ביקורת ספרותית על עץ נופל ביער - ספריה לעם #644 מאת אבידן רייך

---

ניגשתי לקרוא את ‘עץ נופל ביער’ עם ספקות מסוימות. סיפורים קצרים לעולם עוררו בי סלידה קלה, מחוסר ההתמשכות – הגדיעה באמצע משהו, השיא שלעתים נראה מלאכותי, התמציתיות הלא מספקת ועוד. עם זאת כבר קראתי סיפורים קצרים רבים ותמיד משהו בם משך אותי, למרות הסתייגותי הקלה.
מלכתחילה, מה שמשך את עיניי ולבי אל ספר זה, זה שם הספר, עץ בודד מבין עצים רבים, ביער, נופל, אשר העלה בי שאלות שונות: מי זה העץ? מה היא הנפילה? מה הקשר בין העץ לבין הנפילה? מה הקשר בין היער לעץ ולנפילה ולהיפך? האם יער הינו סמל להינתקות מן הציוויליזציה?
וגם התמונה על כריכת הספר הצנום:
אחוריי פלג גופו התחתון של ילד, כנראה בגיל בית ספר יסודי, מכנסיים קצרים פשוטים עם כיסים, השוקיים החשופות והרגליים היחפות המהלכות על גזע עץ, בינות הצעדים, רגל אחת נוגעת בגזע העץ ואחרת מרחפת קלות באוויר, רקע התמונה ירוק בהיר, מעין אווירה של חופש באוויר, ומשהו ראשוני, היולי, בראשיתי, בהליכה הזו על גזע עץ באוויר הפתוח, מחוץ לבניינים הרבים.
קראתי את התקציר מאחורי הספר והתחלתי לקרוא. לאט. יום אחר יום. במחשבה ובעדינות, פתחתי את הספר ולאט לאט הלכתי יחד עם הסיפורים, סיפור אחר סיפור ויחד עם הדמויות השונות, דמות אחר דמות, הזכירה לי נפשות שונות בחיי.
הסיפורים של אבידן מסופרים בפשטות, בכתיבה עמוקה ובשפה עשירה, מדויקת, נפרטת לפרטי נימים, כמו הינך מביט בתמונה אשר ממבט ראשון נראית די ברורה ואט אט פרטים רבים נחשפים. בדיוק וברגישות אבידן מתאר את עולמו של נער מתבגר בפנימייה צבאית, אשר מחפש מזור במקום זר אך מוכר, הרחק מביתו הכואב, ומגלה רגשות אהבה כלפי נערה שאף היא נכוותה בכור מחצבתה – הבית, מתאר את סיפור ידידותם או יותר מכך, של נער ונערה בבית ספר אשר מוצאים שפה משותפת מחוצה לו, עובר לתחנה נוספת בחיים – אף של רבים מאיתנו, הצבא, ומתאר את סיפור היתקלותם של מחלקה, מתאר את חזרתו של אדם בוגר, רגע לפני חתונתו, אל עיר ילדותו ופגישה עם בן ילדותו מעוררת בו את זיכרונות, געגועי ופצעי העבר, ובשני הסיפורים האחרונים מתאר את פציעתו של האב המובל באמבולנס בליווי כלבו ובנו, נסיעה שהיא מעין חשבון נפש, ובסיפור האחרון החותם את הספר, וידוי של אדם אשר נפרד מאשתו להם ילד משותף בן שנה וחודש.
במהלך הסיפורים הללו נחשף הפער בין הבית לעומת הבחוץ, בין הפנים והמתרחש בתוכו לבין החוץ. נחשף המסע שהגיבורים והדמויות עושות, בין אם הוא פאסיבי – הרהורים במקום מסוים ובין אם הוא אקטיבי – נסיעה באמבולנס, חזרה אל עיר ילדות.
ישנה שמירה מסוימת במרחק בין הדמויות, בין דמות המספר לבין הגיבורים, אך יחד עם זאת, זו שמירה מלאכותית, הגיבורים נמצאים שם, נוגעים בקורא, הולכים עמו, בנסיעה, בים, ברחובות, ברכיבה על אופניים, בעיר וביער. המרחב הנפתח, מאפשר קרבה זו, בין הדמויות, בין הקורא לדמויות ואף בין המספר לדמויות, קרבה המאפשרת התבוננות אחרת של הגיבורים ועל הגיבורים. בתוך השגרה קשה לעשות זאת, המרחב – ישן או חדש, מוכר או לא מוכר, מעורר מחשבה אחרת, ולמעשה אף חשבון נפש.
הסיפור הפותח את הספר ‘שטיל’ - מילה יפה המתארת את הים במצב של שקט, הוא סיפור אהבה והתבגרות בפנימייה, רחוק מהבית והסיפור הסוגר את הספר ‘עץ נופל ביער’ - כשמו של הספר, הוא מעין וידוי מצמרר של אדם בוגר עם ילד בן שנה וחודש אשר עוזב את הבית ואשתו. בסיפור זה נכתב: “ברגעים הקשים תרגיש כאב, כושל, מרוקן, עץ כפוף שרוחות החורף השילו את עלוותו. תתהה אם במסגרת משפחתית של אב – אם – ילד היית מרגיש נינוח ומלא. זאת לא תדע".
ומפתיחת הספר, מנער מתבגר, אשר כמה לשקט ואהבה, הספר מסתיים – לאחר שחלף על פני תחנות התבגרות והתפכחות, תחנות של תום ושל פיכחון, בוידוי מצמרר ומרגש כעץ נופל ביער, כעץ בודד אחד מבין שאר העצים מבין שאר האנשים, חותם את הספר ומותיר את הקורא מהרהר בלבטיו ומערער בתפישת חייו.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על עץ נופל ביער - ספריה לעם #644