ושוב נסחפתי עד לסופו.

בגדול זה ספר טוב לאוהבי הז'אנר של ספרות ה-Young-Adult ויש להגיע אליו בציפייה למשהו שאולי כבר הכרתם, אבל כזה שיתפוס לכם את הלב בפשטותו וברגשנותו.